לזכר הנופלים - 9 בנים נפלו השבוע בתנועה הקיבוצית - מתחילת המלחמה נפלו 4 בוגרי בית הספר התיכון האזורי חוף הכרמל



 

ארבעה חללים לבית הספר התיכון האזורי חוף הכרמל

 

ביה"ס התיכון האזורי המשותף חוף הכרמל, איבד במלחמה הנוכחית ארבעה מבוגריו: תם פרקש (קיסריה), יער בן-גיאת (נחשולים), נאור קאלו (מעגן מיכאל) ויניב שינברום (מי עמי).

 

מנהלת ביה"ס, אלישבע טסלר, מספרת כי ארבעה החללים הנוכחיים מצטרפים לרשימה ארוכה של 18 מבוגרי ביה"ס שנפלו בשירותם הצבאי ב-35 השנים מאז נוסד ביה"ס. "לאורך השנים, ביה"ס שם דגש על מעורבות תלמידיו בחברה ובקהילה במסגרת תוכניות לימודים ייחודיות". עוד אומרת טסלר כי למרות החופש הגדול איתרו המורים את התלמידים ושמרו אתם על קשר בעקבות נפילת הבנים, אשר שניים מהם הינם גם בנים למורות ותיקות בביה"ס. "עם תחילת שנת הלימודים הקרובה יעסקו המורים בכיתות בעיבוד האובדן והאבל, זאת כדי לחזק את התלמידים הנושאים פניהם אל חבריהם הבוגרים וחשים את אובדנם".

 

 


מורן כהן ז"ל

הנסיך הקטן - מורן כהן ז"ל, אשדות יעקב איחוד

נחמן גלבוע

 

חבריו לכיתה של מורן כהן ז"ל, בן 21 מאשדות יעקב איחוד, חייל בסיירת צנחנים שנהרג ביום שלישי שעבר בעיירה בינת ג'בל, תיארו אותו במילים "הנסיך הקטן". מורן תואר כילד ביישן, צנוע, שתמיד חייך. בן זקונים להוריו, ניצה ושמוליק. הוא למד בבית הספר התיכון האזורי "בית ירח", ועשה שנת שירות ב"נווה הדסה", פנימיית נוער במצוקה ליד נתניה. "ילד מתוק, מקסים, מאוד צנוע", אומר עליו קרוב משפחה. "החברים שלו מהצבא סיפרו איך הוא כל הזמן היה מעמיס על עצמו ומעולם לא התלונן אלא רק התנדב ועזר. הוא היה חובש בצוות שלו בצנחנים והיה מיועד לקורס קצינים, אבל החליטו שהוא לא ייצא כי היו צריכים אותו כחובש ביחידה".

 

"המילה קסם זאת המילה המתונה ביותר שמאחדת את כל התכונות האנושיות שהיו למורן", מספרת דודתו אסתר, אחותה של ניצה. "מורן חשב על כולם. הוא רק חשב איך לעזור, להקל, ולתמוך בכולם גם כשהיה קשה לו, העיקר שלכולם יהיה טוב ונעים. הוא תמיד היה חיובי, תמיד היה מקסים. כששמענו את החברים שלו מהצבא ומשנת השירות מדברים עליו, לא שמענו אחרי מותו דברים שלא ידענו עליו בחייו. את כל התכונות הטובות שלו הכרנו. כזה הוא במשפחה וכזה עם החברים שלו".

 

המשפחה הייתה הדבר הכי יקר לו. "החברים שלו סיפרו שכל הזמן הוא דיבר על המשפחה שלו", אומרת אסתר. "החבר'ה משנת השירות סיפרו שבכל פעם שהם רצו להיפגש, מורן אמר להם שהוא לא יכול כי יש לו פגישה עם אחיו או אירוע משפחתי. הם כבר צחקו עליו ואמרו שבטח במפגש הבא, הוא יגיד שהוא צריך לצאת לטיול עם הכלב של המשפחה, שאף פעם לא היה לה. הם צחקו עליו מתוך אהבה והערכה עצומה".

 

אסתר פגשה את מורן בארוחות המשפחתיות בכל יום שישי, והיא מספרת שהבן שלה, מתן, המבוגר ממורן בשנתיים, הדריך אותו והכין אותו לצבא. הקשרים שלו עם אחיו היו יוצאי דופן. "הם היו חברים בלב ובנפש", מתארת דודתו. "יש כאן סיפור של משפחה גדולה עם 5 אחים, שהקשר ביניהם הוא קשר שלא ראיתי כמוהו מעולם. אין דבר כזה שהאחים האלו יושבים סתם אחד ליד השני. הם כל הזמן מחובקים, מלטפים אחד את השני, מנשקים אחד את השני, שמים רגל אחד על השני, ממש כמו כלים שלובים. אני עוד לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי".

 

 


אורן ליפשיץ ז"ל

השיר שלו היה 'לתת' - אורן ליפשיץ ז"ל, גזית

נחמן גלבוע

 

"הדבר שאורן למד בבית יותר מכל דבר אחר זה לתת", כך אומרת מזכירת קיבוץ גזית על סמ"ר אורן ליפשיץ ז"ל, בן 21 מגזית, חייל ביחידת עורב של הצנחנים שנהרג בבינת ג'בל כאשר פעל במסגרת כוח החילוץ של הצנחנים". "'לתת' היה השיר שהמשפחה ביקשה לסיים בו את הלוויה. להעניק ולתת היה המוטו של המשפחה, והוא היה מבחינה זו נציג מאוד נאמן של המשפחה.

 

אורן היה בן אדם חם ותמיד חשב על אנשים אחרים. הוא תמיד דאג לזולת, תרם ועשה, והיה מאוד אהוב בכל מקום. אחד המוטיבים שחזרו בלוויה היה שהמפקדים שלו מאוד סמכו עליו. המפקד שלו סיפר שהוא לחץ על אורן שיישאר להדריך כי הוא היה כריזמטי, אהוב ולא מתנשא, אבל אורן התעקש ללכת עם החבר'ה שלו ולא להישאר להדרכה".

 

הוריו של אורן, מילי ועופר, עלו מארגנטינה במסגרת גרעין על שם מרדכי אנילביץ, של תנועת נוער סוציאליסטית ציונית שהשתייכה למפ"ם. הם הגיעו לגזית לפני קרוב ל-30 שנה, ושם נולדו בניהם ערן, אורן, קרן ואלמוג. אורן למד בגזית בכיתות היסוד ולאחר מכן בבית הספר האזורי במזרע. "בסך הכל זו הייתה כיתה קטנה", מספרת מזכירת הקיבוץ, "וכבר בתחילת המלחמה נפל בן כיתה שלו, יונתן הדסי ז"ל ממרחביה. זו מכה גדולה מאוד".

 

אורן עבד בגד"ש והיה מאוד קשור לענף. אמו היא רכזת התרבות של הקיבוץ מזה שנים רבות, והיא הפיקה את חגי הקיבוץ האחרונים. אביו הוא מנהל ייצור במפעל פלזית. שניהם אנשים מרכזיים בקיבוץ. בתקופת הלימודים הוא היה עוזר לאמו בכל מיני פעילויות. "הוא ילד מוכשר, צנוע ועניו, שהיה אהוב על כל חבריו ועל משפחתו", סיפרה אחת מן החברות. חברה אחרת תיארה את הנשמה הגדולה עד אינסוף שהייתה לו, ואת נכונותו להתנדב ולתרום תמיד. הוריו פגשו אותו באחד מקיבוצי הצפון כשבועיים לפני שנפל כשיחידתו יצאה מלבנון לנוח, והוא ניסה להרגיע אותם שהכל בסדר. אורן היה אמור להשתחרר בנובמבר, תכנן לעבוד שנה בקיבוץ ואז לצאת לטייל. 

 

 


אלעד דן ז"ל

החצי השני של דורין נעלם - אלעד דן ז"ל, אילות

יעקב לזר

 

אלעד דן ז"ל, בנם הבכור של דניאל ואמנון, נולד ב-14.12.1980 בקיבוץ אילות. ילד טבע, יפה תואר, סקרן, חייכן וטוב לב (אולי "טוב מדי", מוסיף אבא שלו). את לימודיו עשה בבית הספר באילות ואחר-כך בבית הספר האזורי "מעלה שחרות". בעת מבצע "ענבי זעם" הכיר את חברתו סיון, כשהגיעה לאילות כדי להירגע ממטחי הקטיושות שנחתו על צפון הארץ. לפני פרוץ הקרבות סיים את המכינה ללימודי ביו-טכנולוגיה באוניברסיטת חיפה, כהכנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה, אותם עמד להתחיל לאחר הטיול המתוכנן עם סיון בתאילנד, באמצע אוגוסט.

 

את שירותו הצבאי עשה בצנחנים והיה חניך מצטיין, ואף זכה ל"אות כומתת המפקד". אמנון, האב, יודע לומר כי אלעד אהב מאוד את השירות הצבאי, אהב את חיל הצנחנים והיה מאוד נכון לצאת ולהגן על העורף.

 

אלעד מוכר כאחד שתמיד עמד במשימות, תמיד חייך ותמיד ידע לומר מילה טובה. הוא פשוט היה אהוב על כולם, אומרת דניאל האם, בכל מקום אליו הגיע רכש לו חברים, ואלו תמיד סמכו עליו.

 

אהבה מיוחדת שמר אלעד לטיוליו עם סבא בשוויץ. בביקורים המשפחתיים היה נעמד עם תרמיל ליד פתח הבית ומזמין את סבא לטיול בהרים.

 

את מותו מצא אלעד בקרבות לבנון בכפר דבל, ב-9 באוגוסט. הוא ושמונה מחבריו לקרב, נהרגו מטילי החיזבאללה. חיילים רבים נפצעו בקרב זה. במותו, שכל קיבוץ אילות את בנו הראשון. אלעד הותיר אחריו הורים, אח, אחות, סב וסבתות.

 

על קברו ספדה לו אמו דניאל:

 

"אלעד - אני רוצה לומר לך. אמא לא מגדלת גנרל. אמא מגדלת ילד. אני, אתה יודע, חושבת שהשלום הוא הדבר האמיתי. ואתה יודע שהייתי שותפה לעמידה בצמתים ב'שלום עכשיו' וב'נשים בשחור'.

פעם אמרה לי ד"ר קבוט, שעמדה אתי באחת ההפגנות, שהבן שלה לא אוהב את ההפגנה של האימהות. אמרתי לה - שזה בדיוק ההפך אצלי. אנחנו משוחחים. אני מדברת אתך ואתה אומר לי: אימא, זה לא כך... תצאי מהבועה שלך... אני מסבירה לך שמהמרחק שלי ניתן לראות את הדברים אחרת. לא חייבים תשובות של אש. אפשר בדיונים, אפשר בדיבורים, לא חייבים במלחמה.

מיום לידתך חשבתי והתאמצתי בכל דרך - שלא תגיע אתה להיות חייל במלחמה.

עכשיו אני כועסת!

עכשיו אני חסרה אותך!

כולנו חסרים: בועז מנסה לחזק אותנו. דורין - היא אומרת שהחצי השני שלה נעלם. פעם כשהלב שלך היה בתוכה - היו לה שני לבבות והרבה כוח. עכשיו נותר לה חצי בלבד. אבא מתייסר ולא מבין איך עם כל האהבה שהייתה בו אליך, לא הצליח לגונן עליך.

ואני - אלעד - אני לא מתכוונת להיפרד ממך!"

 

 


צחי קריפס ז"ל

ילד שובב עם לב זהב - צחי קריפס ז"ל, המעפיל

יעקב לזר

 

צחי קריפס ז"ל, בן 20 מהמעפיל, נהרג ביום שישי כתוצאה מפגיעת טיל בבית בו שהה במהלך פעילות בדרום לבנון. הוא התגייס לפלס"ר נח"ל בנובמבר 2004, היה חייל למופת וחברי הצוות שלו בחרו בו לחייל המצטיין.

 

צחי , בנם של רות וג'יי, היה הבן הצעיר במשפחה. "הוא תמיד שידר שהוא בסדר והוא חזק", סיפרה אחותו שרי. האחות השנייה, רומי, אמרה עליו שהיה בחור מושלם. "תמיד אמרתי שאם אמצא מישהו בדיוק כמוהו, אתחתן אתו". ביום לפני שבוע שוחחו אתו ההורים בפעם האחרונה. הלוויתו נערכה ביום א' השבוע.

 

בשם הקיבוץ נאמרו על קברו הדברים הבאים:

 

"צחי שלנו, יקירנו, אהובנו

אין דבר עצוב יותר ממבוגרים במיטב שנותיהם, אשר נפרדים מבנים צעירים בדמי ימיהם. אתה היית הרבה מאוד עבור כולנו. בספר השורשים שלך מצאנו את ברכת ההורים בבר-המצווה שאומרת הכל: "חמד שלנו, אתה ילד נהדר, אתה נער נפלא, ומתבגר לדוגמה. המשך להיות מה שאתה: צחי שלנו הנחמד".

עוד בספר השורשים שלך, פגשנו אותך בקבוצת שולה, בגן 'צופית'. בפעלתנותך ונמרצותך בבית הספר היסודי 'משגב', בחטיבת הביניים ב'שחר' ובתיכון ב"מעיין", וגם כמובן כעובד נאמן וחרוץ בענף המדגה שלנו.

השורשים המשפחתיים שלך יונקים ממפגש תרבויות:

אבא מארצות הברית, בן לסבים מפולין. אימא קיבוצניקית, בת לסבא מגרמניה וסבתא מפולין.

תמיד היית ילד ונער טוב לב וחייכן, ילד שובב עם לב זהב. שוב לא נתגלגל מצחוק במסיבות פורים של הקיבוץ מול הצחקותייך וחיקויי חברי הקיבוץ שעשית במקצוענות. ניסינו להתעורר מחלום הבלהות, אולי נקיץ ושוב תהייה אתנו, אך ללא הועיל.

לא ניתן למצוא ניחומים באובדן נשמה כל כך אצילית וטובה. וגם אם שחר חדש יפציע מחר בשוך הקרבות, בלבנו נפערה צלקת עמוקה שאין לה מרפא.

רצינו אותך, שתהיה עמנו עד סוף ימינו על פני האדמה ואך נחמה פורתא נמצא בכך שדמותך תהיה עמנו לעד. עם זאת, נחמה גדולה נוכל לשאוב מהמתנה הנפלאה, אתה צחי, שניתנה לנו כפיקדון ל-20 שנה ומהזכות להכירך ולהיות חלק מחייך.

רות וג'יי, רומי ושרי, אוצר המילים שלנו דל מלבטא את עוצמת הכאב וממדי האובדן, לכן נוכל רק לתת כתף ולהושיט יד כדי להקל במעט על המשך שגרת החיים שנקטעה באכזריות ושוב לא תשוב לזו שהייתה. מחבקים ומחזקים אתכם ברגעי היגון".

 

 


ניסן שלו ז"ל

בחור מבריק - ניסן שלו ז"ל, עברון 

 

רס"ן ניסן שלו ז"ל, בן 36 מקיבוץ עברון, עסק בימי המלחמה בעבודתו כטייס המסוק המשטרתי, עד שנקרא ביום שישי האחרון לשירות מילואים כטייס יסעור. ביום שבת הטיס את הכוחות ללבנון ונהרג מפגיעת טיל במסוקו.

 

"הוא היה בחור מבריק", מספר חבר קיבוץ שגדל אתו מהגן ולאחר מכן היה אתו בקבוצת "רעים" בעברון ובמוסד החינוכי אשרת. "הוא למד לקרוא ראשון, היה הכי טוב בחשבון, והצליח בכל מה שהוא נגע בו. הוא היה ספורטאי מצוין, ושחקן כדורעף מצוין. הטיס לא היה חלום ילדות שלו. הוא פשוט ניגש למבדקים והצליח, ועבר בהמשך את המסלול עד שהפך לטייס. למרות זאת הוא היה אנטיתזה לדמות הטייס, שעזר ויצמן ייצג אותה במשך הרבה שנים. הוא היה מאוד צנוע, עם חיוך כובש. היו לו המון חברים והוא דאג לכולם. הוא מאוד דאג לבן כיתה אחר שלנו, שגויס למלחמה כקצין צנחנים במילואים. למרות שהוא גר בתל-אביב הוא הקפיד להגיע לכל המפגשים שערכנו בקיבוץ. האירוע האחרון שהוא השתתף בו, היה יום הולדת לילידי אפריל שעשינו בעברון".

 

ניסן היה בן הדור השלישי בעברון. אביו, עמוס, מנהל מפעל ברמד בעבר וכיום מנהל היצוא באיגוד התעשייה הקיבוצית, ואמו, רחל, מזכירת השוק המקומי של ברמד, הם בנים למייסדי הקיבוץ. הוא היה הבכור מבין 5 ילדים, אח לשגיא, יותם חמוטל ואסנת. למד בבית הספר היסודי בעברון ובמוסד אשרת בעברון, שירת בצבא במשך 7 שנים, וסיים לימודי הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל-אביב. בשנים האחרונות חי בתל-אביב, אך שמר על קשר עם הקיבוץ.

 

"הוא הבן השני מעברון שסיים קורס טיס", מספר מזכיר הקיבוץ, אבי אובנטל. "ילד מוכשר מאוד, מופנם, לא מתרברב, מאוד צנוע ושורשי. מה שמאפיין את כל בני המשפחה. הוא יצא מהקיבוץ וחי בתל-אביב אבל תמיד שמר על קשר, ותמיד קיווינו שיום אחד הוא יחזור".

 

חבר ילדות נוסף שלו מספר עליו שמגיל צעיר הוא בלט בחריפות שכלו ובצניעותו. "למרות שזה נשמע קלישאה, הוא תמיד עזר לאחרים. אהב לצלול, לעשות סקי, והיה רווק מושבע. היה מגיע הרבה לקיבוץ, ואהבנו לפגוש אותו. היה איש יקר". 

 


להודעת אבל שפרסם איגוד התעשייה הקיבוצית עם נפול ניסן שלו, בנו של מנהל היצוא באיגוד - עמוס שלו
נאור קאלו ז"ל

 

אהב טבע, ים וספורט - נאור קאלו ז"ל, מעגן מיכאל

יעקב לזר

 

רב סמל (מיל.) נאור קאלו ז"ל, בן 25 ממעגן מיכאל, נהרג בכפר דבל ביום ה' שעבר. את שירותו הסדיר עשה כחובש בסיירת של הנדסה קרבית, ובלבנון עשה את שירות המילואים הראשון שלו, שבו סופח כחובש לצוות צנחנים. אחרי שהשתחרר מצה"ל עבד בקיבוץ ויצא לטיול בדרום אמריקה, עם חברתו נטלי הדר. נאור ונטלי תכננו להינשא בשנה הבאה. היה חובב בעלי חיים וטבע, ובעל ידע עצום בתחום זה, בחור שאהב ים וספורט. הותיר אחריו הורים, אבנר וברברה, וחמשה אחים.

 

"הבטחתי לך שאם תמות, אני אקרא משהו, אבל אני לא יודעת איך אפשר להיפרד ממך לתמיד", אמרה החברה נטלי על הקבר הפתוח. "כשהיית בדרום אמריקה, שלחת לי פרחים לכבוד יום האהבה, וביום האהבה האחרון נהרגת. היום אני מביאה פרחים לקבר שלך.

"אני לא מבינה איפה אתה ואיך יכול להיות שככה הלכת, במלחמה שכל כך לא האמנת בה. מותק שלי, אני כל כך מתגעגעת אליך, ולא מבינה איך זה פתאום נגמר. היינו כל כך מאושרים, הייתה בך אופטימיות כל כך גדולה, אהבת כל כך את החיים ונהנית מכל רגע. תמיד רצית להישאר צעיר לנצח ולא להתבגר.

"אתה שוכב כאן בתוך הארון, מכוסה באדמה, ואני כל כך רוצה לחבק ולנשק אותך, אני פשוט לא מבינה מה אתה עושה פה למטה. רק תבוא ותגיד לי שהכל בדיחה ואתה סתם עובד עלי, אתה עם ההומור השחור שלך.

"יפה שלי, מקווה שאיפה שאתה נמצא, יש גלים לגלוש עליהם, שלג לעשות סנובורד, ואולי איזה מגרש כדורגל וכמה בירות. אני מקווה שאין שם מלחמות ושטוב לך, הכי חשוב שיהיה לך טוב" .

 

"נאור, אתה הפכת אותי בפעם הראשונה לאימא, אתה הראשון שלי, הבכור שלי, ואתך התחלתי את דרכי כאימא", נפרדה ממנו האם ברברה. "כולנו נתגעגע לעיניים הסקרניות שלך ולחיוך המקסים שלך, אהבת והתעניינת בהכל. מגיל צעיר אהבת את הטבע, הים והספורט. כל תחום הלך והתרחב עם הזמן. אהבת את הים והפכת לגולש עם הגלשן ועם המצנח. התחלת לצלם את הטבע והים, וגם בתחום הצילום התפתחת. ענפי הספורט התרחבו. ככדורגלן ששיחק בקבוצה של מעגן מיכאל, תרמת רבות לניצחון באליפות האזורית ובגביע האזורי. שיחקת טניס, כדורסל ורולר בליידס וסנובורד, ואפילו השתתפת בצניחה חופשית.

 

"נאורי, נאורצ'יק שלנו, אנחנו נתגעגע כל כך... לקול שלך, לחיבוקים החזקים שלך, לרגישות והעדינות שלך, לאהבה שלך ולנוכחות החמה והמרגיעה שלך. כל כך הרבה געגועים, ואנחנו נשארים ללא מילים. תמיד נאהב אותך ותמיד תמיד תהיה חלק מאתנו".

 

 

 


אדם גורן ז"ל

הסתכל על העולם מהצד - אדם גורן ז"ל, מעברות

 

ביום ג' הובא לקבורה בקיבוץ מעברות סמ"ר אדם גורן ז"ל, בן 21, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט בטנק בו נלחם. שיחתו האחרונה להוריו הייתה ביום ג' בשבוע שעבר, ואז נכנס ללבנון. אדם היה אמור להשתחרר מצה"ל בנובמבר הקרוב ואז לטוס לחו"ל ואחר כך ללמוד.

 

 

בן זקונים להוריו, יגאל ועליזה, למד ב"רמות חפר" וחבריו מעידים עליו שהיה מאוד צנוע וביישן.

 

בחור חסון ורחב, שאהב ספורט ובעיקר כדורגל. בתקופת שירותו הצבאי הוצב פעמים רבות במחסומים, אבל מעולם לא התלונן ותמיד ראה את הדברים בקונטקסט הרחב שלהם. אחיו חנן, ששוחח עמו טלפונית לפני שנכנס ללבנון, אמר שאדם דיבר על הפחד, אבל אמר שאין מה לעשות. "הוא אמר שהוא צריך לתת את החלק שלו. 'אני כמו כולם', הוא אמר לי".

 

חבריו מקבוצת קמה ספדו לו:

 

"אדם, מהרגע בו קיבלנו את הבשורה הנוראה מכל - כולנו המומים, כואבים, פגועים ואבודים בתוך עצמנו. זה יומיים שהטלפון אינו פוסק מלצלצל. אנשים שואלים, משתתפים ומבכים את אובדנך. ואנחנו בינינו, מי בצבא ומי שהגיע הביתה לכמה שעות, מדברים, משתפים, בוכים ובעיקר המומים שזה הגיע גם אלינו, לקבוצה הקטנה שלנו - קבוצת קמה.

אדם, היית תמיד שקט ומופנם, מתבונן על הכל מהצד, בדרך הכל כך מיוחדת לך. קורא ומנתח דברים בדרך שלעתים רק אתה הבנת. תמיד מחייך למשמע דברים כשאתה מסכים או לא מסכים אתם. אומנם לא הרבית לדבר, אך כשדיברת הבעת דעה נחרצת וברורה, על כל נושא שהוא. כל השנים, ספורט היה העיסוק העיקרי שלך. המעקב הצמוד אחר עיתוני הספורט היומיים, האהדה הבלתי מתפשרת למכבי תל-אביב, המחברת העוקבת אחר תוצאות ה-NBA בדייקנות מפתיעה, ומאוחר יותר בתיכון, התמדתך המדהימה בחדר כושר ובפיתוח ושמירה על הגוף. ואתה, שתמיד היית חזק כל כך בגוף ובנפש, היית עבור כולנו סמל לחוזק וחוסן. דווקא אתה, מכולם, ברגע אחד נעלמת לנו ולמשפחה שלך, והוכרעת על ידי המלחמה האיומה הזו שהפכה שגרת היומיום של כולנו. אדם, מוזר לדבר עלייך בלשון עבר, ולחשוב שלא ניפגש עוד בימי שישי בצוהריים בחדר אוכל, כשכל החבר'ה חוזרים מהצבא. שלא נברך עוד אחד את השני בדרכי הקיבוץ, ואתה בדרכך המדהימה תביע התעניינות כנה ואמיתית בכל אחד ואחת מאתנו. שבחתונות שלנו תהיה הזמנה אחת פחות, שימי הזיכרון יהפכו להיות משמעותיים וכואבים עוד יותר מדי שנה בשנה, ושמעכשיו נהיה 11 בני קבוצה בלבד. קשה להסביר למי שלא גדל בקיבוץ, מה משמעותו של בן קבוצה - אבל עבורנו המשמעות עמוקה ואמיתית ביותר, ואובדן אחד מאתנו עמוק וכואב עוד יותר.

אדם, תשמור על עצמך ועלינו מלמעלה. מבטיחים לכאוב את אובדנך ולשמר את זכרך.

ולכם יגאל, עליזה, חנן, טלי וכל המשפחה - מבטיחים לעשות כמיטב יכולתנו כדי להקל ולו במעט את הכאב והאובדן הנוראי שפקד אתכם. אנחנו כאן תמיד לצדכם ובשבילכם.

אדם, אנחנו אוהבים אותך תמיד תמיד,

הקבוצה שלך - קבוצת קמה".

 

 


הרן לב ז"ל

כל מה שהיה לו נתן לחבריו - הרן לב ז"ל, מעין ברוך

אורית פראג

 

סמל הרן לב ז"ל, בן 20 מקיבוץ מעיין ברוך, נהרג ממטען של החיזבאללה בכפר עטירי שבדרום לבנון. הרן הוא הבן הבכור במשפחה, אח ללימור ולשביט. לפני שבוע היה אמור שביט לחגוג את בר המצווה. החגיגה נדחתה עד שהמלחמה תסתיים והרן ישוב מהצבא. לפני שבוע עוד הספיק הרן להיפגש עם משפחתו. הוא הגיע עם הרס"פ למעין ברוך, אל אמו ורד, שמאז שהחלה המלחמה התפרסמה בכך שהיא עושה כביסה חינם לחיילים, ועמו ערימות כביסה גדולות של כל חיילי הפלוגה. האם, ורד, הפעילה את המכבסה, ענף מצליח שהיא ייסדה בקיבוץ וכיבסה את המדים. ההורים עוד הספיקו להכין ארוחת צוהריים לחיילים. "התבדחנו וקראנו לארוחה הזאת הסעודה האחרונה", מספר אביו, גבי, והיא באמת הייתה הסעודה האחרונה". גבי מספר שלא היו לו תחושות בטן, והוא לא פחד. הוא עודד את הרן ואמר לו לא לפחד. "אמרתי לו שכולם נכנסים מלבנון ויוצאים ממנה. הרן היה באמת נחוש ללחום, והוא השביע את המ"פ שלא ישאיר אותו עם הכוח שיועד להישאר ליד הגבול אלא ייתן לו להיכנס פנימה.

 

"הוא היה מין טיפוס שכל מה שהיה לו נתן לחבריו. פעם, בעת הטירונות, קיבל עונש על אי נשיאת כומתה. חבריו סיפרו לי שלא הייתה לו כומתה כי נתן אותה לחברו שעמד לצאת הביתה ואמר לו, 'אם יתפסו אותי ללא כומתה ויענישו אותי, אין לזה חשיבות, כי אני ממילא נשאר'. גם חברו גלעד בארי, בן כיתתו של הרן, ומי שהיה שותף שלו לחדר במגורי הנעורים, מספר כי הרן היה טיפוס שאהב להעניק ולתת ותמיד הסתפק במה שיש לו. הוא היה תלמיד שאהב מאוד היסטוריה והיה מאוד יצירתי ובעל דימיון. בפורים הוא היה מפתיע כל שנה עם תחפושות מיוחדות".

 

אביו גבי ממשיך ומאפיין אותו: "הוא היה אחד שידע לקבל את הכל כפי שהוא. אם לפני שנה בעת ההתנתקות הפסיקו את חופשתו וקראו לו לשבת ולשמור על הציוד של היחידה ולא היה לצוות השמירה כמעט מה לאכול, הוא קיבל את העניין בחיוך, ואמר שהזיזו את הגבינה שהתקלקלה, ואכלו את הלחם שמתחתיה. הוא לא הסכים בשום אופן שנתקשר למפקדים הגבוהים ונתלונן על כך. תמיד היה הולך יחף ולא הפריע לו כל מזג אוויר, לא חום ולא קור".

 

 


יער בן גיאת ז"ל

ביער היה שילוב של סקרנות ותמימות - יער בן גיאת ז"ל, נחשולים

אורית פראג

 

"הוא היה מתאים לשמו, והוא היה באמת כמו יער, מקום ירוק ומלא זיו לשבת בו ולהתרועע עמו, ויחד עם זה עמוס סודות ומכיל את הניגוד שבין השקט ובין הסערות", כך מאפיין אורי וייסמן, מדריך חברת הנעורים בנחשולים, את יער בן-גיאת.

 

יער בן גיאת, בן 19, נהרג בהיתקלות בכפר רנדוריה, לא רחוק מהליטני, בעת שהיחידה שלו נעה בשטח פתוח וספגה אש חזקה מאוד שניחתה עליהם באופן ישיר.

 

יער היה הבן הבכור במשפחה, אח לנהר, שעומד להתגייס בקרוב, ולנוף שעולה לכיתה י"א, בן ליוסי ולעירא אמו, מורה לאמנות בבית הספר חוף הכרמל, בית ספר שאיבד שלושה מבוגריו.

 

יער נולד בקיבוץ נאות מרדכי, ובהיותו פעוט עברו הוריו לקיבוץ נחשולים. "אתה ילד פשוט נורא נורא מתוק שממיס לבבות על-ידי חיוכים וצחוק", כתבו לו הילדים בפעוטון בנאות מרדכי. מאז המשיך לשמור על דמותו המופנמת והמקסימה. "הוא היה באמת מקסים", אומר עליו אורי המדריך, "היה כל כך אכפתי ובעיקר שוחר צדק מאין כמותו. לא היה אכפת לו כמה הוא צריך להילחם, העיקר שהצדק ייצא לאור.

 

אהב את החברים שלו אהבת נפש ויחד עם זאת דאג כל הזמן למשפחתו ולאחותו הצעירה ממנו, וחרד לה איך תעבור את גיל הנעורים".

 

יער היה ילד חכם, מחונן, שאהב כדורסל ומחשבים, והיה מוקף בחברים. הוא למד במגמת קולנוע והתבלט כצלם עד כדי כך, שמורתו המליצה בפניו להתגייס לדובר צה"ל, כדי שישרת כצלם קרבי. "הוא היה בעל חושים חדים ביותר", מספר עליו חזי קרן, בן זוגה של האם עירא. "זכיתי להכיר אותו רק ארבע שנים, וגיליתי בו שילוב מיוחד של סקרנות משולבת בתמימות מדהימה ובצניעות יוצאת דופן".

 

יער צולם בעת הכניסה ללבנון והופיע בתוכניתו של איתי אנגל. הוא התקשר לאמו כדי לספר לה על כך, ושאל אותה האם הגיעה המשכורת שלו, כי רצה לקנות בכסף משחק מחשב. "לפני הצבא הוא עשה טיול קטן לטורקיה עם בני כיתתו", מספר חזי, "והיה מאוד חדור מוטיבציה לשרת בחיל קרבי בצבא. היחידה שלו עדיין נמצאת בשטח, ולכן המ"פ לא הצליח להגיע, אך המפקדים הבכירים יותר ביקשו להגיד לנו באיזו גבורה נלחם יער עד שנהרג בקרב."








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים