ילד בג'ונגל החיים

אריק בשן


את שנות ילדותו "בילה" מאיר הדרי (מוותיקי גלאון) בפיליפינים * חלקן בג'ונגל הפראי, בבקתות במבוק על עמודים, בתנאים קשים * הכול כדי להימלט מאימי המלחמה ההיא * 60 שנה אחרי, הוא כותב את זיכרונותיו

 

רק בן שבע היה מאנפרד היידמן ב-1938, כאשר הובהל - יחד עם הוריו ואחיו הבכור, גרהרד, אל אחת הספינות האחרונות שעשתה את דרכה מגרמניה הנאצית, עמוסה במשפחות יהודיות פליטות שחזו את הצפוי ליהדות אירופה בשנות המלחמה המזוויעה. את חירותה רכשה המשפחה בתשלום כופר נדיב, שאפשר לאבי המשפחה, קורט, לצאת "לחופשה" ממחנה הריכוז דכאו ולנצל "חור" בסדר הגרמני המוקפד כדי לחלץ את משפחתו הכי רחוק שאפשר - למנילה, בירת הפיליפינים.

 

בימים אלה מעלה מאנפרד היידמן, בשמו הנוכחי מאיר הדרי, את זיכרונותיו על הכתב. הדרי (שלמען הגילוי הנאות - הוא גיסי), מספר על התלאות שעברו עליו ועל משפחתו העקורה במהלך מלחמת העולם: הבריחה מגרמניה לפיליפינים, השיבה המאוחרת לפילדלפיה בארה"ב, הצטרפותו כנער לתנועת "השומר הצעיר", והמסלול המפותל שעבר מאז ועד שהגיע לישראל ולקיבוצו, גל-און. "הפרק הפיליפיני" בחייו מובא כאן ישירות מפיו.

 

הרפתקאות ביער במקום לימודים

 

מנילה הייתה אז תחת משטר קולוניאלי אמריקאי - עיר גדולה ומודרנית, עם קהילה יהודית מסודרת שהלכה ותפחה עקב הנסיבות העולמיות ומנתה בשלהי 1938 יותר מ-3,000 נפשות. הרבה פליטים, כמונו, מגרמניה, אבל גם אוכלוסייה גדולה של אנשי עסקים מאנגליה ומארה"ב. למרות צוק העתים הייתה זו קהילה מפותחת למדי, עם מוסדות תמיכה ובית כנסת גדול. חברי הקהילה עזרו להוריי להשתקם עד שיצאו לעצמאות כלכלית וניסו למצוא את פרנסתם בעסקים קטנים. אחד מהעסקים האלה היה פנסיון, שאבי ניהל אותו ואמי בישלה עבור אורחיו. פחות מסודר היה החינוך. אני ואחי נאלצנו לבקר בכמה בתי ספר לא-יהודיים.

 

אבל כל זה לא נמשך זמן רב מדי. אחרי שנה במנילה, בשנת 1940, שוב אנחנו עם מקל הנדודים, הפעם בדרך למרכז הפיליפינים, לעיירה שנשאה את השם היומרני "לוס אנג'לס". אנחנו, הילדים, כבר בני 9 ו-11, שוב מתגלגלים בבתי ספר שונים וגם צוברים חוויות של גידול חיות מחמד מסוגים שונים. היו לנו הרבה כלבים, בעלי כנף לסוגיהם ואפילו סוסים. בו בזמן הוריי, שרצו לשפר את מצבם הכלכלי, המשיכו לנסות את מזלם בעסקי אירוח, הפעם בר-מסעדה. העיירה הייתה סמוכה לשדה תעופה צבאי גדול של צבא ארה"ב, כך שרוב הקליינטים היו חיילים אמריקאים. אולי משום כך גם העסק הזה לא החזיק מעמד זמן רב. החיילים-הקליינטים שפקדו את העסק של הוריי לא ממש שילמו במזומן אלא בהתחייבויות, שעד לפירעונן עבר זמן רב.

 

אבא המשיך לחשוב על משהו מוצלח יותר. בשנת 1941 הציעו לו לעבור צפונה, לעיר בשם לינגנאו, ולעסוק בעסקי סוסים: להיות מעין מתווך שאמור לקנות סוסים בלינגנאו ולהעבירם למנילה כדי למכור אותם. אבל בדצמבר 1941, לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, נכנסה אסיה למלחמה העולמית, והשתנו גם סדרי החיים של משפחתי. לאחר שנכרתה ברית מדינות "הציר" בין גרמניה הנאצית ליפן, החליטו הוריי להימלט לג'ונגלים.

 

בג'ונגל הפיליפיני התגוררנו בבקתות במבוק מוגבהות על עמודים, בתנאים סניטאריים קשים ביותר. כדי לשרוד, מכרו ההורים כל פריט לבוש אפשרי בעבור מזון. דווקא אנחנו, הילדים, זכרנו לטובה את חיי הג'ונגל, כמלאי הרפתקאות ועניין. במקום ללכת לבית הספר שטנו בנהרות שוצפים לצד ידידינו המקומיים, במשך ימים תמימים. אחרי שלושה חודשים, מאחר שלא נותר במשפחה רכוש שניתן למכור כדי להתקיים, החליטו הוריי, בלית ברירה, לנסות את חסדי הצבא היפאני. הם ניגשו למנהל הצבאי כדי לברר מה עלה בגורלה של הקהילה היהודית במנילה, במטרה לנסות ולהצטרף אליה, מה שיהיה יהיה. ההפתעה הייתה עצומה: המפקד היפני המקומי, שבחן בקפידה את התעודות והדרכונים הגרמניים שבידי הוריי, שהיו חתומים בצלב הקרס, קרן כולו מאושר: "אתם, הגרמנים, הידידים הכי טובים שיש לנו. יחד אתכם אנחנו עומדים לנצח את העולם". אותו מפקד יפני, מסתבר, כלל לא ידע מיהו ומהו יהודי, וגם לא רצה לדעת. בשבילו היינו גרמנים לכל דבר. כך, בחביבות, נשאלו הוריי לגבי תוכניותיהם ובמה יוכל הצבא האימפריאלי לסייע בידיהם. הם ביקשו לנסוע למנילה בענייני עסקים. איזה עסקים, שאלו היפנים, ואבא סיפר להם על הבר-מסעדה ההיסטורי. היפנים לא רק נתנו את האישורים לנסיעה המבוקשת, הם גם התנו זאת בכך שלאחר שיסיימו הוריי את ענייניהם בבירה הפיליפינית ישובו חזרה, לפאתי הג'ונגל, ויקימו לרווחת החיילים היפנים בר-מסעדה מקומית. עוד הוסיפו ואמרו לאמי, בחיוך ממזרי רחב, שתדאג להביא לכאן הרבה בחורות יפות כדי לנהל, במקביל, גם עסקי ליווי...

 

נהג מונית נוסח מנילה

 

הגענו שוב למבואות מנילה. הוריי הופתעו למצוא את הקהילה היהודית במצב תקין יחסית. אירועי המלחמה לא הפריעו לה לפרוח גם תחת השליט היפני. גם כאן, התברר, "סירבו" היפנים להכיר בכך שיהודים יוצאי גרמניה הם אויבי גרמניה, ולא ראו בהם אויבים בכלל. אפילו אזרחים אמריקאים, בריטים והולנדים, שמדינותיהם היו למעשה במצב מלחמה עם יפן, נהנו לעת עתה מחירות מלאה ללא מגבלות מיוחדות.

 

השנים 1943-1942 אפשרו חיים משופרים, בסך הכול. אבי חזר לפעול בעסקי סוסים ומצבנו הכלכלי השתפר. בגלל המחסור בדלק לא התאפשר אז לאזרחים להשתמש במכוניות, ולרשותנו עמדו שלושה-ארבעה סוסים ועגלות על גלגלים גבוהים, שנקראו בשפה המקומית "קרמטה", מעין מרכבה בסגנון אסייני. אותן "מרכבות" נתנו שירות לשישה-שמונה אנשים בו זמנית - פרנסה לא רעה, יחסית.

 

אבל עד מהרה הבנו שהפסטורליה היא ארעית; שברקע מתנהלת מלחמה אכזרית, שיש בה "טובים ו"רעים", ושהעניינים לא הולכים להסתדר במהרה. עוד כשהגענו למנילה, העמידה לרשותנו הקהילה היהודית וילה גדולה שהייתה שייכת ליהודי אמריקאי שהיה אז בחופשה בארה"ב. בוילה גרו כמה משפחות ובודדים, היא הייתה ממוקמת סמוך לחוף הים ולצדה שדרה סלולה ורחבה. מכאן, בשנת 1942, ראינו את השבויים האמריקאים פוסעים בשדרה שמתחת לביתנו, טורים טורים. אלפי חיילים כנועים. לימים נודע לנו שזו הייתה עבורם "צעדת מוות". רבים מקרבם לא שרדו את הדרך אל מחנות השבויים.

 

לקראת סתיו 1943 החלו פני הדברים להשתנות ברעש אדיר של מטוסים אמריקאים שהופיעו מעל שמי מנילה, ובעקבותיהם רעמי הפיצוץ הכבד באתרי העיר השונים. מהיום בו החלו ההפצצות האמריקאיות נגמרו החיים הנורמאליים. אנחנו, הילדים, הפסקנו שוב ללמוד. בין הפצצה אחת לשנייה היינו ממהרים לאסוף רסיסים ל"החלפות" עם ילדי האזור. אבל, מעבר לחוויות מסוג זה, היו לנו מספיק סיבות להאמין כי לא מדובר ב"משחקים". הדרכים לכיוון העסק של אבא נחסמו. המשפחה נשארה ספונה בבית, או קרוב אליו. החששות היו גדולים. בלהט ההפצצות החלו אט אט היפנים לגלות את פרצופם האמיתי. ככל שהרגישו שהאמריקאים סוגרים עליהם וסופם קרב - הם היו יותר ויותר אכזריים כלפי האוכלוסייה האזרחית.

 

ארץ החלומות והחירויות

 

ב-1944 עולים קולות הקרב מפאתי מנילה. הכוחות האמריקאים תקפו את הבירה הפיליפינית בו-זמנית, בשני ראשים, מהצפון ומהדרום. באחד הימים, כנראה בגלל תסכול ורגש נקם, התחילו היפנים להרוס בשיטתיות את מבואותיה הדרומיים של מנילה. הם עברו מבית לבית, שלפו את יושביו, רצחו את רובם, ושלחו אש בבתיהם. מרבית הבתים באזור היו עשויים מעץ, והאש אחזה בהם והתפשטה במהירות רבה. צררנו כמה חפצים וברחנו לכיוון חוף הים הסמוך. לקראת בוקר, כאשר דעכה מעט האש והתפזר העשן, ניתן היה לחזות מקרוב בחורבנה של בירת הפיליפינים הגאה. הכול עפר ואפר, זולת מבנה עקשן ששרד פה ושם. לא נותרו תושבים רבים במנילה. רוב המקומיים נמלטו לכפרים. רק כמה משפחות לבנות ומעורבות נותרו באזור שלנו, רובן ספונות בבתיהן מפחד החיילים היפנים. אנחנו, יחד עם עוד כמה משפחות יהודיות, איתרנו בית דו-קומתי ששרד מהשריפה. אליו נקבצו בערך ארבעים נפשות, מבוגרים וילדים, וניהלו מעין חיים שיתופיים. את שיירי האוכל שהביאה כל משפחה ריכזו למעין מטבח, בתנאים מאוד פרימיטיביים, ללא מים או חשמל. מים אספנו מצינורות דולפים פה ושם.

 

יום אחד נצפו מחלון שרידי הבית שלנו כמה לובשי מדים. לא ידענו במי מדובר ושוב חזרו תמונות הפחד והאימה. הם לא נראו חיילים יפנים, מדיהם היו שונים, אבל במלחמה הזאת, מניסיוננו, אף אחד לא ידע מי הוא מי. רווח לנו כאשר התברר כי מדובר בפטרול אמריקאי, שבדק את ההריסות וניסה לאתר אזרחים. הועלינו על משאיות והועברנו למחנה פליטים. עבורנו היה זה כמו חלום שהתממש: מזון בשפע, שלא ידענו מזה זמן רב.

 

עקב מחסור באוניות ועדיפויות שונות של הצי האמריקאי, עזבנו את הפיליפינים רק בקיץ 1946, בדרך למפגש משפחתי עם מה שנותר ממשפחתנו בפילדלפיה. עבורנו זו הייתה סגירת מעגל בן שבע שנים, בהן חתרנו להגיע לארץ החלומות, לארץ החירויות.



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים