סיפורי-צפון: מלחמת לבנון ה-2: ציוני ואוהב אדם - לזכרו של דייב ללצ'וק ז"ל מסער, שנהרג מפגיעת קטיושה

סיפורי צפון: מלחמת לבנון ה-2 - ציוני ואוהב אדם

נחמן גלבוע

 


דייב ללצ'וק

בהספד שנשא יאיר בוימל לזכרו של דייב ללצ'וק הוא העיז ושאל את

מנהיגי ישראל שאלות נוקבות על הערך בדרך המלחמות והכוח שמנסים

אותן 31 שנים בגבול הצפון ללא תועלת, מול הדרכים שלא נוסו עוד

 

ביום ראשון בערב הובא למנוחות בקיבוץ סער חבר הקיבוץ, דייב ללצ'וק ז"ל, בן 52, שנהרג ביום רביעי שעבר מקטיושה שנחתה ליד ביתו. דברי ההספד שנישאו על ידי מנהל הקהילה, יאיר בוימל, ונכתבו בשיתוף עם בני המשפחה, כללו חשבון נפש אמיץ וכואב.

 

 

"דייב נפל, בקיבוץ, בגינת ביתו, כחלל במלחמה נוספת בגבול הצפוני של המדינה", הספיד אותו בוימל. "מי היה דייב? אבא מסור, חקלאי נאמן, אוהב אדם ובעלי חיים. דייב אהב את הטבע, את הפרדסים, את האוויר החופשי.

 

"ניתן לומר שדייב הגשים את החלום הציוני בצורה ההירואית, האופטימלית והנוראית ביותר. ניתן גם לומר שדייב הוא עוד קורבן שהמפעל הציוני דורש מבניו. אך תמיד נשאלת השאלה האם כל הקורבנות הללו ודייב בתוכם, הם הכרח המציאות. האם לא ניתן היה, בידי מי שמופקד על כך, ליצור מציאות שבה דייב לא היה נופל קורבן?

 

"דייב נולד וגדל בארה"ב. בהתבגרותו הוא עזב את הוריו, אחיו ואחותו ועלה לישראל. בישראל הוא הקים עם אסתי משפחה חדשה, הביא לעולם שתי בנות, את יעל ואת מיכל, ועבר עם משפחתו החדשה לקיבוץ כדי להפוך לחקלאי. לאחר שעות העבודה הרבות שלו, בפרדס, היה דייב גם מתנדב שתמך, באמצעות ארגון חב"ד ובאמצעות ארגון מתנדבי הביטוח הלאומי, במשפחות נהרייניות ואחרות באזור. בעצם ימי המלחמה הארורה הזאת הוא סייע למשפחות אותן הכיר עוד קודם למלחמה. הוא הגיע למקלטים ולבתים ועזר בכל תחום אפשרי. הסיוע שהוא הגיש, כך סיפרו לי האנשים שעבדו עם דייב, היה אוהב ומסור ואנושי מאוד.

 

"לפני שלושה וחצי שבועות, עם התחלת פעולות האיבה בגבול הלבנון ומשני צדיו, וכאשר 70% מהאוכלוסייה בצפון נדדה, כמעשה חוכמה, למקום מבטחים במרכז הארץ ובדרומה, לרבות בני המשפחה הקרובים שלו, נשאר דייב בביתו בקיבוץ, כדי להמשיך ולטפל בפרדס, בבעלי החיים שלו ובמשפחות שהכיר בנהריה והסביבה. ביום רביעי, בשבוע שעבר, יצא דייב, רכוב על אופניו, לפרדס.

 

באמצע הדרך נשמעה האזעקה. דייב שב על עקבותיו, כדי לחזור לחדר הביטחון, אך הרקטה הרצחנית השיגה אותו, בעודו על אופניו, על סף ביתו, שניות מעטות לפני שנכנס אליו. דייב נשאר להגן על ביתו, על ביתנו. הוא סירב לעוזבו אפילו ליום אחד, ונפל במילוי תפקידו.

 

"דייב היה ציוני נאמן ללא מרכאות. מחשבות על עזיבה לא העסיקו אותו אף פעם. ולכן, הדבר שבעיני אסתי, רעייתו, הוא הטרגי ביותר, היא העובדה שבשיחות הטלפון עם דייב, בימים שלפני מותו, כאשר היא חזרה והפצירה בו שיצטרף אליהם, במרכז הארץ, הוא הביע באוזניה, להפתעתה הרבה, אך אפשר שגם בהבנה מלאה, את ייאושו מהמדינה ובעיקר את אכזבתו וייאושו מדרכי פעולת מנהיגיה.

 

"מותו של דייב מכריח אותי להפנות, על דעת המשפחה, מספר שאלות נוקבות למנהיגינו ולשרי ממשלתנו בעבר ובהווה. ובראשן השאלות הבאות:

 

"האם אתם משוכנעים שבשנים שחלפו עשיתם כל מה שניתן היה, כדי למנוע התלקחות מלחמתית נוספת וקורבנות נוספים וביניהם את דייב, בן, אח ובעל משפחה אוהבת?

"האם, כדי למנוע את הירצחו של דייב, איתרתם וזיהיתם את הבעיה המרכזית, את שורש הקונפליקט בצפון ובעיקר בצפון מזרח?

"ואם איתרתם את הבעיה, האם ניסיתם לפתור אותה ללא מחיר הריגתו של דייב? ללא השימוש החוזר ונשנה מזה עשרות רבות בשנים בפעולות צבאיות מסיביות שמביאה לאלימות, להרג ולהרס שמולידים רק עוד אלימות, הרג והרס?

"השאלה האחרונה שאשאל היא: מתוך מסקנה שהמבצעים הצבאיים ב-31 השנים האחרונות, לא הביאו שקט לצפון, אלא רק לעוד ועוד משפחות שכולות וקברים, מה אתם תעשו, מהיום, כדי להפסיק את שרשרת המלחמות והקורבנות בגבולות המדינה שקיבוצנו בתוכם? האם תמצאו את הדרך המדינית, שהיא קיימת ושכולנו יודעים מהי, או האם תמשיכו לדבוק באמונה העיוורת באלילי ההרג והשכול?

 

"אם תשובתכם היא בהמשך השימוש במושגים 'לשבור', 'לחסל', 'להשמיד', 'רצועת ביטחון' ושאר מיני קלישאות שהוכיחו עצמן כבעלות עוצמה של קורי עכביש, אז עדיף שלא תענו כלל.

 

"קיבוץ סער הוא קהילה קטנה. קטנה מאוד. כל חבר שנלקח ממנה, הוא קריעה בבשר החי. וכאשר הנסיבות הן כל כך טרגיות ומיותרות, הכאב גדול שבעתיים. אנחנו נזכור את דייב לעד. דייב של הטרקטור, של הפרדס, של הריסוסים, של הכלבים, של החתולים, דייב שמוכן תמיד לעזור, דייב שלנו. דייב טיפל בכל בעל חיים שנקרה על דרכו. גם בחיות שמתו הוא טיפל ודאג לפנותם בצורה אוהבת. לפני מספר שבועות תכננתי אתו מבצע להבראת אוכלוסיית החתולים בקיבוץ. כל כך סמכתי עליו שהפרויקט יצא אל הפועל בצורה הנכונה והאנושית ביותר.

 

"לאסתי, ולבנות מיכל ויעל, אני מבקש להבטיח שקיבוץ סער יהווה משענת נאמנה ובית חם הן בטווח הקרוב והן בטווח הרחוק. אנחנו נדאג לכן ונחבק אתכן ונשתדל לספק לכן את כל צורכיכן, ככל אשר נוכל.

 

אני נפרד מדייב בצער רב ובתחושת תסכול נוראה על קורבן מיותר נוסף במלחמות הצפון של מדינת ישראל".








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים