תגידו שלום לאפצ'י

אריק בשן


לפני שנים מספר סגר קיבוץ נצר-סרני את מפעל "רינוטרם" וגנז המצאה מהפכנית לטיפול בנזלת * עכשיו החליט ישראל לרנר, יזם בלתי-נלאה, מוותיקי הקיבוץ, ואבי הרעיון דאז - לשפר את המוצר ולכבוש את העולם * אלא שהפעם הוא עושה את זה במסגרת פרטית ובעזרת משפחתו * הקץ לנזלת, הדור הבא

 

בשנה ה-82 לחייו, ישראל לרנר (נצר-סרני) מקים עסק. השם, "רינוטרם", לא חדש, גם הרעיון לא - מכשיר פטנט לטיפול בנזלת. ההבדל המשמעותי הוא שבסיבוב הקודם, בשנות השמונים, זה היה במסגרת הקיבוצית ולא צלח. עכשיו נוטל את הסיכון חבר קיבוץ על כתפיו ומשאביו הפרטיים - כדי לממש את חזונו להחדיר לשוק מכשיר ייחודי, לדעתו עם פוטנציאל שיווקי גדול.

 

הקמת רינוטרם עשתה הרבה כותרות בשעתו, כאשר נצר-סרני, אז מהקיבוצים התעשייתיים והמבוססים ביותר, החליט לייצר מכשיר שנראה על פניו כפתרון גדול לבעיה קטנה ומציקה - נזלת. היה זה שיפור טכנולוגי ל"תרופת סבתא" נגד נזלת ויראלית, אלרגית, סינוסיטיס וכדומה. המכשיר תוכנן כך שיזרים אדי מים חמים לחלל האף בטמפרטורה קבועה - משהו בטיחותי ויעיל יותר מאשר האופציה העממית: להרתיח מים בסיר ולהציב מעליו את הראש.

 

אלא שהרעיון הגרנדיוזי לא צלח מסיבות שונות (עליהן נרחיב בהמשך). אחרי שנקברו סופית, עמוק באדמה, שרידי המכשור שנותר בשעתו על המדפים - מפציע מחדש יוזמו דאז, ישראל לרנר, עם אותו הרעיון אבל עם שיפורים משמעותיים במכשור, ומבטיח שהוא הולך לכבוש את העולם. הפעם, כאמור, ללא העורף ההססן של הקיבוץ שהוא, לרנר, נמנה עם מייסדיו וקברניטיו.

 

לרנר, שהתאלמן רק לפני חודשים מספר מרעייתו, אלגרה ז"ל, אינו מוריד הילוך. למרות גילו המתקדם הוא עירני ותוסס, מקפיד לעסוק בצעידה יומיומית ומקדיש שעות לטיפוח גינתו, כמו גם גינות שכניו. שלושה ילדים יש לו, שני בנים ובת, שלושתם מחוץ לקיבוץ, שניים מהם מצטרפים לאב במטרה להזניק את יוזמתו המחודשת במעלה הדרך. הבן יעקב, מהנדס בעל חברה גדולה בניירובי, קניה, מסייע בממד המקצועי. הבן ארנון, המתגורר בגבעתיים, מסייע בצד העסקי. אם תרצו - עסק משפחתי לכל דבר.

 

"כשהתברר לי שהקיבוץ סיים באופן טוטאלי עם רינוטרם", מעיד לרנר על הספתח המחודש, "פניתי בצורה מסודרת להנהלת הקיבוץ וביקשתי רשות לחזור לעיסוק פרטי בתחום. התחייבתי לשלם תשלום כלשהו אם העניין יצליח", הוא אומר ומסביר את ההתחייבות במטבע לשון שנדמה כי חלפה בעידן הקיבוץ המתחדש, המאפשר לחבריו חירות ליזום ולעשות את אשר על לבם ללא קבלת דין הקיבוץ: "אני לא רוצה שידברו".

 

ידברו או לא, לרנר קיבל מהקיבוץ רשות גורפת להשתמש בשם המותג "רינוטרם" ובכל מה שמשתמע ממנו. הוא הקים חברה פרטית בשם "אולטרה רינוטרם", נעזר בכמה מהחברים והמהנדסים שהיו בצוות ההקמה המקורי, ובגופים מקצועיים ופיננסיים הנותנים לו גיבוי עסקי. בינתיים, הוא אומר, אינו מעוניין לחשוף את חברי הקבוצה וגם לא את "הגופים" עליהם מדובר. הוא מוכן לומר רק שלמכשיר נעשה תכנון מחדש, המבוסס על רעיון של בנו יעקב, שהיה בסוד העניין גם בגלגול הקודם. במקביל לסיום הפיתוח של אב-הטיפוס החדש, פנה לרנר לחברה גדולה לאיתור פטנטים, "ניוטון", ממנה למד כי לא נמצא שום אזכור בינלאומי למכשיר כזה, שיכול למנוע ממנו רישום פטנט על ההמצאה החדשה. בחודש מאי האחרון הוגשה בקשה לרישום הפטנט בארה"ב. לרנר מעריך שבעתיד תגיש החברה בקשה דומה ברוב מדינות העולם. בקשה לרישום השם המסחרי, "אולטרה רינוטרם", גם היא הוגשה כבר במרבית מדינות העולם כדי להבטיח בלעדיות. השם זהה לזה של המותג הישן. לכך, מסביר לרנר, יש חשיבות רבה, היות שבעבר נעשו הניסויים המוצלחים על בסיסו. את תוצאות הניסויים, ומידע חיוני נוסף, ניתן למצוא גם באתר האינטרנט שפתחה החברה לאחרונה www.rhinotherm.com.

 

לרנר יוצא, אפוא, לדרך חדשה-ישנה מתוך הכרה עמוקה ביכולתו להחדיר מכשיר משמעותי לשוק הבריאות העולמי. "במשך שנים מגיעות אליי עדויות אנשים מכל העולם, המשוכנעים שהמכשיר עזר להם מאוד בעבר ואומרים שהם זקוקים לו בכל עת", הוא אומר. "תמיד האמנתי כי לשיטת הטיפול הזאת, 'היפוטרמה', יש עתיד. היום אני עוד יותר מחוזק בעמדתי. מדובר בטיפול ללא תרופות וללא תופעות לוואי, והיקף הבעיה עצום: סטטיסטית, כ-30% מאוכלוסיית העולם סובלים מנזלת. בארה"ב, נכון לשנת 2003, יש כ-136 מיליון אנשים שסובלים ממנה, באירופה כ-200 מיליון ובסין כ-500 מיליון".

 

האב והבן גונזים את הרעיון

 

הרעיון המקורי, כאמור, הפציע לראשונה לפני שנות דור. ב-1983 סיים לרנר עוד קדנציה בתפקידו כגזבר הקיבוץ ורכז הכספים של מפעליו, ויצא לחפש אופציה לתעשייה נוספת, חדשה, כזו שתהיה פחות תלויה בעבודה שכירה. "כל הקיבוצים דאז חיפשו פלסטיק, אני חיפשתי סטרט-אפ", מסביר לרנר את הכיוון. סתם תעשייה הוא לא רצה, רעיון טוב - דווקא כן. הוא מצא אותו לא רחוק מהבית, במכון ויצמן, בחברת "ידע": פיתוח מכשיר שיוכל להזרים אוויר חם ולח, שיהיה יעיל לאפים נוזלים. "היה צורך לייצר מכשיר, לבדוק אם הוא בר-יישום, עוזר, ובעיקר שאינו מזיק", הוא אומר. לצוות הפרויקט שלרנר עמד בראשו צורף גם רופא אף-אוזן-גרון צעיר, ד"ר דב אופיר, שהיום הוא פרופסור המנהל את מחלקת אא"ג וניתוחי ראש בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא. הצוות ביקש וקיבל "אישור הלסינקי" לניסוי ממוקד בבני אדם, כדי לבדוק את יעילות הפטנט על נזלת ויראלית. מאחר שהתוצאות היו טובות, חזר ופנה הצוות בבקשה להרחיב את הניסוי הטיפולי ולבדוק את יעילות המכשיר גם על הסובלים מנזלת אלרגית ומסינוסיטיס. שוב הוכיח המכשיר את עצמו. עתה פנה לרנר לקיבוצו, ולאחר מאבק עיקש קיבל את האישור המיוחל לתקצוב הקמת מפעל משמעותי, פרוס על 2,500 מ"ר, עם המיכון הנדרש, ולהתחיל בייצור סדרתי.

 

אלא שמכשירי רינוטרם, הדור ראשון וגם השני, סבלו מבעיות לידה קשות. לאחר ייצואם לצרפת, יפן וארה"ב (שם אף קיבל את אישור ה ,(FDA-חלקם הוחזרו למפעל - אבל נראה כי מה שהפריע בעיקר לחדירה מקיפה יותר לשוק היה מחיר היחידה, כ-700 דולר, הרבה מעבר למה שיכול להרשות לעצמו פציינט, מנוזל ככל שיהיה, אפילו בארצות המערב. בידי יעקב, הבן, שהועסק כמהנדס שכיר במפעל, אומר לרנר, הייתה כבר אז טכנולוגיה לייצור של מכשיר שונה, בעלויות מופחתות בהרבה. הוא אפילו הוציא פטנט על הרעיון. אלא שהאב, הקרוע בין הקיבוץ ליוצא חלציו, הכריע: הקיבוץ קודם. "דרשתי מיעקב להפסיק לעבוד ולגנוז את הרעיון", אומר לרנר, "לא רציתי שיגידו שהוא פוגע באינטרסים של הקיבוץ". סוף הפרק הראשון כבר ידוע: ההבטחה לפריצת דרך משמעותית בתחום הרפואה התרסקה. בקיבוץ ליקקו את הפצעים וגם כעסו על מי שהביא עליהם את הרעיון "המטורף" הזה.

 

הכעסים היו לא רק כלפי "הרפתקת רינוטרם". נצר-סרני, שלרנר, כאמור, היה אחד מקברניטיו, ספג בתקופה ההיא מכות כלכליות אחת אחר השנייה. בזה אחר זה קרסו שלושת מפעליו הגדולים: מפעל המתכת לייצור נגררים, טריילרים ומטבחי שדה לצורכי צה"ל ולמדינות ידידות רבות ברחבי העולם, אפילו לצבא אירן דאז; "ג'פרי", תעשיית מכולות, שנבנתה בשותפות עם גורם אמריקאי ועם חברת "צים"; ורהיטי נצר-סרני - נגרייה שהובילה בתחומה. הפרוספריטי הגדול של הקיבוץ התמוטט לקראת סוף שנות התשעים. התמונות הלא-סימפטיות של שערי מפעלים נעולים, הבערת צמיגים וסיסמאות "לחם עבודה" של פועלים קשי יום תפסו כותרות בתקשורת. הקיבוץ, אחד המבוססים ביותר בשעתו, שקע במהירות.

 

מכשיר עם פוטנציאל אדיר

 

השטח התעשייתי הענק של הקיבוץ השתנה מאוד מאז. בשנות ה-70 וה-80 השתרעו כאן אולמות ייצור של שלושת מפעלי הקיבוץ על כ-13 אלף מ"ר. מאז, הושכר השטח המבונה לגורמים עסקיים. הקיבוץ הגיע למסקנה כי עליו להתאים את השטח למצב החדש: מבני התעשייה הגדולים פוצלו לעשרות יחידות-משנה של בתי מלאכה ומסחר, בהשקעה נכבדה, הובטחו רישיונות עסק לשוכרים והיום תמצא שם רשימה ארוכה של פירמות מכל הצבעים והגדלים, מכסות כל מ"ר נדל"ני הנמצא באזור מבוקש במרכז הארץ. לא-מעט חברים בקיבוץ מטילים, כאמור, את האחריות לכלכלתם הכושלת דאז על לרנר, אבל הם גם יודעים להעריך את אישיותו העקשנית, שהותירה את רישומה על הקיבוץ לאורך השנים.

 

לרנר, ניצול שואה, עבר באפיקים בדרך לנקודת הקבע של "קיבוץ בוכונוולד" סמוך לבאר-יעקב, אליה כונסו גרעיני ההכשרה מאפיקים ומנחלת-יהודה ב-1948. שם החליטו לשנות את שם הקיבוץ ל"נצר", ופעם נוספת, מאוחר יותר, ב-1952, ל"נצר סרני", עם הגעת פליטי הפילוג המפא"יניקים מגבעת-ברנר, חלקם יוצאי איטליה, חבריו וחניכיו של הצנחן חיים (אנצ'ו) סרני ז"ל.

 

מיומו הראשון בקיבוץ היה לרנר יזם בנפשו. כבר בשנת 1948 פירק ברזלים ישנים, שתמורתם נרכשו קומקומים ושעונים לחברים. אחרי זה דאג לאיסוף אדני מסילת ברזל, מהם נבנו כיסאות לחברים, והניח את היסודות לנגריית הקיבוץ. בהמשך הפעיל לא מעט יזמות חברתית כאשר שימש כמזכיר הקיבוץ (שלוש קדנציות), ומשנת 1967 שינה כיוון וחזר לעסוק בעיקר בתחום הכלכלי. בשנות כהונתו כגזבר וכמנהל עסקי הוקם מפעל המתכת, ומאוחר יותר היה, כאמור, האיש שהביא לנצר-סרני את רינוטרם.

 

בעידן רינוטרם "הישן" מעדיף לרנר לא לעסוק כלל. לדבריו, הבעיות העסקיות הכלליות אליהן נקלע הקיבוץ דאז השפיעו על המפעל הצעיר. כך סבורים גם חברי קיבוץ אחרים (ראו מסגרת). כך או כך, זמן קצר לאחר הקמת המפעל גויס לרנר לפעילות בתנועה, כמנכ"ל "תואם יצוא", אבל לא השלים אפילו קדנציה אחת מאחר שנקרא בתוך זמן קצר חזרה לנסות להציל את רינוטרם. חזרתו לא סייעה לחילוץ המפעל ממצוקותיו. הוא נסגר סופית באמצע שנות התשעים. מה שנותר היום מחלום שהתיימר להיות מפעל היי-טק הוא.. פלסטיק. המבנה משמש כמפעל פלסטיק לא מתוחכם מדי בתחום מוצרי הבנייה, המעסיק חברים, בעיקר ותיקים. לרנר הספיק מאז לסייע לסגור את הנגרייה ולמכור את המלאי שנותר בה, להשלים את תהליך פיטוריהם של עובדי התעשייה בקיבוץ, ובשנים האחרונות ניהל את ענף השכרת הדירות. שינוי אורחות החיים בנצר-סרני (רשת ביטחון) בשנת 2000 - בו תמך לרנר ואף קידם אותו כנציג הוותיקים בצוות השינוי - פתח בפניו אופק חדש: היום מותר להקים בנצר-סרני עסק פרטי, שלא בערבות הקיבוץ, ולרנר, כאמור, חוזר לרינוטרם.

 

ש: באיזו נקודה בדיוק נמצא הפרויקט המחודש עכשיו?

ישראל לרנר: "על בסיס הרעיונות והפטנט החדש, הושלם פיתוח אב-טיפוס של שני מכשירים, לילדים ולמבוגרים, באמצעותם אנחנו בוחנים את ההיתכנות העסקית. במקביל העברנו אותם לבדיקה מעבדתית, כדי לבחון אם הם זהים בתכונותיהם הרפואיות לתוצאות שהשיגו מכשירי הדור הישן, ונמצאה התאמה של מעל ל-98%. קיים תיק ייצור, תחשיב של עלויות, ובנוסף לכך נעשים כעת שלבי פיתוח סופיים של שני מכשירים נוספים, המיועדים לרופאים, ואליהם ניתן יהיה להוסיף תרופה. אני רוצה לציין שלפני הכול, אחת הסיבות העיקריות שהניעו אותי לפני שנה לחזור לנושא המחודש הוא הניסיון המצטבר אצל כמה רופאים בעלי שם, בעיקר בארה"ב, לגבי יעילותם הרבה של תוצאות הטיפולים בעבר במכשיר".

 

לרנר מעלה על השולחן עוד ועוד פרסומים וכתבות לאורך השנים, ביניהם גם מאמרים משמעותיים בכמה כתבי עת בתחום הרפואה, כולם בזכות יעילות הטיפול. בידיו גם תוצאות הניסוי הקליני שנעשה בשעתו ב-930 חולים בכמה ממדינות העולם. על-פי אותם נתונים, שיעורי הצלחת הטיפול במכשיר הם מרשימים - בין 70% ל-80%, ואף יותר. מכל הנתונים עולה מסקנה אחת, לדעתו: "הפוטנציאל הוא בלתי-נדלה. כשהתברר כי יש גם פתרון למחיר - היה מקום להתחיל לפעול".

 

ש: אין בעולם הגדול מתחרים על רעיון כל-כך מוצלח?

"מכשיר כמו שלנו אין לאף אחד בשום מקום. יש עשרות פירמות שהטיפול אצלן מבוסס על מכשירים עם תרופות, שיש להן תופעות לוואי. זה בדיוק היתרון של הרינוטרם - הוא דוחף אוויר חם ולח ללא תרופות, ואין לו שום תופעות לוואי. מדובר על טמפרטורה יציבה של 43 מעלות בתוך האף. החומר המאודה, שהוא תמיסת מלח ארוז (בצנצנות מיוחדות שיסופקו על-ידי היצרן בלבד), פועל בצורה המאפשרת לשמור על הטמפרטורה שלו כאשר הוא מתפזר בחלל האף. זהו חומר הנחשב כיעיל ובטוח בניקוי תעלות האף, יותר מאשר מי ברז רגילים".

 

ש: מה השלב הבא?

"היום אנחנו מחפשים שותף אסטרטגי. יש קופצים רבים. מדובר על עסק שפוטנציאלית שווה מאות מיליונים. כמה חברות בינלאומיות, מאוד מבוססות, נמצאות בתמונה. זה ייקח חודש-חודשיים. אנחנו ממשיכים לבדוק את ההצעות. לאחר מכן הכוונה היא להנפיק את החברה בבורסה ולצאת עם המכשירים המסחריים הראשונים לשוק באביב 2007".

 

ש: ובכל זאת, מה מניע אדם בגילך לקחת סיכון עסקי כזה?

"כל החיים הייתי פעיל למען הציבור והחברה. אני מרגיש שבתחום הזה הייתי יכול להביא לשגשוגו של הקיבוץ. לצערי הדבר לא ניתן, בגלל שיקולים שונים".

 

ש: אז היום אתה בא להוכיח לקיבוץ שתצליח לבד במקום שבו נכשלת יחד אתו?

"בין היתר, אני רוצה להראות שכל מה שהאמנתי בו אכן יתגשם בסופו של דבר בהבדל אחד - עכשיו זה עסק פרטי שלי. אבל, בנוסף, המטרה היא לעזור לאוכלוסיות גדולות שמצפות לפתרון, ויש גם תוכניות לשימושים רבים נוספים בשיטה הזאת. הטכנולוגיה מאפשרת הסבה כזו, והפוטנציאל הוא אדיר".

 

סבלנות עסקית בקיבוץ

 

הקמת רינוטרם ב"גלגול הראשון" נעשתה ב"קפיצות דרך גדולות", יותר ממה שהקיבוץ דאז היה יכול לעמוד בהן * פוסט-מורטם, הגרסה הקיבוצית

 

מי שהיה מזכיר נצר-סרני בזמן הרלוונטי להקמת רינוטרם, יעקב אשכול, מעיד כי ישראל לרנר תמיד היה אדם מרכזי בקיבוץ, וגם כעת. "ישראל אוהב דברים גרנדיוזיים", אומר אשכול, "יש לו חזון גדול, הוא בעל אופי פעלתני, אדם שאינו יכול לשבת בשקט. כזה היה תמיד וכזה הוא גם היום, למרות גילו". אשכול מציין כי הדברים אינם נאמרים במשמעות שלילית, אבל במצב הכלכלי והמשברי שבו נתון היה הקיבוץ בזמנו, זכה לרנר לביקורת קשה ביותר - מצד החברים, לא הממסד - על הדרך בה הוביל את הפרויקט. "לנו לא הייתה סבלנות ולישראל לא הייתה סבלנות", משחזר יעקב אשכול, "הוא רצה מייד והרבה, מפעל גדול ומאובזר, והדברים האלה עלו מיליונים, שלא היו לנו".

 

לדברי אשכול, בעקבות הביקורת הציבורית החליטו, במזכירות ובוועדת הכלכלה של הקיבוץ, להפסיק את עבודת המפעל בשנת 1994.

 

ראובן פרוידינגר, גם הוא חבר נצר-סרני, שכיהן בעבר כמנכ"ל "רינוטרם" והיום משמש בתפקיד מנכ"ל בחברה פרטית גדולה ומבוססת, מתקשה להניח את האצבע על הסיבות הישירות שגרמו לרעיון כה מוצלח שלא להצליח. נצר-סרני, הוא מאשר, הקים את המפעל בעיקר למען חבריו, במידה רבה כדי להשתחרר מהמפעלים עתירי העבודה השכירה; אבל שיטת הקמתו הייתה, לטעמו, ב"קפיצות דרך גדולות" יותר ממה שהקיבוץ דאז היה יכול לעמוד בהן. "אני מניח שהטכנולוגיה לא הייתה מספיק מפותחת אז אצל חברי הקיבוץ. עולם ההיי-טק היה זר. לא קראנו את המפה בצורה נכונה. לייצר מוצר מסוג זה ולהצליח, זה עניין של בשלות. צריך בסיס שיווקי רחב יותר, ראייה מערכתית רחבה יותר ועוד מרכיבים רבים נוספים שהיו חסרים".

 

ש: ולדעתך יכול אדם בגיל 82 להצליח היום במקום שקיבוץ שלם נכשל בעבר?

ראובן פרוידינגר: "יש לי הערכה גדולה לישראל, אנחנו גם מחליפים דעות פה ושם, אבל קטונתי מלתת עצות לחבר בגילו. אולי הוא באמת דבק בנושא שהוא רואה אותו כ'בייבי' שלו".



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים