בנעליה

דונדי (דני) שוורץ


שרון טל, אמנית מקיבוץ מפלסים, "נכנסה" לדמות של ערבייה ובנתה חומה "נפיצה" (מקופסאות גפרורים) באמצעות אקדח (דבק) * התוצאה: וידיאו-ארט המעורר שאלות נוקבות ואינו נותן מנוח * בקרוב בפסטיבל "סי סיידס" בירושלים

 

הקהל נכנס לאולם קטן. הסרט מתחיל. על המסך אישה ערבייה, לבושה שחור וכסות לפניה, יושבת. מאחוריה ספרייה בעברית ובאנגלית, ובה מיטב הספרות העולמית הקלאסית והספרות העברית. האישה מרכיבה בסבלנות קיר קטן מלבנים קטנות (קופסאות גפרורים, למעשה). ברקע נשמעת מוזיקה ערבית. ה"בטון" המדביק את הלבנים זו לזו הוא דבק שיורה האישה מאקדח דבק שחור.

 

וכך, במשך עשרים דקות, מביימת את עצמה שרון טל - אמנית וידיאו מקיבוץ מפלסים - בונה חומה טעונה במוטיבים סימבוליים עם מסרים חברתיים, פוליטיים ואנטי-מלחמתיים. היא עושה זאת בתחום חדש יחסית בעולם האמנות - וידיאו-ארט - ההולך ותופס תאוצה. בסוף אוגוסט (29.8) ייערך בבנייני האומה בירושלים פסטיבל בינלאומי גדול, "סי סיידס"  ,(csides)שייוחד לאמנויות הווידיאו-ארט והמוזיקה האלקטרונית (אוצרים: רוני שיינדר הישראלית והגרמני טיל רוהמן). טל זכתה לשבחים על עבודתה זו, שתוצג בפסטיבל היוקרתי.

 

שרון טל (38) היא סטודנטית לאמנות, תלמידת שנה ב' ב"בית הספר לאמנות, חברה ותרבות" של המכללה האקדמית ספיר. לסרט שלה לא היה בהתחלה שם, בכוונה: "אחד הפחדים שלי היה שהשם יגביל את העבודה לנושא אחד", היא מסבירה. "שפת הווידיאו-ארט בנויה מדימויים בעלי משמעויות שונות. מי שיכין את עצמו לראות עבודת וידיאו-ארט, ולהתרשם מתוכן שכאמור אינו נרטיבי - עשוי ליהנות ולהפיק מסקנות מרחיקות לכת". לבסוף בחרה לעבודה את השם "מקום".

 

על העבודה היא מספרת: "באחד מהקורסים שלמדנו, שכותרתו הייתה 'שכנים', בחרתי לעסוק בצד הפוליטי של הנושא. השכנים היחידים שהתייחסתי אליהם היו אלה שמעבר לגבול. בזמן ההתנתקות, קצת לפני תחילת הפרויקט, התנדבתי לפינוי חממות בגני-טל שבגוש קטיף. זה, וגם הקסאמים שאנו חווים פה כ'בומים' מדי יום, הובילו אותי לשאול כל מיני שאלות בנושא השכנים הפלסטינים שלי: מה אני יודעת עליהם, התחושות שלי לגביהם, עד כמה דעותיי מגובשות, או לא".

 

ההחלטה הראשונה של שרון הייתה לנסות "להיכנס לנעליים שלהם". אצל חייט ערבי בבאר-שבע קנתה תלבושת של ערבייה ובמשך שבועיים לבשה אותה בבית, כדי לחפש כיוון לעבודה. "את תחילת העבודה תיעדתי במצלמת וידיאו, כשאני לבושה בתלבושת הערבייה ומשמשת כשחקנית ראשית בסרט, שלווה במוזיקה ערבית וצולם בדירה, כשברקע הספרייה המאוד 'מערבית' שלי, שהיא חלק מתוכן הדימויים. באותה תקופה עסקתי בפיסול בית שבנוי מקופסאות גפרורים, שתכננתי לתעד את שריפתו כחלק מתהליך החיפוש שלי באמנות אחרי אמירה אישית. הבית, בעל הפוטנציאל להישרף, שימש בסיס לעבודת הווידיאו-ארט - בעצם המרתי ושיניתי את דמותי, כאמנית, לדמות של ערבייה שמתעסקת עם הבית הנפיץ הזה, אך בסופו של דבר בסרט יצא משהו אחר לגמרי. הוא לא מספר סיפור, אבל מעביר דימוי שמטרתו להציף או לעורר שאלות אצל הצופה לגבי המציאות הטעונה שלנו, לגבי מעמד האישה, לגבי אמנות ולגבי קיום האמנות ותפקיד התרבות בתוך המציאות הזו".

 

ש: איך הגעת לווידיאו-ארט? מה משך אותך לזה?

שרון טל: "'נדלקתי' מהווידיאו-ארט בגלל העוצמה שבה עובר המסר, המיידיות, והיכולת להעביר או לבנות דימויים מכל דבר, בעצם".

 

ש: אבל הווידיאו-ארט לא תמיד מובן לקהל ההדיוטות.

"כמו בכל תחום באמנות, לווידיאו-ארט יש שפה משלו. השפה הזו מכילה דימויים, יש לה היסטוריה ודיאלוגים בין אנשים שדוברים אותה. אם תקשיב לשיחה בין שני מנתחי מוח, ודאי תזדקק לפרשנות. קיים דיאלוג פנימי בין דוברי שפה. כדי להבין שפה, צריך בעצם ללמוד אותה".

 

ש: למי את ממליצה לבוא לפסטיבל סי-סיידס בירושלים?

"קודם כול למי שאוהב אמנות בכלל, לאו דווקא וידיאו-ארט, ולמי שאוהב מוזיקה אלקטרונית; למי שהנושאים שבוערים היום במזרח התיכון הם משהו שנוגע לו והוא רוצה הזדמנות לשמוע דעות ואולי אפילו להרחיב את התמונה ולשמוע את הצד השני; לכל מי שאוהב את ירושלים ולכל מי שאוהב פסטיבלים ואווירת פסטיבל. כל מי שדרכו היא דרך הדיאלוג - זו ההזדמנות שלו".

 

ש: אלו תגובות קיבלת על עבודת הווידיאו-ארט שלך?

"חלק מתרגשים, חלק מזדעזעים, הרבה מדברים על תחושה של אי-נוחות דווקא, תחושה שאני שמחה עליה, כי מתוך האי-נוחות עולות השאלות. יש מתח בין האווירה המאוד רגועה שבה החומה נבנית על-ידי האישה - לבין הדימויים הקשים שהיא מעבירה. לא קל להרבה אנשים לראות אישה בונה חומה 'נפיצה' (קופסאות גפרורים) באמצעות אקדח (דבק), כשהיא לבושה בתלבושת של ערבייה ושומעת מוזיקה ערבית".

 

עוד עבודה של שרון טל, הפעם בפיסול, אפשר לראות בימים אלה בתערוכה שמציג בית-ספרה בהאנגר 26 בנמל תל-אביב (המתחם נקרא גם "בית בנמל של 'קום איל פו- '" רשת אופנה המקדמת אמנות נשית). שרון מציגה שם יחד עם בוגרות בית הספר.

 

אמנות הווידיאו

 

זה התחיל עם דאלי ובונואל ב"כלב אנדלוסי" והפך לאחד מסמלי האמנות המודרנית * קבלו (או לא) את הווידיאו-ארט

 

אריאלה פלוטקין, מורתה של שרון טל ועורכת סרט הווידיאו-ארט שלה, מלאת שבחים לשרון: "יחסית למישהי שרק החלה ללמוד וידיאו, ההישג של שרון מאוד מרשים, עבודה ממש טובה. שרון עשתה עבודה בעלת נטייה פרו-ערבית, אנושית ושמאלנית בטיבה, פוליטית וחברתית - אי אפשר להתעלם מזה שאישה עשתה את העבודה. נשים תמיד יהיו מיעוט מבחינת הכוח שברשותן. במיוחד תפקיד האישה הערבייה מייצג מגזר שאין לו כוח, יחסית לגברים".

 

יש אומרים כי סגנון הווידיאו-ארט התחיל אי-שם בשנות העשרים בסרטם של גאון הציור סלבדור דאלי ושותפו בונואל, "כלב אנדלוסי", שיש בו מוטיב מחריד של חיתוך עין אדם בסכין מול המצלמה. לדברי פלוטקין, ההבדל בין אמנות הווידיאו לבין הקולנוע והטלוויזיה מתמקד בכך שהיא מיועדת להעביר ביקורת על העולם ולהכיל אמירה חברתית ופוליטית: "אין חובה לנרטיב ברור בווידיאו-ארט, אך הצופה, אם הוא פתוח לקבל את חוקי המשחק של הסרט, יכול להיכנס לתוכו ולהפיק הנאה ומסקנות מעניינות ומאירות על החיים".

 

מוסיפה רוני שיידר, הנמנית עם אוצרי הפסטיבל: "הפסטיבל מתקיים ללא מטרות רווח, והוא ייחודי גם בזה שכל האמנים המשתתפים בו מקבלים שכר שווה, דבר שלא מקובל בתחום. יש בו מגוון רחב של סוגי מוזיקה ואמנויות ויזואליות. אין לי ספק בכך שהוא יעניין קהל קיבוצי".

כתובת האתר: www.csides.net



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים