ליגה משלהן - על תחרות הטריאתלון לנשים



ליגה משלהן

טל אלמליח


כולם מסכימים שטריאתלון הנשים הוא בעל אופי אחר מזה שבו משתתפים גם גברים. יותר עידוד ויותר תמיכה משווים לענף הזה פנים ידידותיות למדי. פגישה עם שתיים שבחרו את הספורט הכי תובעני שיש

 

1,500 מ' שחייה, 40 ק"מ רכיבה על אופניים ו-10 ק"מ ריצה. התעייפתם רק מלקרוא? יש כאלה שזה הכיף שלהם. דורית ברק (גדות), וענבל לרנרמן (דליה) הן מדגם מייצג. שתיהן טריאטלוניות. העונה הזאת, סוף הקיץ, היא העונה החמה שלהן.

 

אליפות הארץ בטריאטלון תיערך באילת בסוף אוקטובר, אליפות שאליה מגיעים גם כמה מהמתחרים הגדולים מהעולם. לכן האימונים עכשיו בשיאם. רגע לפני שהתחרות הגדולה והכי קשה בארץ יוצאת לדרך, עצרנו, פשוטו כמשמעו, שתיים מהיותר רציניות שבשורפות המסלולים כדי שינסו לענות לנו על השאלה: למה לעזאזל אתן עושות את זה לעצמכן?

 

בשנים האחרונות ישנה התפתחות מואצת של הטריאתלון בישראל, כאשר קבוצות קמות, פועלות ומתאמנות בכל רחבי הארץ, וישנן כמה עשרות תחרויות בשנה, המאורגנות באופי מקצועי ובסטנדרט עולמי. שיאה של העונה מגיע, כאמור, בתחילת החורף, לפני שיוצאים לפגרה של חודשיים - והוא אליפות הארץ באילת. בישראל ישנם כמה טריאתלטים ברמה עולמית, ובראשם דן אלתרמן שסיים במקום ה-35 בעולם בתחרות בלוזאן ואלופת ישראל נינה פקרמן, ששואפת לייצג את ישראל בבייג'ינג 2008.

 

מה יותר טבעי מטריאטלון

 

לתנועה הקיבוצית יש רומן ארוך עם הענף. אחד מאגדות העבר שלו הוא מיכה כגן מקיבוץ שמיר, שהחזיק בתואר אלוף הארץ במשך כמה שנים. מבין הקבוצות בענף, שלוש קבוצות מורכבות בעיקר מקיבוצניקים: הפועל גליל עליון, הפועל מטה אשר ופסגה-גליל עליון. בענף פועלות מעט נשים יחסית, והשתיים עמן דיברנו אינן מייצגות תופעה קיימת, אבל אולי מסמנות על תחילתה של תופעה עתידית. דורית ברק נשואה לחן ברק, מהטריאתלטים הוותיקים בארץ ואם לשלושה. שניים מהם, בן ובת, עמוק בתוך הענף בתחום הנוער. וענבל לרנרמן בת ה-15, אולי משרטטת משהו לעתיד. לרנרמן נמצאת בחמישייה הראשונה של קבוצת הגיל שלה בארץ.

 

"הייתי אחרי שלוש לידות וחיפשתי פעילות פיזית, אז מה יותר טבעי מטריאתלון?" שואלת ברק וצוחקת. "בסך הכל יש מעט נשים בתחום, בטח בקבוצת גיל שלי. תמיד היו לי מעט מאוד מתחרות, למרות שזה ספורט שמאוד מתאים לנשים לדעתי. הייתי אומרת שמיעוט הנשים הוא בגלל לידות, אבל זה לא תירוץ טוב בעצם, כי גם בנוער יש פחות בנות. ההריונות והלידות אכן מפריעים ואני התחלתי בספורט הזה אחרי לידת שלושת הילדים. גם לאחר מכן, זה לא פשוט. לא פשוט להקדיש לספורט 10 שעות אימון בשבוע כשיש תינוק בבית".

 

דורית וחן הם מאושיות הענף בארץ, וביתם מקושט בעשרות גביעים מתחרויות שונות. "היום יש 1,500 איש באיגוד הטריאתלון, כשהצטרפתי הייתי מספר 360", אומרת דורית. "התחלתי בשנת 94' בעקבות חן, שהיה כבר כמה שנים בתחום. לפני כן לא התחריתי בכלום. כל ההיכרות שלי עם ספורט תחרותי היא משנים בוגרות. גיליתי שזה נורא כיף והמשכתי. אחרי עונה בספרינט התחלתי להתחרות למרחק האולימפי. חן כבר מתחרה באיש הברזל.

 

"בתחרות הראשונה שעשיתי בקושי גמרתי אותה. זה היה בתל-אביב. עשיתי זמן שהיום נראה לי נורא אטי, אבל קיבלתי גביע, כי מחלקים לפי קבוצות גיל. היו רק ארבע נשים בקבוצת הגיל שלי, והגעתי שלישית. התחרות הזאת נתנה לי המון מוטיבציה להמשך, כי אמרתי לעצמי, אם עכשיו קיבלתי גביע - מה יהיה כשאהיה רצינית?

 

"אחר כך באמת התחלתי להתאמן יותר ברצינות. לפני התחרות באילת הגעתי לסדר שבוע של 30 ק"מ ריצה, 7 ק"מ שחייה וקרוב ל-100 ק"מ אופניים. זה מעט מאוד במונחים של מקצוענים, אבל ביחס לבן אדם עובד זה כבר עומס גדול.

 

"בשנה ממוצעת משתתפים בשבע תחרויות. אני בעונה ה-13 שלי, והעונה הכי טובה שלי הייתה 95'. ברוב השנים עבדתי עם מאמן ותוכנית מסודרת והכנסתי את זה לאורח החיים שלי".

 

הטריאתלון במשפחת ברק הוא עסק משפחתי לכל דבר, במיוחד לאחר שהבן הבכור יהל, כיום חניך בקורס טיס בתום שנת שירות בתנועת המחנות העולים, והבת האמצעית טל, החלו גם הם להתחרות. יהל התחרה לראשונה בגיל 10 ואחר כך התמיד בצורה רצינית עד סוף י"ב. "הוא הכי טוב במשפחה", אומרת דורית. "בשנים הראשונות עוד השגתי אותו. אחר כך כבר לא ראיתי את הגב שלו".

 

"מבחינת אורח החיים זה אומר שכל הפעילות המשפחתית היא סביב העניין", היא מספרת. "תוכנית החופשים, הנסיעות, הכל נבנה לפי תאריכי תחרויות ותוכנית האימונים. כל שבת מקדישים שלוש שעות לאימון, בעיקר לרכיבה, ובאמצע השבוע כל יום בערך שעה אופניים או שחייה (בכפר גלעדי)".

 

סיימה בהליכה

 

האימונים הם בעיקר בערב. בתקופות מסוימות עושים אימונים משולבים ולקראת תחרות אימוני תחרות. "ריצות ואופניים אנחנו עושים בזוג. שחייה אני עושה עם קבוצת המאסטרס (שחיינים ותיקים) בכפר גלעדי. בחלק מהעונות, אחרי שהילדים שלי הצטרפו, הצטרפתי לאימונים של הנוער והתאמנתי אתם. מטיילים מעט מדי, רואים קצת הצגות. קוראים מעט מדי, עובדים בגינה מעט מדי".

 

אבל לטריאתלון לא מגיעים במקרה. מי ששם יודע למה, וההשקעה העצומה היא מכנה משותף לאנשים העוסקים בספורט הקשה הזה, יחד עם האהבה למאמץ, והכבוד שהם רוחשים זה לזה.

 

"הטריאלתון הפך להיות עוד מעגל חברתי", אומרת דורית. "חלק מהכיף זה לפגוש אנשים בתחרויות. למרות שזה ספורט אינדיבידואלי, יש בו משהו נורא מפרגן. תוך כדי התחרות אני אעשה הכל כדי להשיג אבל לא אכשיל, ורגע אחרי שהתחרות תסתיים אנחנו נתחבק וניתן עידוד גם תוך כדי. יש חבר'ה טובים, אווירה טובה וזה נעים".

 

את התחרות בשבת האחרונה עשתה דורית כשהיא סוחבת פציעה ברגל וסובלת מחולשה. למרות זאת היא באה לתחרות ונכנסה למים בשבע וחצי בבוקר למקצה הספרינט של אליפות הגליל.

 

במהלך האופניים היא נחלשה, ואת הריצה סיימה בהליכה. למרות זאת, כמו ספורטאית אמיתית שעושה טריאתלון מהנשמה, חצתה בחיוך את קו הגמר.

 

"מתחיל לגרד לי להתנסות במשהו ארוך", היא אמרה לי בפנים שלוות ובקולה הבטוח כמה ימים לפני התחרות. "אז סימנתי לי מטרה לרוץ מרתון".

 

50 תחרויות

 

ענבל לרנרמן היא נערה בלונדינית, תכולת עיניים ומאוד חברותית, תלמידה וספורטאית מצטיינת. היא באה לאסוף אותי משער הקיבוץ כשהיא רוכבת על אופניים ואני מגיע להילוך שלישי ברכב כשאני רודף אחריה עד לביתה בקיבוץ. גם לה ארון עם גביעים ועל ידם הרכוש היקר ביותר ללבו של הטריאתלט: האופניים שעומדות על מעמד מיוחד, מצוחצחות ומצוידות לאימון הבא.

 

את הקריירה הספורטיבית שלה התחילה ענבל בענף האופניים בשנת 2001 כשהייתה בת 10. הדוד מצד אימא, יאיר בן עמי, מראשי ענף האופניים והטריאתלון בארץ, הציע לה להצטרף לקבוצת הרוכבים של חוף הכרמל ומגידו, וענבל הסכימה. לרכיבות האופניים באימונים היו מצטרפים אליה ההורים שליוו אותה עם רכב. המעבר לטריאתלון היה אחרי שנה על האופניים, גם לפי הצעתו של הדוד.

 

את התחרות הראשונה אליה הגיעה, טריאתלון עמק הירדן בשנת 2002, היא לא תשכח, משום שלא השתתפה בה למרבה התסכול. ענבל וההורים אביטל ומושיק הגיעו באיחור והמוני האנשים כבר עמדו על קו הזינוק. "ענבל נבהלה קצת ובכתה ולא הסכימה לצאת", אומרת אביטל. "בתחרות שהייתה לאחר מכן בעכו כבר באנו בזמן, וענבל לקחה מקום רביעי".

 

בשנת 2003 התפרקה קבוצת האופניים של מגידו. ענבל ואביטל נפגשו עם אלון הירש מיפתח, מאמן הפועל גליל עליון, והוא ייעץ להן להתחבר לקבוצה באזור. לאחר שיצרו קשר עם יעקב קושניסקי, המאמן של קבוצת פסגה גליל עליון שבסיסה בקיבוץ סאסא, החלה ענבל להתאמן עם הקבוצה. במשך שנתיים אביטל הסיעה אותה לאימונים, מרחק של שעה ורבע נסיעה לכל כיוון, ולפעמים הייתה ענבל נשארת לישון לילה, שניים ואפילו שבוע אצל חברים מהקבוצה. "התחברתי מאוד עם הקבוצה והמאמן", אומרת ענבל. "באזור של דליה אין כמעט טריאתלטים וחשבתי אפילו לעבור לסאסא ולהיות שם ילדת חוץ, כמו בן של חברים שלנו מרמת יוחנן שגם הוא טריאתלט והוא עבר לקיבוץ עמיר כדי להתאמן עם הפועל גליל עליון". מאז השתתפה ענבל בלמעלה מ-50 תחרויות טריאתלון ואופניים.

 

"כל יום יש אימון", היא מספרת בקול שקט ובעיניים מאירות. "ביום ראשון אחרי הלימודים אני שוחה שעה ורבע; ביום שני אני רצה בבוקר 50-30 דקות ואחרי הלימודים רוכבת עם הקבוצה שעה וחצי; ביום שלישי שוב שחייה וביום רביעי אימון החלפות (תרגול המעבר בין השלבים בתחרות) וריצה של חצי שעה; ביום חמישי שחייה וביום שישי ריצה של 50 דקות. בשבת אני רוכבת 3 שעות.

 

בקרוב אני מתחילה להתייעץ עם תזונאי, מה שאמור להקפיץ את היכולת שלי. אני עוד לא בשיאי, אני רוצה להמשיך לפחות עד גיל 18 ואז אולי אפרוש בגלל הצבא, בתקווה לחזור אחר כך. אני אוהבת את המאמץ. צריך גם להיות מאורגנים ולדעת בדיוק מה לעשות בכל שלב, ואיך לארגן את היום ומה לאכול. אני עושה את זה בשביל הכיף, וגם בשביל התחרות, למרות שהמתחרות שלי הרבה יותר תחרותיות ממני. הן באמת באות בשביל לנצח".

 

על מצחה של ענבל יש צלקת טריה מתאונה שעברה במהלך תחרות אופניים לפני קצת יותר מחודש. "לקח לי חודש עד שהסתכלתי שוב על האופניים", היא אומרת. "לא רציתי לפתוח את הדלת של החדר שבו הן נמצאות. אבל עכשיו כבר עבר לי. אני מתכוננת לשתי התחרויות הבאות שהן בחוף הכרמל ב-16 לחודש ובקיסריה ב-30 לחודש, שהן רק האימונים שלי לקראת התחרות הכי חשובה, באילת ב-28 באוקטובר".

 

תריאטלון לנשים בלבד

 

נקודת המבט הנשית בטריאתלון בישראל מיוצגת בצורה המרבית בפרויקט ייחודי שמתקיים זו השנה ה-13 והוא טריאתלון לנשים בלבד. סיפורו של הפרויקט מתחיל בשנת 1995 כאשר התקיים האירוע הראשון בארגונו של עמרם שפנוף מעין המפרץ, יו"ר איגוד הטריאתלון דאז. אחת המתחרות הייתה תמר דבוסקין ז"ל, צעירה מרעננה, שהתחרתה יחד עם אמה סוזי.באוגוסט 1996, במהלך אימון אופניים באיילון, נפגעה תמר בזמן הרכיבה בתאונת פגע וברח, ונהרגה.

 

שנה לאחר מותה של תמר לקחה על עצמה משפחת דבוסקין, הוריה סוזי ודני והאח אורן, טריאתלט גם הוא, את ארגון התחרות, שנקראת מאז על שמה של תמר. "בתחרות הראשונה השתתפו 50 נשים. משנת 1997 מספר המתחרות בטריאתלון הנשים הכפיל את עצמו ובתחרות האחרונה השתתפו 530 נשים", מספר אורן דבוסקין, תושב קיבוץ נאות מרדכי מזה שנתיים וחצי ונשוי טרי לעדי, סטודנטית בתל חי וטריאתלטית בעצמה. "התחרות של הנשים שונה משום שהיא פחות תחרותית, יותר בדגש על אירוע חברתי, עם אווירה מאוד מיוחדת ועם האלמנט של ההנצחה שמאוד חזק. המטרה שלנו היא לתת המשכיות לספורט הזה אצל נשים. אנחנו משקיעים הרבה בקשר עם מי שבאה, והעיקר זה להשתתף ולא התחרות. אנחנו שמים דגש על לעזור לכל מי שרוצה לקחת בזה חלק, וגם בעלות צרכים מיוחדים ונכויות משתתפות". אורן הוא כבד שמיעה וכמוהו הייתה גם תמר. "זה חלק מהקשר המיוחד שהיה בינינו", הוא מספר. "אהבנו מאוד גם לבוא לצפון להתאמן, ואני גר פה גם בגלל זה ומאוד רוצה להשתקע כאן". עדי אשתו, עמה התחתן בקיבוץ הגושרים לפני שבועיים, הגיעה אל הטריאתלון לאחר כמה חודשים של הכרות עם אורן. "הכרנו בפברואר והתחרות הראשונה שלי הייתה במאי. התאמנתי קצת לקראתה. אורן לקח אותי לשחות בים, רכבתי קצת על האופניים שלו ורצתי מעט. לרוע מזלי בתחרות הראשונה הים היה סוער אז היה דואתלון (ריצה ואופניים בלבד). אחרי זה המשכתי באופן טבעי להשתתף בתחרויות. דווקא לא נכנסתי לאימונים מסודרים. בשבילי התחרויות הן האימון. יש לי תחושה טובה מאוד אחרי תחרות של 'עשיתי את זה', שסיימתי, של היכולת לעמוד באתגרים ולסיים אותם. אני לא שם בשביל לנצח".

 

כולם מסכימים שטריאתלון הנשים הוא בעל אופי אחר מזה שבו משתתפים גם גברים. יותר עידוד ותמיכה משווים לענף הזה פנים ידידותיות למדי. מסתבר שהמין החזק והמין היפה קיימים, לא פעם, בגוף אחד.

 

ספורט חדש יחסית

 

ענף הטריאתלון בארץ הוא ספורט חדש יחסית, והוקם לפני 20 שנה. טריאתלון משלב שלושה סוגי ספורט בתחרות אחת: שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. ישנן מספר רמות של תחרות, כשההבדל בין כל רמה הוא המרחק. ילדים מתחרים למרחק של 300 מטר שחייה, 10 ק"מ אופניים ו-2,000 מטר ריצה. קטגוריית הספרינט היא למרחק של 750 מטר שחייה, 20 ק"מ אופניים ו-5,000 ריצה. קטגורית המרחק האולימפי היא ל-1,500 מטר שחייה, וקטגוריית איש הברזל, המרחק הרב ביותר בטריאתלון, היא 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42 ק"מ ריצה.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים