ד"ש מחו"ל: המשפחה התאילנדית שלי

שירלי זינגר


קשר מיוחד במינו נרקם בין יואב מנחם, צעיר מגבעת-עוז, למשפחה תאילנדית באי קופנגן.

לאחרונה, כשחלתה אחת מבנות המשפחה - לא היסס לסייע, ואף תרם כסף לטיפול רפואי.

צעירים בתאילנד, לא מה שחשבתם

 

בפעם הראשונה שיואב מנחם (27) מגבעת-עוז הגיע לתאילנד, במארס 2002. הוא היה ככל התיירים. אחרי "סיבוב" במזרח חזר לתאילנד, הגיע לאי הקסום קופנגן והתאהב. בחופים, בנופים, בצלילות הקסומות - ובעיקר במשפחה אחת קטנה: האימא - ני, צעירה בת גילו, האב - יון, ובתם הקטנה ים, שהייתה אז בת שלוש. "ההווי בחופים ובתרבות ה'זולה' כולל דיור קרוב לחוף, רצוי עם ערסל ומרפסת, שייק פירות כל כמה שעות, וכמובן גם מסז' תאילנדי", מזכיר יואב. "ליד הספא של המסז'ים ראיתי ילדה קטנה וחמודה מתרוצצת. התברר שהיא בת לאחת העובדות בספא סמוך. אחרי כמה ימים יצא לי להכיר גם את האימא ואחר-כך גם את האבא. ככה נוצר הקשר הראשוני".

 

והקשר הלך והתהדק, והפך ממפגש מקרי לסיפור אהבה של ממש. "כשחזרתי לארץ הבנתי שאני מאוהב בתאילנד וגם שנקשרתי להמון אנשים. ידעתי שאני חייב לחזור לשם", משחזר יואב. בשנים שחלפו מאז הוא נוסע וחוזר: מארה"ב לישראל, לארה"ב, לתאילנד, וחוזר חלילה. במשך כל הזמן הזה הוא שומר על קשר עם "המשפחה התאילנדית שלו", שולח מתנות לילדה ולפעמים גם להוריה ומקיים אתם קשרי טלפון, אס-אמ-אס ודוא"ל.

 

ש: מה המיוחד במשפחה הזאת שככה נקשרת אליהם?

יואב מנחם: "מדובר במשפחה פשוטה, שהגיעה לקופנגן מאחד האזורים הכי עניים בתאילנד - אזור בשם נונג-קאי, הנמצא על גבול לאוס. למרות שהם גרים במקום שכל ההוויה התרבותית שלו מושפעת מהתיירות ומהתיירים המערביים, הם הצליחו לשמור על התרבות התאילנדית שלהם, שמייחסת חשיבות רבה למשפחה, למשל. הם גרמו לי ללמוד הרבה על תאילנד. ני היא בחורה מדהימה. למרות שהיא כמעט הצעירה ביותר במשפחתה בת העשרה ילדים, היא זאת שתמיד דואגת לכולם ומטפלת בהם".

 

רגע קשה במיוחד הגיע כשהתרחש אסון הצונאמי, בדצמבר 2004, אז שהה יואב בארה"ב, שם עבד. "חבר התקשר וסיפר לי מה קרה", הוא חוזר לאותם ימים. "מייד פתחתי טלוויזיה והבנתי את סדר הגודל של האסון. ניסיתי לטלפן, אבל בימים הראשונים לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד. כל הקווים היו תפוסים או לא פעלו. רק אחרי כמה ימים הצלחתי לדבר אתם ולשמוע שהם בסדר. אחרי זה ידעתי שאני רוצה לבוא ולעזור. כשסיימנו את העבודות בארה"ב, בסביבות מארס 2005, טסתי לשם. פגשתי את המשפחה בקופנגן וגם טסתי לקופיפי. שם המקום ממש נהרס, נחרב. התרוקן. היה לי קשר ידידותי עם משפחה אחת שם, שאחרי הצונאמי לא הצלחתי לאתר. גם בביקור ההוא לא מצאתי אותה, אבל פגשתי מכרה שלהם, והיא סיפרה שהם בסדר. רק בביקור השנה נפגשנו שוב, במקרה, והיה מפגש מאוד מרגש. האישה זיהתה אותי ופרצה בבכי".

 

הסיפור הייחודי של יואב ושל הקשר שפיתח עם המשפחה בקופנגן, הופך לסיפור מדהים כמעט, בעקבות ביקורו האחרון בתאילנד, השנה. "הייתי במסע צלילות ובעקבות בעיה באוזניים נסעתי לרופא מומחה בפוקט", הוא מספר, "וכשהייתי שם ני התקשרה אלי והתנצלה שלא תוכל להיפגש אתי כשאחזור לקופנגן, כי אחות שלה מאוד חולה". התברר שבגיל שמונה נכנסה האחות לתרדמת וכתוצאה ממחלתה נהרסה אחת מכליותיה. כעת, בגיל 31, וכנראה עקב חוסר מודעות וטיפול רפואי הולם, חדלה הכליה הנותרת לתפקד ולמעשה החלה לקרוס. האחות חלתה ועזבה את עבודתה כמסז'יסטית, וני התגייסה לטפל בה.

 

יואב ביטל את כל התוכניות וקנה כרטיס טיסה לקופנגן. "בית החולים הקרוב ביותר, בקוסמוי, מאוד יקר, והם עמדו לנסוע לצפון או לבנגקוק כדי לחפש מקום זול יותר", הוא מספר. "זו הייתה פעם ראשונה בחיים שאני בכלל מתעסק בדברים כאלה, מה לי ולכליות ולדיאליזה? לא ידעתי כלום, הייתי חסר אונים. נכנסתי לאינטרנט ולמדתי על זה, קראתי על האפשרויות הקיימות לטיפול. ככל שלמדתי יותר, גם בהמשך, גיליתי שזו ממש תופעה בתאילנד, ושאנשים מתים מזה שם כמו ממגפה. מסתבר שבתאילנד אין ביטוח לתפקוד לקוי של כליות, רק משהו מאוד יקר שרוב התאילנדים לא יכולים להרשות לעצמם. אם מישהו לוקה במחלת כליות - או שהוא חולה עד מותו, או שכל המשפחה פושטת רגל. דיאליזה עולה כאלף דולר בחודש, ומובן מאליו שמשפחה תאילנדית לא יכולה לעמוד בסכום כזה. השתלה בכלל לא עומדת על הפרק, ולכן מדובר בטיפולים של פעמיים-שלוש בשבוע, לכל החיים".

 

ני, עם בתה ואחותה, נסעו לצפון - לנונג-קאי, שם גרים הוריה ובני משפחה נוספים. יואב, מצויד במידע שאסף ב"מחקר" שלו, הצטרף אליהן. במשך כשבועיים הסתובב אתן בין בתי חולים ורופאים, בחיפוש אחר אבחון ברור והצעה טובה לטיפול, ובינתיים גר אתן בבית המשפחה. "זו הייתה פעם ראשונה בתאילנד שלא ראיתי אף תייר. שמעתי רק את השפה התאילנדית וראיתי רק את התרבות המסורתית, עם כל המנהגים, האוכל החמוץ-חריף שלהם, אפילו התנסיתי באכילת נמלים מעץ מנגו ובטעימת צרצרים קלויים...".

 

לצד החוויות החיוביות בחיק המשפחה, עברו ני ומשפחתה תקופה קשה. "החיפושים אחר רופאים ובתי חולים היו קשים", מסביר יואב, "בתי החולים רחוקים זה מזה, אין תקשורת והניידות קשה. פעם נסענו שמונה שעות לבית חולים רק כדי לגלות שהרופא כלל לא נמצא". בסופו של דבר נתגלה כי מצבה של האחות גרוע - הכליה עומדת על 7% תפקוד והרופאים הקציבו לה כשנה לחיות. האופציה הסבירה היחידה לטיפול הייתה דיאליזה. יואב לא יכול היה לעמוד מנגד, ללא מעש, ולראות את חבריו במצב הזה. "לפני שחזרתי לבנגקוק הלכתי עם ני לבנק, הוצאתי מהחשבון שלי כ-1,500 דולר, שזה מה שיכולתי להוציא באותו רגע, והפקדנו אותם בחשבון שלה", הוא מספר בפשטות.

 

ש: ככה בקלות אתה נפרד מסכומי כסף גבוהים?

"ני מעולם לא ביקשה ממני כלום, וגם אז לא. רציתי לעזור".

 

לפני הפרידה מני וממשפחתה הם ערכו לו מעין טקס פרידה מסורתי, בו כל אחד מבני המשפחה בא וקשר ליואב על פרק ידו חוט לבן. לפי המסורת, יש לענוד את הסרט במשך שלושה ימים. פרקי ידיו של יואב עדיין עטויים בסרטים, ונראה שקשה לו להיפרד מהם. את המשמעות והחשיבות של הנוהג הזה הבין רק כשהגיע שוב לארה"ב. "הייתי בפלורידה במסעדה יפנית, שבה עובדים מלצרים ממקומות שונים במזרח אסיה", הוא מספר, "כשבאה אליי אחת העובדות, מלאוס, ושאלה אותי מאיפה החוטים האלה. סיפרתי לה את הסיפור והיא הסבירה לי שמדובר בטקס שנעשה רק לאנשים קרובים ואהובים במיוחד".

 

גם בארה"ב יואב לא נח, ומאז הוא מנסה למצוא דרכים שונות לעזור למשפחה בתאילנד: החל בתכנון להפיק סרט על המשפחה והסיפור שלה, עם חבר שעושה סרטים דוקומנטאריים, ועד הקמת עמותה וקרן למען חולי דיאליזה בתאילנד. הוא אפילו קיבל מני בפקס את תוצאות הבדיקות של אחותה, עבר אתן בין רופאים וניסה לבדוק את האפשרות להביאה לארה"ב להשתלה.

 

ש: הרבה ישראלים מטיילים בעולם השלישי. פה ושם הם מתחברים ונקשרים למקומיים, נחשפים למצוקות, אבל בדרך-כלל לא נרתמים ככה לעזור. מה שונה במקרה שלך?

"זה לא עוד מקרה שאתה שומע על מישהו שחולה. גם אני מקבל הרבה מיילים עם בקשות שונות לעזרה, ולרוב מתעלם, כי אני לא יכול לשנות את העולם. פה מדובר על משפחה שההיכרות שלי אתה נפרשת על כמה שנים, הם ממש הפכו לחברים טובים. אנחנו שומרים קשר על בסיס שבועי. אני מאמין שהייתי עוזר להם בכל בעיה שהייתה צצה, ובאמת לאחרונה גם סייעתי להם בסכומים נוספים, כדי שיפתחו את עסק הספא שהקימו. מעבר לזה, בכל מקום שאליו אני מגיע אני משתדל לעשות משהו קטן כדי לעזור. אני בריא, יש לי את היכולת ואת המזל, אז אני מנסה לעזור במשהו למי שאין לו".



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים