מזרח תיכון ישן-חדש - ארנן עזריהו (סיני) מיראון, בעל עבר ביטחוני עשיר, מנתח את המצב




מזרח תיכון ישן-חדש

אורה ערמוני


חדש? המזה"ת

 

הסכנה מהחיזבאללה, כגורם צבאי שמסכן את ישראל, תתבטל לחלוטין תוך כמה שנים.

המטרה העיקרית של נסראללה היא להבטיח את מעמדה וקולה של קבוצת השיעה בלבנון, וישראל בשבילו היא מכשיר ולא מטרה.

הלבנונים ידכאו את חיזבאללה, אם לא נפריע להם וגם עם הפלסטינים יהיו התפתחויות חיוביות.

ממרום ביתו שבקו האש בקיבוץ יראון, ובתוקף ניסיונו הביטחוני העשיר, משקיף ארנן עזריהו (המכונה "סיני") על המזרח התיכון שאחרי מלחמת לבנון השנייה - ואינו רואה שחורות.

 

 

בעיצומה של המלחמה, מביתו שביראון, כשמעליו הכפר מארון א-ראס ההרוס, ברקע הדי פיצוצים, ומאחוריו עשרות שנים של עיסוקים מגוונים הקשורים לביטחון ישראל - מנתח ארנן עזריהו, הידוע יותר בכינוי "סיני", את ה"מצב".

 

"הדברים האלה נאמרים בעיצומה של מלחמה, ובמקרים כאלה ההווה מפריע לנסות להבין את העתיד. האירועים הם דרמטיים מאוד, מרגשים, מכאיבים, ויכולת השיפוט האובייקטיבית לגבי טוב, רע ועתיד אחר - נפגמת. אבל מכיוון שחייבים תמיד, בהווה, לנסות לחזות את העתיד, אנסה לגבש התייחסות שנראית לי ריאלית ואעיז לנחש מה יהיה", אומר סיני ומדגיש: "קודם כול אני חייב להגיד שאני מצדיק את המלחמה הזו, שהיא מלחמת 'אין ברירה'. אני רק מוסיף שזו איננה 'מלחמת קיום', ושאין להתבלבל בין שתי ההגדרות. זו איננה מלחמה שיכולה לסכן את ישראל, בין שהיינו מקיימים אותה ובין שלא. שני הצדדים נלחמים על תדמית. אני לא מקל ראש בתדמית. במדינה מתוקנת זה אחד הנכסים החשובים, הן לאוכלוסייה, לגבי התדמית העצמית שלה, והן למעמדה הבינלאומי. אבל צריך להבין שזו מלחמה שאומנם מסכנת ישראלים, אבל לא מסכנת את ישראל".

 

ש: טוענים שהמטרות של ישראל במלחמה הזו אינן ברורות.

סיני: "מטרות המלחמה אינן ברורות מפני שהאויב והסכנה ממנו אינם ברורים".

 

ש: אז אולי תגדיר את האויב.

"חיזבאללה לא רצה במלחמה, והיה מסתפק בהחזרת האסירים הלבנונים. הוא אומנם רואה בנו אויב, אבל ישראל שימשה לו עד כה סולם שבאמצעותו השיג מעמד בקונצנזוס הערבי, ובעיקר בדרכו לשותפות הולכת וגדלה בממשלת לבנון. המטרה העיקרית שלו היא להבטיח את מעמדה וקולה של קבוצת השיעה בלבנון, שהיא מיעוט (גדול אומנם, אבל מיעוט). מבחינת נסראללה, תקיפת ישראל מהווה מקפצה ודרך לעקוף את מתחריו בין השיעים עצמם, כמו נביה ברי. 'מחוז הבחירה' שלו הוא לבנון, ועל מנת לנצח במחוז הבחירה הזה הוא צריך את איראן והעזרה הצבאית והכלכלית שלה. המטרה שלו איננה להיות שליח של איראן אלא להיות השותף העיקרי, עד כדי ניהול לבנון כולה. זו מטרת האויב הזה, שאנחנו מהווים בשבילו מכשיר ולא מטרה. האמת, הכעס שלו בעניין החזרת קונטר והאסירים הלבנוניים, הוא במידה מסוימת מוצדק. בהסכם הראשוני בין אנשי אריק שרון ואנשיו, הם נכללו, ורק ברגע האחרון, בגלל בעיית רון ארד, אריק הפר את ההסכם. אצל נסראללה הצטברה תרעומת, בגלל הפגיעה בתדמית שלו בין חבריו. הוא הבטיח להחזיר את קונטר ונכשל".

 

ש: מעבר לבעיית התדמית - האם חיזבאללה כגורם צבאי מסכן את מדינת ישראל?

"אני טוען שאין סכנה צבאית מהחיזבאללה גם כיום. כל הכוח הצבאי שלו הוא נשק אחד תלול-מסלול. אלמלא חולשת הדעת של פקידי משרד הביטחון בזמנו, הפתרון כבר היה בידינו. ואולי עכשיו, משום ששר הביטחון שינה את ההחלטה, תוך שנתיים שלוש תהיה לנו תשובה לטילים האלה, ויתברר שהחיזבאללה בכלל לא מסוגל לאיים על מדינת ישראל. אני מדמיין לעצמי מה היה קורה אם הוא היה יורה לעברנו קטיושות והיה בידינו היום, לאורך כל גבול לבנון, הנאוטילוס שמיירט אותן. הסכנה מהחיזבאללה, כגורם צבאי שמסכן את ישראל, תתבטל לחלוטין תוך כמה שנים".

 

ש: למרות הקשר האיראני והסורי?

"כל הקשר האיראני והסורי מתבטא בסוף ברקטה או בטיל. ואם יש תשובה לטיל, לא חשוב מי עומד מאחורי זה. ראוי גם שנחשוב במושגים של מספרים. מה קרה לנו אחרי שירו אלפי קטיושות? האם באמת נגרמו לנו נזקים כאלה שהצדיקו להחזיק שני מיליון איש מחוץ למעגל העבודה והבית? קשה להיות מנהיג לאומי ולהגיד: אל תשימו לב, תמשיכו לעבוד, אבל מעשית צריך לפחות להסיק את המסקנות. הקטיושה היא נשק טרור, כלומר נשק שבא להפחיד. הבעיה היא בעצם ההפתעה, ההרגשה שאולי הפעם זה יפגע בי. אם נתגבר על הפחד, הנשק ייכנס להגדרה הנכונה שלו".

 

ש: האם אנחנו יכולים לחסל את החיזבאללה?

"מי שרוצה להעיז לחזות את עתיד האזור צריך להתגבר על נטייה שיש לכולנו, הישראלים, לראות את עצמנו כמרכז; להפסיק לחשוב רק במונחים 'אנחנו והפלסטינים', 'אנחנו והחיזבאללה'. כשאני מביט קדימה ושואל מהם התהליכים המתחוללים באזורנו, שאינם מקריים ולא משתנים ויש בהם עוצמה אמיתית - אני נוכח לדעת שבשנים האחרונות מתחולל תהליך בעל עוצמה, שהוא הדומיננטי ו'אנחנו' איננו שותפים בו. מדובר במאבק בין הסונים והשיעים, שברגע זה הביטוי הדרמטי והאכזרי שלו מתרחש בעיראק. התהליך המרכזי הוא, מחד, התגבשות חזית של מדינות ערב שרואות בהתגברות השיעים סכנת קיום לעצמן. סעודיה, ירדן ומצרים מהוות גוש של סונים, שילך ויגדל. מצד שני עלול להיווצר רצף של שיעים: עיראק, דרום לבנון ואיראן. באמצע עומדת סוריה הסונית, שהמדיניות שלה היום מנוגדת לאינטרס שלה עצמה, ובנויה רק על גורם אחד: הפחד מישראל. עמדת הסורים היא פרי העובדה שרוסיה נעלמה מהמפה, ישראל קיימת ואמריקה לא אתם. הם מחפשים משענת ואיראן תפשה את הפרינציפ והיא המדינה הערבית היחידה שחתמה אתם על הסכם הגנה. ההמונים בסוריה שונאים את ישראל, אבל אלה שרואים רחוק יותר רוצים לחזור לחיק הסולידאריות הערבית, שהיא סונית. התהליך הזה, של גיבוש חזית סונית מול התארגנות שיעית, ישנה עם הזמן גם את סוריה. או שאסאד ישתנה, או שמי שיבוא במקומו ישנה את המדיניות - ואז אמריקה, למרות ניתוק הקשרים המוחלט כיום בינה לבין סוריה, תיכנס לתמונה, וכבר יש לכך רמזים".

 

ש: ההתערבות שלנו בתהליכים האלה מועילה?

"לדעתי - לא! החיזבאללה, שהיא תנועה ערכית, איננה ניתנת לחיסול על-ידי מפציצים ישראלים, אלא רק על-ידי הלבנונים עצמם, וזה תהליך שכבר נראה על פני השטח. הפיתרון יהיה גיבוש הרוב הנוצרי-סוני-דרוזי וחלק מהשיעים נגד החיזבאללה. זה תהליך שילך ויגבר אם אנחנו לא נתערב בצורה הרסנית ונעכב אותו. יש התארגנות לבנונית שתקפיא את החיזבאללה בתוך השיעה, תפרק את נשקו או תמנע ממנו להשתמש בנשק שיש לו, כי מתברר שהוא משתמש בנשק הזה נגד ישראל כדי לרכוש מעמד בלבנון. ברגע שישראל תוציא את עצמה מהחזית הזו - החזית הלבנונית, שמתארגנת בעזרת אמריקה, תקים ממשלה אנטי-שיעית ולכן אנטי-איראנית, ולבנון תוכל להשתתף בברית הבלתי-כתובה בין מצרים, ירדן וסעודיה. השיעים יהיו בתוך הממשלה, אבל לאט לאט ידכאו אותם, וקודם כול ימנעו מהם שימוש בנשק".

 

ש: ובחזרה להווה. מה אנחנו צריכים לעשות היום?

"בעזרת ההתערבות הבינלאומית אנחנו צריכים להשיג את הצבא הבינלאומי שיחצוץ בינינו לבין לבנון, אבל לא לעמוד על קוצו של יוד. הפסקת אש כיום לא גוזלת מתדמיתנו. סוף סוף, לצערי, לבנון כולה הריסות - הוכחה, לעיני כולם, לעוצמתנו. להרוס אנחנו יודעים. גם זה חשוב, אבל חשוב גם לדעת מתי לבנות, ולפחות להפסיק להרוס".

 

ש: עדיין לא ברור לי למה, אם כן, צריך היה בכלל להיכנס למלחמה הזו?

"הבעיה הייתה העיתוי. מתי חטף החיזבאללה את שני החיילים? שבועיים אחרי שהחמאס חטף את החייל בדרום. הפלסטינים אמרו: מצאנו את הדרך לכופף את היד של הישראלים, והחיזבאללה הלך בעקבותיהם. זה מצב בלתי נסבל, וזה גם הכתיב את התגובה לחיזבאללה. אני מניח שאם לא היה הצירוף הזה, התגובה שלנו הייתה דומה למה שעשו אריק שרון ואהוד ברק".

 

ש: אז מה אתה מציע עכשיו?

"אני אומר שצריך לוותר עכשיו לטובת התהליך האמיתי, הפנים-ערבי, שמבטיח את דיכוי החיזבאללה והשיעה בצורה הרבה יותר יעילה. אם נדע להתנהג בהתאם, נמצא את עצמנו בעוד שנתיים-שלוש במצב שבו החיזבאללה מדוכא על-ידי הלבנונים, ואנחנו מוגנים מפני השיגעונות של החיזבאללה על-ידי הנאוטילוס, ויתברר שאם הייתה אי-פעם סכנה לישראל היא חלפה ועברה - לא בזכות צה"ל, אלא בזכות התהליכים שמתחוללים במדינות ערב. זו ההערכה שלי".

 

כשחדלנו לפחוד - חדלנו לשנוא - קווים לדמותו של הסכסוך עם הפלסטינים

 

למרות הקרבות המתמשכים בחזית הדרום, הקסאמים, התותחים, החייל שנשבה והכניסה מחדש לרצועה - סיני בטוח כי הפתרון להסדר היחסים בינינו לבין הפלסטינים קרוב מתמיד ונמצא בטווח הנראה לעין. "בארבע השנים האחרונות חלה תפנית רצינית לגבי הסיכוי להסדר היחסים בינינו לבין הפלסטינים", פותח סיני. "נתחיל בישראל. השינוי שקרה, חלקו בזכות אריק שרון - כשאומנם קדמו לו אנשי 'העבודה' אבל הם לא השפיעו על רוב הציבור - התבטא בעיקר בשני היבטים: ראשית, אריק העלה את הגורם הדמוגראפי כמרכזי במערכת היחסית העתידית. עד אז הציונות בנתה על כך שמספר היהודים בארץ יגדל כל הזמן. כיום אנחנו כאן שישה מיליון יהודים, וזה כנראה המספר שיהיה בעתיד הקרוב. שנית, ההתפתחויות הטכנולוגיות והעוצמה שצברנו הורידו בצורה רצינית את משקל השטח כמרכיב הכרחי בביטחון. השגנו יתרון צבאי כל-כך גדול, שבצדק חדלנו לפחוד, הן מהפלסטינים והן מהמדינות השכנות. ואת זה אני אומר למרות הקסאמים. הקסאמים אינם מהווים סכנה. הם מטרד. ואסור למטרד להכתיב מדיניות".

 

ש: ולאן מובילים השינויים האלה?

"צירוף השינויים האלה מאפשר לחפש פתרונות משוחררים מהפחד שיוצר את השנאה, ולראות בכל פתרון גם את הצד השני. עד זמן לא-רב מרבית הפתרונות שהוצעו הדגישו את מה שאנחנו צריכים והתעלמו מהצד שני. השינויים שחלו הביאו לכך שרוב אזרחי ישראל היהודים, 70-65 אחוז, מוכנים להכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה ולהבין שירושלים תתחלק לפי הגורם הדמוגראפי, כלומר, לפי מיקום השכונות הערביות. כיום רוב המפלגות מסכימות לכך. הוויכוח הוא על איך להגיע ומהי התמורה. כלומר, המרכיבים שהיוו את הניגוד האמיתי: שירושלים לא מתחלקת בשום אופן ושארץ ישראל נשארת שלמה ואין ויתור על מטר אחד - חלפו ונעלמו. השינויים האלה בחברה הישראלית היו תנאי להידברות. לפני זה כל ניסיון הידברות היה מתפוצץ. פה קרה המהפך".

 

ש: העוצמה הצבאית שלנו קיימת כבר שנים רבות, מדוע רק עכשיו נעלם גורם הפחד?

"עד שנות השמונים חיינו בפחד ובהרגשה שהצד השני חזק יותר. ב-1973 אפילו דיין חשב שמדינת ישראל תיעלם מהמפה. לאחר מכן פרצנו בעוצמות טכנולוגיות וצבאיות אדירות, אבל הפחד נעלם הרבה יותר לאט. היחיד מאמץ מהר את המעבר מפחד לכוח. לקולקטיב, עד שהוא חדל לפחוד, עוברות שנים. העובדות שגרמו לפחד נעלמו, אבל עבר זמן רב עד שהחברה הישראלית נגמלה מהפחד. כשחדלנו לפחוד - חדלנו לשנוא. כשלא התייחסנו לצד השני כצד מסוכן - נעשינו יותר אובייקטיבים בהתייחסות אליהם כאל בני-אדם. אולי גם להם יש זכויות, רגשות, אולי צריך לחשוב גם מה הם צריכים. הפיכת הפלסטינים מאויב לשכן התחילה בארבע-חמש השנים האחרונות, בזכות אריק, אולי מבלי שהתכוון לכך. אנחנו עומדים עכשיו בתקופה, שלמרות מה שקורה בעזה, התהליך לא ייפסק וזו רק שאלה של זמן עד שיתחילו שוב לדבר. וכשיתחילו לדבר ידברו כבר ברמה אחרת, ברמה של שכנים שיש להם גם תביעות מנוגדות".

 

ש: ולמטבע יש כמובן צד שני, הפלסטינים.

"הפלסטינים עברו גם הם שינוי מהותי בהתייחסות אלינו. אני לא מדבר על מנהיג כזה או אחר. בעיניי התנאי לאפשרות של הסדר הוא שגם הפלסטיני הרגיל, כמו הישראלי הרגיל, יחוש הרגשה של שכנות, ולא של שנאת אויבים. בעתיד הקרוב לא תהיה אהבת אחים בין שני העמים. המטרה איננה ידיד או אוהב, אלא שכן קבוע. ולאחרונה קרה דבר. אני מדבר על מכתב האסירים. אבו-מאזן איים על החמאס שאם לא יחתמו עליו, יתקיים משאל-עם. החמאס ניסה להתחמק, לנסח ולשנות, ובלילה שלפני חטיפת החייל הישראלי הם חתמו בראשי תיבות שהם מקבלים את המכתב שפירושו הכרה בישראל בגבולות 1967. בבוקר היו צריכים לחתום סופית, התרחשה החטיפה וזה נדחה. לא העובדה שהם הסכימו לחתום היא החשובה, אלא מדוע הם הסכימו. הם הסכימו מפני שהיו בטוחים, כמו אבו-מאזן, שלמשאל העם הזה - שעוסק לא רק באסירים, אלא בהכרה במדינת ישראל - יהיה רוב חיובי מכריע בציבור הפלסטיני. לא אני הוא שחושב שיהיה רוב. החמאס חושב שיש רוב. והוא כל כך בטוח בכך, שזה הכריח אותו לבגוד בעצמו, לנסות להתחמק ובסוף לחתום על דבר שמנוגד לתפישתו, ולהסכים לקיומה של מדינת ישראל בגבולות 1967".

 

ש: הכניסה המחודשת לעזה לא מורידה את רמת התמיכה?

"מתוצאות סקר שנעשה על ידי חברת סקרים פלסטינית מתברר שיש קצת ירידה בתמיכה, אבל גם כיום, עם כל האירועים האחרונים, % 52 תומכים בהכרה במדינת ישראל בגבולות 67'. גם בצד שלנו יש ירידה קלה, בעקבות האירועים האחרונים, בתמיכה במדינה פלסטינית. בו-זמנית קורים אותם תהליכים בשני הצדדים, וזה מה שמבטיח את העניין. אף פעם לא היה מצב ששני הצדדים, באותו זמן ובצורה שעוברת את המבחנים הקשים, המשיכו לתמוך ברעיון, לכן קיים כיום הסיכוי הכי גדול להגיע להסכם משהיה אי-פעם".

 

ש: למרות שממשיכים הניסיונות לפיגועי התאבדות.

"היום, ב'מיינסטרים' המחשבתי של היישוב היהודי, יש הבנה שהערבים נאבקים על זכויותיהם. נכון שהם עושים את זה בצורות ברוטאליות, אבל זה לא משום שהערבי הוא רוצח, אלא משום שלערבי אין טנקים ומטוסים, וזו הדרך היחידה שהם יכולים להילחם. אני לא מצדיק את המעשים. אני רק טוען שהמעשים האלה אינם ביטוי לאופי של עם או של אנשים, אלא ביטוי של מגבלות ביכולות טכניות. יש לשער שהם היו מוכנים להילחם טנק מול טנק, לו היו להם טנקים. הנכונות לוותר על שטחים, שחלה לפני ארבע-חמש שנים, כתוצאה מזה שהפסקנו לפחוד ואנחנו בטוחים בעצמנו - מסמנת שההסדר של אי-אלימות, ואחר כך מערכת יחסים, יהיה הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים. זו הערכתי, וחשוב לחשוב על מחרתיים".

 

ש: ומה על זכות השיבה?

"זכות השיבה, בעיני רבים, כמו גם בעיניי, מימושה הוא אובדן מדינת ישראל. אבל - גם כאן צריך להאזין לקולות הנשמעים שם. אבו-מאזן הסביר למה הם לא מוותרים. הוא אמר שאם הם יוותרו על זכות השיבה לא יהיה מי שיישא בפיצויים ליישב את הפליטים. כך הם רוצים להבטיח שהעולם, כולל ישראל, ישתתפו במימון החזרת הפליטים - אם לא ליפו, אז לשכם. כדי שהם ישתתפו בהחזרתם לשכם, העולם צריך להכיר קודם כול בזכות השיבה של הפליטים, אם לא לעירם אז למולדתם. וזה כל ההבדל".

 

ש: הפחד נעלם, ובמקומו באה תחושת הכוח.

"נכון. אנשים אומרים: אם יש כוח צריך להשתמש בו. את התחושה של מגבלות הכוח שהחיים מכתיבים לכל מעצמה, מסין ואמריקה, כולל ישראל הקטנה, יש כאלה שלא מבינים. לא כל דבר אפשר לפתור בכוח. גם את הרעיון הזה נצטרך להפנים, וזה לא יקרה מהיום למחר. זה מבחן רציני לחברה שלנו. מעניין שדווקא הדור שנולד בארץ מבין יותר את מגבלות הכוח. זוהי קבוצה שעברה את המהלך ממפוחדים לבעלי יכולת, והם מבטיחים את המתינות ואי-היהירות, ולא השתוללות של עוצמות. אני חושב שההישגים לא יהיו דרמטיים ולא יבואו במהפכה מהיום למחר, אלא בשלבים ובאזורים שונים שבהם יתחיל דו-קיום בלי אלימות. לשם כך צריכה להיות מנהיגות אמיצה, שתניח מאחור את העבר ותקפיץ אותנו להווה, שממנו נעבור אל העתיד".

 

ש: אתה, כשהיית לוחם, נלחמת על הצדק שלנו, על האמת שלנו.

"שמונים שנה לקח לי להפנים ששני הצדדים צודקים, אבל תמיד ידעתי שהציונות באה למקום שבו חיו ערבים. אני מבין כל ערבי שמתנגד לזה שאני פה. יחד עם זה אני מבין את עצמי וחושב שהייתה וישנה הצדקה להציל את העם היהודי. המעשה הציוני הצליח מעל המשוער, וזה המקום היחידי שבו הוא הצליח. צריך, אם כן, לחיות עם זה שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, ונכון יהיה להגיד: יחלוקו! כשאני מדבר על יציאה מהשטחים, אני לא אומר שאני מוותר להם. אני אומר: אני מחזיר להם את שלהם. אני לא חושב שזה שלי. אני חושב שהציונות הגיעה למיצוי. היא הצליחה מעל ומעבר. העם היהודי קיים פה בשטח. הוא לא זקוק לשום דבר נוסף. מדינת ישראל קיימת בגבולות שיש לה, ויש בה שטחים גדולים שאפשר ליישב. לשמחתי, כל הגנרלים הבינו שהשטח הוא לא מפתח לביטחון. ודאי לא מוסרי להכאיב לאדם אחר בדבר שאינו הכרח, שהוא נטל ולא נכס. אני חושב שהערבים ואנחנו צודקים, והפתרון הנראה לעין הוא שהיהודים יחיו במקום שיש יהודים והפלסטינים במקום שיש פלסטינים. זה הפירוש של 'גושי התיישבות', וזה לא רק פתרון צודק אלא גם הכי יעיל לעתיד, לחיות זה לצד זה משני צדי הגדר".

 

מו"מ עם האויב

 

כך הצליחו הישראלים והמצרים לסגור עניינים מאחורי גבו של האו"ם * רבותי, ההיסטוריה

 

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק ברודוס, הוקמה ועדה מעורבת, מצרית-ישראלית בחסות האו"ם, שתפקידה היה לפרש ולתרגם את ההסכם לנעשה בשטח. סיני מונה על-ידי יגאל אלון לראשות הוועדה מהצד הישראלי. מהצד המצרי מונה קולונל ריאד. ישיבות הוועדה התקיימו אחת לשבוע בעוג'ה אל-חפיר. "אז שמתי לב, לראשונה, לכך שאף פעם לא שנאתי את המצרים", נזכר סיני. "אמרתי ליגאל: המצרים הם לא רק חיילים. הם בני אדם, כמונו, ועלה על דעתי רעיון: הם לא מכירים אותנו. חשוב שיהיה מצרי בעל סמכות ותפקיד שיכיר אותנו. אני אעשה לו סיור בגבעת-ברנר. יגאל הסכים. באתי לקולונל ריאד ואמרתי לו: אנחנו על תקן של אויבים. כדאי שתדע מיהו האויב שלך. אני, כחבר קיבוץ, רוצה שתכיר קיבוץ, שמייצג את תפישת עולמי. אני לא חושב שריאד התייעץ עם מישהו. בישיבה הבאה שלנו אמר לי: בסדר. ביקשתי מחבר גבעת-ברנר, אוטו כהן, יקה אינטליגנטי, לארח ביקור של קצינים... תורכים. הגענו לקיבוץ, הכול התנהל בסדר, רק בסוף הפגישה אומר לי ריאד: חשבתי שהמארח הוא אדם אינטליגנטי, אבל אם אדם תרבותי שואל אותי מתי ירד אצלנו השלג, כדאי לבדוק מה קורה אתו. ריאד לא ידע שאוטו חשב אותם לתורכים. למזלי, מלבד הפרט הזה, עבר הביקור בשלום".

 

בישיבות הוועדה המצרית-ישראלית היו הצדדים מתנגחים זה בזה. סיני ניסה למצוא דרך לפתור את הבעיות ללא נוכחות האו"ם. ריאד הסכים. "חצקל איש 'כסית' התל-אביבי פתח אז 'כסית' באשקלון, ושם החלטנו להיפגש", מספר סיני. "רק ליגאל גיליתי את הרעיון. ריאד וחבריו לצוות היו מגיעים לגבול שליד יד-מרדכי, נסענו לכסית, וחצקל סידר לנו חדר עם מסך מפריד. שם דיברנו על הבעיות, בלי האו"ם. וזה עבד. אחר כך, בישיבה של ועדת שביתת הנשק, הורדנו מסדר היום את הסעיפים שקודם היו שנויים במחלוקת".

 

בעיה שעלתה אז ונפתרה בדרך זו, יש לה השלכות גם היום. מספר סיני: "בבית-חנון המלחמה נסתיימה כשלא היה ברור היכן היו העמדות האחרונות של הכוחות. בין הכוחות שלנו לשלהם היה שטח שהאו"ם רצה לעצמו. פניתי לריאד: אינני יודע למי שייך השטח, ברור לי שלאו"ם אין בו חלק. בוא נחלק בינינו שווה בשווה, כגבול זמני. ריאד הסכים. חיל ההנדסה שלח מהנדס עם רולטקה, איש שלנו והקצין המצרי מדדו בצעדים לאורך הפס עד שפת הים, באמצע תקעו יתד ונוצר קו גבול זמני. הודענו בוועדה שהגבול נקבע בהסכמה. זה הוציא מכליו את היו"ר: איך הסכמתם? הרי אתם אויבים? סימנו את הגבול על מפה, חתמנו ושלחנו לאו"ם. המפה הזו עלתה שוב לכותרות כשיצאנו לאחרונה מעזה. הערבים דרשו לעצמם את הרצועה שעליה ויתרתי אז לריאד".

 

מקורות השנאה

 

השנאה היא המכשיר המלחמתי היעיל ביותר * בלי שנאה חיילים לא יילחמו * סיני ואבא קובנר מתווכחים על מוטיבציה צבאית במלחמת השחרור

 

בעיצומה של מלחמת העצמאות בדרום, ספגו הישראלים אבידות רבות. "היה מתח רב, ואני, כקצין שלישות של החזית", נזכר סיני, "מקבל כרוז שכותרתו: 'מוות לפולשים', שכתב אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי, ובו קרא להשמיד, לאבד ולרצוח את האויב המצרי. קראתי לו לשיחה. למה אתה משתמש במושגים זרים לנו, שאלתי אותו. והוא עונה לי: 'תשמע, סיני. אתה בר מזל, נולדת בארץ. אני מדבר בשם היהודים שאתה לא מבין אותם. אותנו שחטו, ואם אנחנו לא נהרוג ונרצח ישחטו אותנו עוד פעם'. ועוד הוא אומר: 'אתה לא יודע מי זה האויב. אני עברתי את זה במשך שנים, במחתרת, וידעתי מי האויב. מי שלא ידע שילם בחייו. אני לא רוצה שתהיה אי-הבנה. זה אויב. זה לא שותף. זה לא בן-ברית. צריך להרוג אותו. בלי לשנוא לא הורגים'. אמרתי: שאר החטיבות לא מוציאות כרוזים כאלו. והוא עונה: 'הקצינים של שאר החטיבות לא היו בגטו. רק מי שהיה בגטו יודע את המשמעות של סכנת ההשמדה. רק אלו יילחמו עד הסוף'. אמרתי: אני חושב שהחיילים שלנו יילחמו עד הסוף אם יבינו שמשמעות הלחימה שלהם היא הגנה על הבית, והוספתי: בתוקף סמכותי אני אוסר עליך להמשיך לכתוב ככה. והוא אומר: 'אני לא יודע מה סמכותך, אבל לי יש מפקד, שמעון אבידן. הוא יגיד לי ואני אעשה'. פניתי ליגאל ונקבעה פגישה מרובעת: יגאל אלון, שמעון אבידן, אבא קובנר ואני. אמרתי את דעתי ואבידן פסק: 'קובנר צודק. אתם סבר'ס ואינכם יודעים על מה אתם מדברים. קובנר מייצג את דעתי ואת הדעה של העם היהודי'. צריך לזכור שאבידן עלה לארץ עם עליית הנאצים וכל בני משפחתו הושמדו בשואה. 'נכון שליגאל יש סמכות, אבל זו לא בעיה מבצעית אלא בעיה של תחושה ואנחנו מרגישים שזו שליחותנו. השנאה היא המכשיר המלחמתי היעיל ביותר. בלי שנאה חיילים לא יילחמו. אתם מדברים על כך שצריך להגן על הבית, על הילדים, זה יפה מאוד. אבל להביא את החייל למות ולא לסגת, את זה רק השנאה תעשה והרצון לנקום'. בסופו של דבר יגאל נתן לקובנר פקודה שלא לכתוב, וקובנר הפר אותה והמשיך לכתוב".

 

ואלה תולדות

 

ארנן (סיני) עזריהו, תקציר קורות חיים

 

ארנן (סיני) עזריהו, יליד 1917, חיפה, היה תלמיד המחזור הראשון של "כדורי" עם יגאל אלון.

ב-1937 היה ממקימי גנוסר (עם יגאל אלון) ועד 1962 היה חבר בו, ומאז חבר קיבוץ יראון;

בשנת 1940 גויס ליחידת הריגול המיוחדת של משה דיין שפעלה בארץ;

בשנת 1942 גויס לפלמ"ח; בין 1946-1943 היה קצין תרבות והסברה של הפלמ"ח;

בשנת 1946 שימש כשליש של ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה;

בשנת 1948 - קצין שלישות של חזית הדרום בפיקודו של יגאל אלון;

בשנת 1949 - הקצין הישראלי הבכיר בוועדת שביתת הנשק עם מצרים;

בשנות החמישים - יועץ לגלילי ואלון לענייני נשק גרעיני ואסטרטגיה בינלאומית;

בשנת 1965 - עוזר ויועץ של השר (ללא תיק) ישראל גלילי, שהיה יועץ לענייני ביטחון של ראש הממשלה לוי אשכול (בעיקר עסק סיני בנושאי נשק גרעיני ואסטרטגיה בינלאומית);

בשנת 1977 היה ממקימי המרכז לענייני ביטחון של מדינת ישראל ולמקומו של הקיבוץ והיישוב היהודי בביטחון, ביד-טבנקין (שהוקם ע"י עמותת דור הפלמ"ח, ארגון ההגנה ויד טבנקין). לאחר מותו של ישראל גלילי, נקרא המרכז על שמו - מרכז גלילי.



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים