כף ידו השמאלית - ינון משלנקה מגעש הוא בין פצועי המלחמה הזאת



כף ידו השמאלית

 

לאה ענבל


"אני כל הזמן הייתי בהכרה, ראיתי את יד שמאל תלויה מדולדלת הצדה, ואת כף היד מרוסקת. חשתי שאני לא יכול לראות בעין שמאל והבנתי שחדר רסיס לארובת העין". ינון משלנקה מגעש הוא בין הפצועים של המלחמה הזאת. תוכנית שיקומית ארוכה, זיכרונות של מסע רגלי קשה עמוס ציוד, האספקה שהייתה והאספקה שנגמרה, היתקלות עם חיילי חיזבאללה המאומנים, אובדן של חבר, ועוד. כל זה מול עתיד שרוצה לחזור אל גלשן הים ואל הציור

 

"זה אירע בבית נטוש בכפר רנדוריה על מדרון הסלוקי", משחזר ינון משלנקה מגעש את נסיבות פציעתו במלחמה. קולו שקט, עצור, כאילו אין לו די מלים לתאר את ההתרחשות. "פצמ"ר (פצצת מרגמה) נחתה על הגג וחדרה דרך חדר המדרגות בו היינו באותו הרגע. בבת אחת נפצעו עשרה מחברי למחלקה בחטיבת הנח"ל. אחד מחברי, יואן זרביב, חייל שעלה בגפו מצרפת, ספג פגיעות הדף פנימיות ונפטר במהלך הפינוי במסוק".

 

הוא שוכב במחלקה האורטופדית במרכז הרפואי "שיבא" בתל-השומר לאחר ניתוח בכף ידו המרוסקת ובעינו שנפגעה מרסיס. הניתוח ארך תשע שעות. יפה תואר, חיוור, ביישן, ממעט לדבר, צעיר מאוד. נבוך נוכח המחמאות שמרעיפים עליו אנשי הצוות הרפואי. ידו השמאלית עטויה בתחבושות מהולות בדם לכל אורכה, עינו השמאלית נפוחה, עצומה. מעליה, לאורך הגבה, תפרים.

 

אמו, סוזאנה, היא שסיפרה לנו כי למרות פציעתו הקשה, הוא לקח תרופות לשיכוך כאבים ויצא מבית-החולים להשתתף בלוויה של חברו. האם והאב, משה, אינם סרים ממיטתו.

 

ינון מגולל את השתלשלות העניינים עד לפציעתו; הוא עושה זאת בקצרה, כאילו פוחד להפוך את המלחמה לתמונה צבעונית, לגוונים צעקניים. תחילה התחולל קרב ירי ארוך שניטש כל הלילה נגד חיזבאללה בקנטרה. לאחר שאנשי הפלוגה הרגו את המחבלים, הם חיכו שיגידו להם האם חוזרים לארץ או נשארים בלבנון. כל זאת בעת שעמדה לפני קברניטי המדינה השאלה האם להמשיך לנוע לכיוון הליטני. "בלילה, כשאישרו להוסיף ולהתקדם לכיוון הליטני, ערכנו מסע ברגל מקנטרה לרנדוריה. חצינו את קו הסלוקי לכיוון רנדוריה, שם תפסנו את הבית בו השתמשנו כמחסה.אנחנו עברנו את הוואדי ללא הפרעה. היריות עלינו התחילו רק כשהגענו לכפר, לבית".

 

20 דקות אחרי שהגיעו לאחד הבתים החלו לירות עליהם מבתים שכנים ומשטחים פתוחים. בתחילה ירו עליהם אש מנשק קל, ואחר כך נחתה עליהם אש מרגמות. אש תופת. מייד, הוא מספר, הם תפסו קו הגנתי. "זה היה בית גדול, נטוש, בן שלוש קומות ובמרכזו חדר מדרגות רחב. קבוצת חברים טובים, מהמחלקה, היינו בחדר המדרגות. פגז המרגמה שחדר לבית פצע את כולם חוץ משניים שהיו בעמדת תצפית. מה זוכרים מרגע כזה? את הפיצוץ, הזעזוע, חדירת הרסיסים לבשר, ההפתעה ואחר-כך כאב מערפל. לאחר ההתפוצצות אני זוכר שקמנו והתחלנו לבדוק אחד את גופו של השני וראינו שכולם פחות או יותר בסדר, ולא דאגנו, לא ידענו שיואן נפגע אנושות. חובש אחד, היחיד שלא נפגע, טיפל בכולם, ומייד גם נשלחו כוחות שפינו אותנו לבתים מרוחקים, בפאתי הכפר, שם היו חובשים ורופאים שטיפלו בנו עד הפינוי. אני זוכר במדויק איך הניחו אותנו על אלונקות. ואחר-כך רצו אתנו לשטח הנחיתה של המסוק. היה לנו מזל גדול. דקות אחדות לאחר שפינו אותנו ממסתור של קיר בטון, פגע בו טיל, והוא קרס תחתיו".

 

"אני כל הזמן הייתי בהכרה. ראיתי את יד שמאל תלויה מדולדלת הצדה, ואת כף היד מרוסקת. חשתי שאני לא יכול לראות בעין שמאל והבנתי שחדר רסיס לארובת העין. אחרי הטיפול הראשוני, לקחו אותנו אל המסוק שנחת במרחק מה מהכפר. שוב היה לנו מזל גדול. מייד לאחר ההמראה נורה אליו טיל שהחטיא אותו אך במעט. הגעתי לבית-חולים רמב"ם בהכרה מלאה. ידעתי שכף היד שלי מרוסקת. ביקשתי שוב ושוב מהרופאים, 'רק אל תורידו לי שום אצבע'. חששתי שאתעורר מניתוח ואמצא את עצמי בלי אצבעות".

 

לפנות בוקר

 

השלישה של הגדוד הציעה לינון להתקשר להוריו, להודיע להם על הפציעה. משה, האב, קיבל את שיחת הטלפון בחמש לפנות בוקר בשבת, כששוחח עם אחותו השוהה בספרד. "הודעתי לה שאני נאלץ לקטוע את השיחה כי הבן שלי נפצע בלבנון. אני לא יודע איך, אבל הקול שלי היה רגוע ושקט. ידעתי שהוא נמצא בקנטרה, אך מזה שבוע לא הצלחתי להשיג קשר עם החטיבה. והלב ניבא לי רעות. גם לא שמעתי דבר מהפקידה הפלוגתית, עמה נמצאתי בקשר מתמיד, והייתי לא רגוע. מאז המלחמה שנתינו נדדה".

 

סוזאנה: "אני עוסקת בצילום בשחור-לבן, וביום שישי החלטתי לפתח כמה צילומים מתקופת ילדותו של ינון. אך לפתע חשתי כי אני לא מסוגלת להביט בהם, הם קיבלו לפתע משמעות סמלית".

 

משה: "באותו הרגע, כשינון צלצל, קלטתי רק זאת: הבן שוכב ברמב"ם, יש לו פציעה בכף היד, פגיעה קשה בעין שמאל והוא עומד להיכנס לניתוח. אך הוא מסוגל לטלפן ולדווח על מצבו. סוזאנה ואני חשנו לבית-החולים כדי להספיק להיות לצדו עוד לפני הניתוח".

 

סוזאנה: "כשהגענו, הוא שכב על גבו וספר בקצב אטי את אצבעות כף ידו, המדממות, החבושות, ונזכרתי איך כשהיה פעוט, כשהתגבשה אצלו הבנה ראשונה, הוא ישב בחיקי, וספרנו יחדיו, ברוך, בהפתעה כאילו, את חמש אצבעותיו הזעירות".

 

משה: "ברמב"ם, היחס של הצוות הרפואי היה מדהים. לפני הניתוח, דיבר אתו אישית שלוש פעמים מנהל המחלקה האורטופדית, והעמיד אותו בפני הדילמה הרפואית, האם לכרות חלק מאצבעותיו ולשמר את כף היד והאצבעות הנותרות, או לנסות ולשקם את כף היד במחיר של ניתוחים ארוכים ומורכבים כשלא בטוח מה תהא התוצאה הסופית. בנושא זה קיים ינון גם שיחה עם הפסיכולוג של בית החולים שיבא שחיזק אותו ועמד מאחורי החלטתו לנסות להציל את כל ידו".

 

בעצה אחת עם הוריו, החליט לעבור לטיפול בתל השומר, שם הצוות המטפל גדול יותר. בשילוב עם מחלקת פלסטיקה, הוא עבר ניתוח נוסף שארך עשר שעות, בו השתילו בכף ידו גידים ובשר שנלקחו מירכו.

 

אקווריום מהבית

 

"הכי אני מתגעגע לים", הוא אומר ומחייך. חיוכו מקסים. על פניו פלומה קלושה של שיער כמו זו של נער שעוד לא ראה תער. מעל ראשו תלוי בלון אדום ועל מדף גבוה מונחים דובונים של ילדים. על דרגש לידו עומד אקוואריום בו שוחה לתומו דג בודד, אותו הביא אביו מחדרו בקיבוץ געש. הוא מוקף אהבה של חברים והצוות הרפואי. רגוע, מרוכז באורחיו ולא שקוע בכאביו. הוא מקבל בעירוי משככי כאב. על עצמו אין הוא שש לדבר. "הדברים הרגילים", הוא אומר בחיוך. בעוד ארבעה חודשים הוא עומד להשתחרר מהצבא ולהתחיל לחיות תקופה חדשה. "בקושי התחיל את משחק החיים", אומר האב משה בעצב. הוריו מספרים על צעיר אוהב ים, שגלש על גלשן רוח, שניחן בכישרון ציור. בלורדים דקים הוא מצייר נופים, אנשים. אמו מראה לנו כמה סקיצות שעשה להטבעה על חולצות של המחלקה שמלמדות על כישרונו וחוש הפארודיה העצמית שלו: אלה דיוקנאות מספרות קומיקס. משה: "זה מזל גדול שהפציעה היא ביד שמאל ולא ביד שבה הוא מצייר". הוא למד בתיכון אזורי של השומר הצעיר בקיבוץ מעברות, יצא לשנת שירות בקיבוץ כפר מנחם כמדריך של השומר הצעיר, ובנח"ל עבר קורס חובשים.

 

גלולות כלור

 

את רוב שירותו העביר בשטחים, עמד במחסומים וביצע מעצרים. כשבוע וחצי אחרי תחילת המבצע בלבנון, יצא עם הגדוד להתאמן במתקן אמונים באליקים. לאחר האימון, הגדוד עלה צפונה וחיכה לתורו להיכנס למלחמה.

 

"חיכינו לכניסה ללבנון. בשבוע הראשון שלנו ללחימה, נכנסנו לכפר אטייבה לזמן קצר, שם לא יצא לנו להיתקל בחיזבאללה. אך היציאה ממנו התארכה ונמשכה מהחשכה עד שעות הבוקר. אחרי זמן מה שוב נכנסנו פנימה, הפעם לכפר חולה, למשך הלילה. שם הייתה היתקלות, היו פצועים והוציאו אותנו משם עוד באותו לילה. שם יצא לי בפעם הראשונה לטפל בפצועים. בכניסות וביציאות, לפעמים הם חיכו לנו מוכנים. לפעמים גם אם הם לא מחכים לך, אתה בא ומעיר אותם, כדי שידעו שאתה מגיע. ואז אתה עושה הרבה רעש. נכנסים עם ירי. ביום שישי יצאנו לקנטרה, ואחר-כך, כאמור, לרנדוריה, שם נפצעתי".

 

ינון מודע לטענות של המילואימניקים על היעדר אספקה, והוא אומר: "היינו מצוידים היטב, וכשנגמרו המים המינרליים שתינו מים מהבתים. חיטאנו אותם עם גלולות כלור. צעדנו קילומטרים רבים, עם משקל על הגב שלא היינו רגילים לו. עד האימון באליקים, מעולם לא סחבנו על הגב ציוד כה כבד כמו זה שנשאנו על הגב בלבנון. אפילו בטירונות לא סחבנו כזה ציוד כבד".

 

לטענתו, המשימות היו נהירות להם. מולם עמדו לוחמים נחושים ומאומנים, "שירו עלינו די מדויק, גם אם לא היה מדובר בצלפים שביניהם".

 

ינון אינו רוצה להתייחס לוויכוח הציבורי שעוררו דבריו של ראש אגף משאבי אנוש על כך שהנטל המלחמתי לא מתחלק באופן שווה. הוא אומר רק זאת: "אצלי בפלוגה יש חיילים מכל האזורים בארץ. לא הופתעתי שהמוטיבציה בקרב בני הקיבוצים לא ירדה. מהשכבה שלי במשק התנדבו רבים ליחידות מובחרות".

 

משה: "במערכת הביטחון אמרו שהייתה רמת התגייסות של מאה אחוז, ולכן אין לדיבורים של ראש אגף מש"א אין כל שחר".

 

בן זקונים

 

האב משה עלה לארץ בגיל 21 מאורוגוואי במסגרת חטיבת הסטודנטים של השומר הצעיר והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. רעייתו סוזאנה היא ילידת ארגנטינה. הם עשו הכשרה במשמר העמק, ומ-82' הם חברי געש. לינון ארבע אחיות גדולות ממנו. "הוא הצעיר", אומרת סוזאנה, "המוגן, העדין, השקט, בעל המבט הפנימי, הרך. זה לא הסתדר לי לראותו מגויס לצבא ואחר-כך לא יכולתי לדמיין אותו לוחם. זה כה מנוגד לרוחו. לאופיו. תמיד חששתי שגוננתי עליו יותר מדי, בכל המובנים, אך עתה הוא מתגלה בכל איכויותיו; אני לא יודעת היכן הוא מצא את הכוחות להתמודד עם מלחמה ועם פציעה. אני מקשיבה לחברים שבאים לבקרו, כולם מרעיפים עליו אהבה, ומתוך השיחות המתנהלות עמוק לתוך הלילה, אני לומדת כמה יעיל הוא היה בעת הקרב, איך טיפל באחרים, וגם עכשיו כשהוא פצוע בעצמו, לא תשמעי ממנו תלונה קלה שבקלות. הוא לא רואה כרגע בעין אחת, אך הוא מחייך, פניו הקטנות שכמו הזקינו בן לילה, כה טובות. כה חכמות".

 

משה: "זה דור נפלא. בחורים יפים, צעירים, שכל עתידם לפניהם. חיילים בסדיר שלא חלמו להשתתף בקרבות עקובים בדם, בהם איבדו את חבריהם הטובים ביותר. ההפתעה הגדולה שלנו זה הנחישות, העוצמה, שינון וחבריו גילו במלחמה. הם מוכנים לעבור את כל מה שעברו בגלל תחושת 'הביחד'".

 

סוזאנה: "כשינון התעורר בחדר התאוששות לאחר הניתוח הראשון ברמב"ם, דבר ראשון הוא שאל, עודנו מנומנם מחומרי ההרדמה, איפה המחלקה שלי? איפה הם? הוא התחנן ממש לדעת, דרש במפגיע לדעת, שוב ושוב. וכשסיפרו לו שכולם אתו בבית-חולים, הוא לא השתכנע. כמה? שאל, ספרתם עשר? אבל אני יודע שגלעד בסדר, אמר, הוא לא נפצע, גלעד נשאר שם לבד. אבא, אימא, הוא התחנן, תצאו החוצה ותדרשו שיביאו אותו משם. גלעד, הוא נשאר שם לבד, ואני מבקש שיוציאו אותו משם. אני כל כך דואג לו".









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים