קראוזה והכרטיסים

נחמן גלבוע


איציק קראוזה מקיבוץ דביר אוסף כרטיסי נסיעה. מהרגע שעברו פה בארץ מחמור לרכבת, בכל אמצעי התחבורה שאפשר להעלות על הדעת, הנפיקו כרטיסים לנוסעים. הוא אסף את כולם. אפשר למצוא אצלו גם כרטיס לארם נהריים. כל תולדות ארץ ישראל, דרך כרטיסי נסיעה

 

כשאיציק קראוזה (56) מקיבוץ דביר מספר לאנשים שהוא אוסף כרטיסי נסיעה, הם מגיבים בגיחוך גדול. הם רואים אותו בעיני רוחם הולך ומלקט כרטיסי אוטובוס ורכבת, הנמכרים במאות אלפים מדי יום ונזרקים לפח לאחר הנסיעה. היחס שלהם אליו משתנה כשהוא מספר להם שהוא אוסף כרטיסי רכבות ואוטובוסים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בארץ ישראל, ושבעצם הוא לא רק אספן אלא גם חוקר של התפתחות התחבורה הציבורית בארץ ישראל ובמדינת ישראל בתחילת ימיה.

 

למי שלא בא מתחום האספנות קשה להבין זאת. קשה להבין את ההתלהבות מכרטיס רכבת עשוי קרטון חום, שעליו מוטבע יעד הנסיעה וחותמת חברת הרכבות. כדי להבין צריך לראות את הנהרה המתפשטת על פניו של קראוזה ואת הברק בעיניו, כשהוא מציג כרטיסים נדירים של רכבת העמק (פלסטיין ריילווייס) מסמח (צמח) לתל יוסף או מעפולה לביסן (בית שאן). קתרזיס אמיתי אוחז בו שהוא מגיע לדף באלבום שלו, שבו נמצאים כרטיסי הרכבת מחיפה לעזה, חפיה-פאיד, חיפה-פורט סעיד ויעדים אחרים במסילה ששימשה את הצבא הבריטי וחיילי הבריגדה היהודית לאורך תעלת סואץ.

 

כשאני מגיע לביתו בדביר כבר מחכים על השולחן אלבומי האוסף, ומספר ספרי עזר בנושא ההיסטוריה של ארץ ישראל. קראוזה ניגש ישן לעניין, ומתאר בקצרה את הרקע ההיסטורי לתחביבו. "התחבורה הציבורית בישראל התפתחה מאוחר יחסית לאירופה ולארצות הברית", הוא מספר. "ב-1850 כבר היו באירופה ובארה"ב רכבות וב-1900 כבר נסעו בברלין ובניו יורק באוטובוסים של שתי קומות, ואילו בפלסטין עוד רכבו על חמורים וגמלים בין הכפרים ורק לכמה קצינים טורקיים היו מכוניות. החלום של העולים הציוניים שבאו מאירופה והכירו את התחבורה הציבורית שם, היה להקים גם בארץ תחבורה כזו של מכוניות ורכבות. היות וארץ ישראל הייתה מוקד עלייה לרגל למאות אלפי צליינים נוצריים בעיקר מרוסיה, היה לטורקים אינטרס לפתח את התיירות וההתיישבות בארץ שהביאו להם גם כסף ופרנסה וגם חיזקו אותם כמעצמה. ב-1890 הטורקים הבינו שצריך להקים קו תחבורה שיביא את הצליינים מנמל יפו לירושלים, וכך הונחה מסילת הרכבת הראשונה אל העיר. את הזיכיון להקים חברת רכבות קיבל יהודי בשם יוסף נבון, והוא פנה לחברה צרפתית שזכתה במכרז להקמת קו הרכבת. פסי המסילה הובאו מפנמה והקרונות מצרפת. החברה הצרפתית קיבלה את הזכות להקים ולתפעל את הקו, כדי להחזיר את ההשקעה על ידי הרווחים".

 

כשקראוזה מספר על הקמת קו הרכבת הראשון בארץ הוא ממחיש זאת מיד על ידי הצגת העמוד הראשון באחד האלבומים שלו, שבו רואים תמונות של תחנת יפו שהוקמה ב-1892 ושל קרונות הרכבת הראשונה שפעלה בקו לירושלים. הייחוד שלו הוא שלצד התמונות הוא מציג כרטיס נסיעה מקורי באותו קו מ-1898, השנה שבה תיאודור הרצל נפגש בירושלים עם הקיסר הגרמני, וילהלם השני. בעמוד נוסף הוא מציג כרטיסי רכבת מיפו לירושלים של עולי רגל רוסיים שסופקו להם על ידי הכנסייה האורתודוכסית עוד ברוסיה, וקבלה שקיבלו הצליינים המעידה על הפקדת דרכונם וכרטיסי הנסיעה במלון במגרש הרוסים לפני יציאתם לביקור בעיר.

 

בערים עוד נסעו בתקופת הטורקים בעיקר בדליז'נסים (כרכרות רתומות לסוסים). את הדליז'נסים בנו בעיקר הטמפלרים הגרמניים שהיו מומחים בייצור עגלות. בתמונה מקורית משנת 1920 נראית באלבום של קראוזה תחנת דליז'נסים שמוקמה ליד שער יפו. הוא מודה שלא הצליח להשיג עד היום כרטיס נסיעה מקורי של דליז'נס. "התחבורה הציבורית הממונעת בארץ ישראל התחילה יום אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918", מסביר קראוזה, "כשאנשי היישוב העברי פירקו משאיות בריטיות ישנות ושמו עליהן ספסלים ומרכב לנוסעים. בשנתיים הראשונות ההובלה נעשתה רק על ידי הבריטים ועל ידי הוועד הציוני, ולמעשה הותר לאנשי היישוב להוביל נוסעים רק ב-1920".

 

גם חוקר

 

קראוזה אינו רק אספן אלא גם חוקר. יש לו ספריית עזר של תולדות היישוב בארץ ישראל וספרי היסטוריה נוספים, והוא מצליב את הכרטיסים והמסמכים הנופלים לידיו עם תמונות ותיאורים מאותה תקופה. כך הופך האיסוף לאתגר אינטלקטואלי מעניין ומרתק, כשהוא מחפש את הקשר שבין הכרטיס שבידו הן לבעליו והן לחברת הנסיעות שבה בוצעה הנסיעה. זיהוי בעלי הכרטיסים מתאפשר בזכות העובדה שעל הכרטיסים של אותם הימים נכתב גם שמו של הנוסע.

 

"נסעו רק בעלי מקצועות חופשיים", הוא אומר, "כי הם קיבלו החזרי נסיעות מטעם העבודה. לכן הם שמרו את הכרטיסים בתוך קלסרים, כדי לקבל עליהם את ההחזר". לראייה הוא מראה כרטיס נסיעה מתל-אביב הקטנה שעליה נכתב שהמס שולם, ושהכרטיס נקנה בבית מרקחת קרינקין בתל-אביב שמספר הטלפון שלו הוא 23.

 

תל-אביב הוקמה ב-1909 ובתחילת ימיה היו בה רק דליז'נסים. ב-1920 הוקמו בה חברות התחבורה הראשונות, וכרטיס הנסיעה שנמכר בבית מרקחת קרינקין הוא אחד הראשונים שנמכרו בעיר. את הנסיעה ביצע האוטובוס של חברת קדימה שעמד ליד בית המרקחת. מי שחושב שאת הרעיון לנצל את כרטיסי הנסיעה לפרסום המציאו מאוחר יותר, יתפלא לגלות על גב הכרטיס מ-1920 שחברת קדימה מודיעה לקהל שיש לה הרבה אוטומובילים יפים וחדשים לנוחיות ציבור הנוסעים.

 

גם בירושלים התפתחה במקביל היוזמה הפרטית. לקראוזה יש כרטיס נסיעה מ-1921 של מוביל בשם פרחי, שנסע למנזר רטיסבון שליד העיר. כרטיסים נוספים הנמצאים באלבום מתייחסים לנסיעות בין עירוניות, כמו הכרטיס מ-1922 של החברה הערבית "חיפה-נצרת מוטור סרוויס" בקו מהלול (הכפר שעליו הוקרמה נהלל ב-1921) לחיפה. "כשאני רואה את הכרטיס הזה אני חושב על הנוסע שנסע באותה נסיעה", מתמוגג קראוזה, "ורואה כמה צריפים של מושב נהלל ואת אבא של משה דיין עובד בשדה כשבנו נח בעריסה בצד השדה".

 

כך הוא עובר מדף לדף ומשנה לשנה. "הנה", הוא מראה בהתלהבות, "כרטיס של הסתדרות הנהגים תל-אביב-ירושלים, טלפון מספר 26. על הכרטיס מוטבע מגן דוד, ושם הנוסע הוא ד"ר זוברודצקי".

 

כדי לזהות את ד"ר זוברודצקי נזקק קראוזה לספרו של שלמה שבא, שבו נכתב שב-1922 ד"ר זוברודצקי, אגרונום במקצועו, היה עורך של עיתון לחקלאי. "ברור לחלוטין שהוא קיבל החזרי נסיעה", הוא אומר, "ולכן שמר על הכרטיס. אספן בתחומים האלו יודע שיש ערך לאות הכתובה.

 

הייקים והאינטליגנציה היהודית היו היחידים ששמרו מסמכים. מלבדם אף אחד לא שמר מסמכים.

 

אם תיסע לכפר יהושע ותשאל אם יש להם כרטיסים של רכבת העמק, הם יגידו לך שאין להם ויפנו אותך לאיציק קראוזה בקיבוץ דביר".

 

זה התחיל מבולים

 

הוא גדל בחולון לאם שנולדה בתל-אביב ואב שהגיע מוילנה שבה היה חניך בתנועת השומר הצעיר. הוא המשיך בדרכו של אביו והתחנך בתנועת השומר הצעיר בחולון, וכך הגיע בגרעין "רביד" להגשמה בדביר. בעבודתו בקיבוץ הוא מנהל את מחלקת ההזרקות במפעל דולב. נשוי לשולה, מרכזת הרפת בדביר, שהגיעה לקיבוץ בגרעין תנועתי מאוחר יותר, ואב לשלוש בנות, אחת מהן בוגרת צבא בתל-אביב, שנייה חיילת והשלישית בת 13 בקיבוץ.

 

"הילדות שלי בכלל לא מתעניינות בתחביב שלי", הוא נאנח. "הן רק שואלות אותי כמה האוסף שלי שווה. זאת תופעה שקיימת גם אצל כמה חברים שלי, שהילדים שלהם מתעניינים כמה הם יוכלו להרוויח מהירושה. הם אומרים את זה בצחוק, אבל זה לא מעניין אותם כהוא זה. אני יכול לקבל כרטיס נסיעה נדיר ולהתרגש מזה שבועיים, והן מסתכלות עלי וצוחקות".

 

הוא התחיל את ההיסטוריה שלו כאספן, כמו כולם, בבולים, אחר כך עבר לעטיפות של מסטיקים, מטבעות, שטרות, עד שהגיע לפני 6 שנים לעניין כרטיסי הנסיעה. סבא וסבתא שלו מצד אמו עלו לארץ מאוקראינה בעלייה השלישית, והוא זוכר את עצמו כילד שנובר בשנות ה-50 בערימות של מכתבים שהיו ברשותם, ותולש מהמעטפות את הבולים של הדואר העברי. למזלו הם שמרו את המעטפות, ואולי העבירו לו בכך את זרעי האספנות. הקשר הגנטי הועבר גם על ידי בנם, אחיה של אמו, שהיה גם הוא אספן, ועודד את קראוזה לבחור בדרך הזו כילד.

 

מהדוד הזה הוא קיבל את אוסף הבולים הראשון שלו, ותמיכה במשך הרבה שנים. "זה אחד שהביא לי כמתנה לחתונה, צ'קים ישנים של בנק אנגלו-פלסטיין משנת 1925", הוא מספר. "שולה צחקה ושאלה איזה מין מתנה זאת, ואני התרגשתי מזה שהוא נתן לי אוצר כזה". כשאסף שטרות ומטבעות היה לו שותף מהקיבוץ, יורם אלטמן, שהלך לעולמו, והם היו יוצאים יחד לחפש מטבעות עתיקים בחורבות בסביבה. לנושא התחבורה הציבורית הוא הגיע לאחר שאספן שהכיר, נתן לו ערימה של כרטיסים ישנים ולמעשה פתח בפניו עולם חדש. "הגעתי עם השטרות והמטבעות למבוי סתום", אומר קראוזה. "אספן מחפש מקום להתפתח והרגשתי שאני תקוע עם הפריטים שאספתי. אחת הסיבות שזנחתי את אספנות השטרות והמטבעות הייתה שלא הייתי מסוגל יותר לעמוד בעלויות שלהם. כחבר קיבוץ לא הייתה לי אפשרות להשיג שטרות, שעלות כל אחד מהם היא אלפי דולרים.

 

למעשה די נתקעתי ולא יכולתי להמשיך להתפתח באוסף. המעבר לכרטיסי נסיעה פתח בפני פתח לאספנות הרבה יותר זולה ועממית. כרטיס נסיעה נדיר לא עולה יותר מ-40 דולר, סכום שאני יכול לעמוד בו פעם בחודש. הוצאה כספית היא חלק מהאספנות. לא מוצאים כרטיסי נסיעה עתיקים על הרצפה, אלא אצל אספנים אחרים, יורשים של אספנים וסוחרים שמציעים חומר למכירה".

 

מה אתה מחפש בתחביב הזה?

"קשה לענות על זה. יש סוגים שונים של אספנות. אני לא מסוגל להבין אדם שאוסף פחיות של קוקה קולה או פסלים של פילים, והם לא מסוגלים להבין אותי. זה מדהים איך אספנים יושבים בכנסים ולא מבינים מה האחר מוצא באוסף שלו, אבל למעשה כל אספן מוצא את העניין שלו בתחום האספנות שלו. העניין שלי הוא לא רק אספנות לשמה אלא גם מחקר. מהיום שהתחלתי לאסוף את כרטיסי הנסיעה, קראתי מאות ספרים על התנועה הציונית וראשית ימי היישוב. הרגשתי שאני חייב למצות את עצמי מבחינת הידע ההיסטורי, כדי ליהנות מהאוסף שלי כמו שצריך.

 

"במשך השנים גם הגדלתי את האוסף וגם יצרתי קשרים עם ארכיון אגד, ועם פרופסורים מהאוניברסיטאות שעבורם האוסף הזה הוא נכס היסטורי".

 

איך אתה משיג את הפריטים?

"הם משיגים אותי. יש לי שם בקרב האספנים, ואנשים מגיעים אלי עם הפריטים שלהם".

 

חלק נכבד מהפריטים שלו מוצא קראוזה באתר אי-ביי למכירות פומביות עולמיות, שפתח בפני האספנים שוק חדש בעל עוצמה בלתי רגילה. "מי שמתמצא במחשבים יכול למצוא חומר, שאספנים שאינם שולטים במחשב לא מגיעים אליו", הוא מציין. לדבריו הוא לא נקשר לחומרים ומסוגל להחליף פריטים יקרים שברשותו, בפריטים בעלי ערך דומה שנמצאים אצל אחרים. דרך אי-ביי הוא הגיע לכרטיסי נסיעה של חיילים בריטיים ששירתו בפלסטין, ושמרו אותם למזכרת באלבומים שסידרו לאחר שעזבו את הארץ ב-1948. עכשיו כשהם הולכים לעולמם הוא קולט מהשוק הבריטי את כרטיסי הנסיעה האלו, המוצעים למכירה על ידי יורשיהם שאינם מוגלים בהם עניין.

 

כרטיס לסוריה

 

כל דף באלבום והסיפור שלו. ברשותו של קראוזה יש חומר נדיר שקיים רק אצלו, החל מכרטיסיות חודשיות שהוציאו חברות נסיעות בתל-אביב, ועד לכרטיסי נסיעה למקומות שונים ברחבי הארץ ואפילו לסוריה ולארם נהריים. החברות קראו לעצמן בשמות נוצצים כמו "רדיו", והנוסעים היו ד"ר וייץ מהקרן הקיימת, וד"ר מופשטיין מהנהלת עיריית תל-אביב, שבקבלה על הנסיעה שלו כתוב שהוא קנה גם שק ותיבה של פירות ב-10 גרוש מצרי. באחת התמונות שהוא צירף לכרטיסים שלו רואים פרסום של חברת ניירן הבריטית שנסעה בראשית המאה בקו חיפה-בגדד, עם סמיטריילר שהוביל קרון נוסעים במדבריות עיראק כשלנוסעים מובטח מיזוג אוויר והגנה בפני אבק.

 

יש לקראוזה גם תובנות הקשורות לנהג העברי. "בשנות ה-20 הנהגים היו פרזיטים כי הם לא היו עובדי כפיים", מספר קראוזה, "אבל בפרוץ המאורעות בסוף שנות ה-30 הם זכו להערכה משום שהם חצו את כפרי האויב וחגרו אקדחים. מעמדם התעצם גם במלחמת השחרור עם המצור. אחר כך חברי אגד נחשבו לאנשים מסודרים כלכלית, אבל היום זה כבר לא כבוד גדול להיות נהג אגד".

 

סיפור מיוחד הוא מספר על עירו לשעבר, חולון, שהוקמה באמצע שנות ה-30. לעיר הגיע אדם עם שני אוטובוסים שלאחד מהם הוא קרא "הציפור הכחולה". בעל האוטובוסים לא מכר כרטיסים משום שלא רצה לשלם מסים לרשויות, וניהל את עסקיו בכסף מזומן בלבד. לכאורה לא ניתן להשיג תיעוד של חברת האוטובוסים הזו, ובמוזיאון העיר חולון מצויה רק תמונה של בעל האוטובוסים עם משפחתו, ומסופר שם שזה הבעלים של האוטובוס הנקרא "הציפור הכחולה". יום אחד התגלגל לידי קראוזה צילום של אוטובוס עם כיתוב, ומבט מקרוב עם זכוכית מגדלת הראה לו שהכתובת על האוטובוס היא הציפור הכחולה. הסתבר שחייל בריטי הצטלם ליד האוטובוס החולוני, ויורשיו לא חפצו בתמונה והציעו אותה למכירה. כך נסגר אצלו מעגל, וגם אנשי המוזיאון זכו לראות את התמונה.

 

התגובות שהוא מקבל מהקיבוץ הן נהדרות. רוב החברים שלו מכירים וראו את האוסף שלו, והוא גם הופיע אתו בפני הוותיקים ובפני חברי הקיבוץ באירועים שונים. שמו יצא לפניו גם באזור וגם בקרב האספנים בארץ.

 

יש לך רעיונות איזה פריטים מהקיבוץ כדאי להתחיל לאסוף לפני שייעלמו?

"לא. אני לא חושב על זה. אני יודע שיש לנו בקיבוץ ארכיון מסודר ולכן אני לא מודאג. חשוב לי שהכול ייאסף ויתועד, ואני סומך על הארכיונאית שלנו שעושה את זה. האמת היא שאני חושב לפעמים שאולי יום אחד אני אגיע לעבודה בארכיון, אבל זה יהיה אחרי שאני אצא לפנסיה".

 

עצות לאספן המתחיל

 

"לאספן המתחיל אני מציע למצוא תחום שבו הוא לא רק יאסוף דברים, אלא יהיה גם מסוגל לחקור את הנושא שאותו הוא אוסף", אומר קראוזה, "זה כל הכיף. לילד שמתחיל לאסוף בולים אני מציע לחקור מתי יצאה הסדרה, לחקור את הנושא שלה וכדומה. אני מציע גם לא להוציא הרבה כסף בהתחלה. אספן כפייתי לא יכול לעמוד בפני הפיתוי, אבל לאספן הצעיר אני מציע להתפתח לאט. אחד הדברים החשובים הוא ההתמדה. לא משנה באיזה תחום אתה מתמחה, כדאי שתתמיד בו ותתפתח".

 

הכנס השנתי ליד הגדר

 

את הכנס השנתי שלהם בחרו חברי פורום האספנים של אתר תפוז, לערוך הפעם ב"חנות הספרים של איתמר" בקיבוץ כפר עזה הנושק לגדר המערכת. בשנתיים הקודמות התקיים הכנס בקיבוץ דביר, קיבוצו של איציק קראוזה, והשנה הוחלט לקיימו בכפר עזה כמחווה לחבר הקיבוץ, יורם (דובוש) כהן, הידוע כאספן נלהב של בולים ופריטים נוספים. התערוכה המיוחדת והמרהיבה התקיימה ביום שבת, 12/8/06, בעיצומה של המלחמה בצפון ואיום הקסאמים בדרום, והייתה פתוחה לקהל הרחב.

 

בין האוספים המיוחדים, חלקם נדירים, שהוצגו לקהל הרחב: תקליטים ישנים, בובות, כוסות ותחתיות של בירה, פסלונים, ספרים עתיקים, סביבונים, גלויות מרחבי העולם, בובות מביצי קינדר, בולים, מטבעות, שטרות, סימניות, עטים, קופסאות גפרורים, כידונים, חרבות, כלי עבודה ועוד. כל אספן סיפר את הסיפור שמאחורי הפריטים הייחודיים שברשותו. אחרי ארוחת הצוהריים התקיימו שתי הרצאות: האחת, על מטבעות עתיקים, והשנייה, על ספרים עתיקים ובעיקר מילונים. "חנות הספרים של איתמר" שאוצרת בתוכה מאות ספרים משומשים, עתיקים וגם נדירים, הציגה תערוכה מיוחדת של ספרים שונים בנושא אספנות. במהלך הכנס יכלו בעלי האוספים וכן הקהל הרחב לקיים החלפות של פריטים.

 

"הגיעו לפה כ-30 אספנים מכל הארץ", מספרת מארגנת הכנס, סאלי פיילר מכפר עזה, "והמון אנשים ביקרו בכנס ובתערוכה. האספנים הם חבר'ה מאוד נחמדים ומעניינים, ואנחנו מקווים לארח את הכנס שלהם פה גם בשנה הבאה".









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים