עסק: כמו פרפרים

רוני מ. האס, באדיבות "על הצפון", עיתון המועצה האזורית גליל עליון


את מכון "פרפרים" הקימו ומנהלות טל נרדי-מוזס ואפרת בן-נבט, מרפאות בעיסוק התפתחותיות. בתוך סביבה מטופחת הן מיישמות גישה רב מערכתית, המשלבת את ההורים בתהליך הטיפול בילד. כיף להן לקום לעבודה, כיף לילדים לבוא לטיפול

 

"ריפוי בעיסוק" - מעולם לא הצלחתי להבין מה, לעזאזל, מסתתר מאחורי צמד המילים המוזרות הללו, עד שהגעתי ל"פרפרים", בלב הירוק של קיבוץ חולתה. או אז, כל הקונוטציות המשעממות - במחילה מאנשי המקצוע - שהיו לי לגבי מקור פרנסתם, נמוגו באחת. קודם כל בזכות שלל הפרפרים שקישטו את הדרך אל המקום, כמו גם את תוכו של המבנה היפהפה, הגדול ושטוף השמש, "פרפרים". ניכר בעליל, שהמבנה שופץ מתוך הבנה, שכך צריך להיראות מקום שבו ילדי האזור מתרגלים מיומנויות שונות, לחיזוק כישוריהם ויכולתם להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים.

 

השאלה הראשונה שאני מפנה לטל מוזס, חברת הקיבוץ, ולאפרת בן-נבט, שותפתה מחד-נס, נוגעת להימור שלהן, כשהחליטו להקים מכון פרטי לריפוי בעיסוק באזור, המשופע במכונים שונים של קופות החולים, שגם להן, לטל ולאפרת, אין מילה של ביקורת על איכותם ורמתם המקצועית. אז למה בכל זאת הלכו על זה, ואיך העזו?

 

אפרת, שמכירה את טל מהימים ששימשה כמדריכתה כשלמדה באוניברסיטה, מספרת כי החזון נרקם אצלן, ביחד ובכל אחת לחוד, במשך חמש שנים כמעט. "למרות שהיה ברור לנו שזהו סיכון כלכלי, היינו משוכנעות בנחיצות של מקום כזה באזורנו, ולו רק משום שמכון פרטי כשלנו יכול להתחיל טיפול מהיום למחר, בלי תורים ורשימות המתנה. מה עוד, שלרוב קופות החולים ישנם הסדרים, שמאפשרים קבלת החזרים עבור הטיפול במכון שלנו, שהוא מכון מורשה ומאושר מכל הבחינות".

 

בדיעבד, ההימור התגלה כמוצלח. היום, קצת יותר משנה לאחר הקמת המכון, ידיהן של השתיים מלאות עבודה, ולפעמים היא נמתחת עמוק אל תוך הלילה. מכון "פרפרים" נועד לתת מענה לילדים עד גיל 12 שהופנו על-ידי רופא המשפחה לריפוי בעיסוק. טל ואפרת הן מרפאות בעיסוק התפתחותיות, כלומר, מומחיות לעבודה עם ילדים. במקביל לעבודה במכון שלהן, הן ממשיכות לעבוד במקומות עבודה ציבוריים, "ואנחנו מאוד מכבדות את אותם מקומות, שבהם בעצם גדלנו והגענו למה שאנחנו היום", הן אומרות.

 

טל משלימה בימים אלה את התואר השני בריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה, ועובדת גם בקופ"ח כללית. אפרת משמשת כאחראית הדרכה מחוז צפון מטעם קופת חולים כללית.

 

את המכון פתחו במבנה קיבוצי ששכרו, ושחייב השקעה לא מבוטלת על מנת לשפצו ולהפכו להיכל המותאם לייעודו כמכון טיפולי: פינת ישיבה, חדר תנועה, ציוד ואביזרים חיוניים. סגנון העבודה שלהן ייחודי, ומדגיש מעורבות משפחתית בטיפול, כאשר צורכי הילד וההורה עומדים בראש סדר העדיפות. שילוב ההורים במפגשים נועד לחזק את מעורבותם בהליך הטיפולי ואת ההתמקדות בכוחותיו וביכולותיו של המטופל, ולאו דווקא בחולשותיו.

 

"תפיסת העבודה שלנו היא רב-מערכתית. היום אנחנו יודעות להסתכל על הילד לא רק מנקודת המבט של הריפוי בעיסוק, אלא גם בראייה רחבה וכוללנית, ובמידת הצורך ממליצות על שיתוף גורמים טיפוליים אחרים. שיתוף הפעולה בינינו כולל הדרכה הדדית, ואנחנו שומרות על קו התייעצות פתוח עם אנשי מקצוע מכל הקשת הטיפולית הקיימת".

 

שיתוף הפעולה חל גם על הצד העסקי. הן מתחלקות שווה בשווה בהוצאות ובהכנסות, ונמנעות מהתחשבנויות קטנות. "אנחנו קצת כמו זוג נשוי", הן צוחקות, ואפרופו זוגיות, "הבעלים", הן אומרות, "היו המפרגנים האמיתיים בכל ההרפתקה הזו. מהתחלה שניהם האמינו בנו, דחפו ועודדו אותנו להקים את העסק, וגם היום הם נותנים לנו גיבוי מלא". ניהול מכון בבעלות עצמית, הן אומרות, שונה לגמרי מעבודה כשכירות במכון אחר.

 

"בסופו של יום, כל האחריות נופלת עלינו, מה שמחייב הגדלת ראש ושעות עבודה רבות. הרווח האמיתי שלנו הוא לאו דווקא בצד הכלכלי, אלא בתחושת הסיפוק והגאווה על מימוש החזון, על המקום שכולו שלנו, ועל השותפות הפורייה, שעומדת בכל המכשולים. בשביל כל אלה, כיף לקום בבוקר לעוד יום עבודה".

 

כשאני שואלת אם אחרי שעות עבודה רבות כל כך, זו לצד זו, הן גם חברות, פורץ ביניהן ויכוח משועשע, מי חייבת למי ארוחה "על האש". התשובה ברורה: בנוסף לסיפוק, להצלחה ולחדוות העשייה, הן ובני זוגן גם הרוויחו חברים חדשים.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים