"להיות נוסע סמוי בתוך אנטק"

אורה ערמוני


ספר חדש, על יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי-הגטאות, מנסה לפענח את דמותו המורכבת * ואת התמודדותו האנושית עם מציאות נשברת, מתפוררת ומתרסקת

 

רק בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, במרחק יותר משלושים שנה מפרוץ מרד גטו ורשה, סיפר לראשונה יצחק צוקרמן (אנטק, בשמו המחתרתי) את סיפורו השזור בקורות תנועת הנוער החלוצית במשך "שבע השנים ההן", שתחילתן בפרוץ מלחמת העולם השנייה, 1 בספטמבר 1939. בפגישות, שהתקיימו אחת לשבוע במשך כשנה, שוחח אנטק עם יוסקה רבינוביץ (נען) ויודקה הלמן (גבת), כשביניהם מכשיר ההקלטה. דבריו הוקלטו, אולם הובטח לו שכל עוד הוא בחיים, לא יפוענחו הקלטות ותוכנן לא יפורסם. ב-17 ביוני 1981 נפטר אנטק, וחלפו עוד שנים רבות עד שהספר "שבע השנים ההן", בעריכת עמנואל ביחובסקי (מעוז-חיים), יצא לאור בשנת 1990, בהוצאת הקיבוץ-המאוחד ובית לוחמי-הגטאות.

 

כמעט 600 עמודים מכיל ספרו של אנטק, שבמכוון עבר עריכה מינימאלית בלבד. זה כוחו של הספר, שהוא מביא את דברי אנטק בדיוק רב, כפי שנותרו בחווייתו, ואולם זה גם חסרונו - שאינו שווה לכל נפש. זו גם הסיבה לכך שיודקה הלמן - השליח הישראלי האחרון שנשאר עם אנשי התנועה, ועד יום מותו, כפי שנכתב על מצבתו, "לא סלח לעצמו על כי לא נשאר אתם שם" - החליט, לאחר צאת הספר הגדול לאור, שחייב להיכתב ספר נוסף, בגודל סביר, כדי שיהיה זמין לכל קורא. בעיקר ראה יודקה לנגד עיניו את בני הנוער, כמי שראויים שספר כזה ייכתב עבורם. אולם הספר לא נכתב. בשנת 1999 נפטר יודקה הלמן, ועל קברו נדר שמחה שטיין, מנהל בית לוחמי-הגטאות, כי הספר שעליו חלם יודקה יצא לאור. ואכן, לאחרונה, בהוצאת יד בן-צבי ובית לוחמי-הגטאות, יצא לאור סיפורו של אנטק - בספר "למדוד את התהום", מאת פועה הרשלג.

 

ויכוח עם אבא קובנר

 

פועה הרשלג (56), ישראלית שנדדה לסקוטלנד בעקבות אהבה, מתגוררת שם זה 16 שנים עם בעלה האנגלי ובתם, באחוזה שבה מנהל בעלה בית ספר מיוחד למבוגרים "הבאים לשם כדי לנסות להבין טוב יותר מי הם". במהלך שנותיה בחו"ל כתבה פועה כבר שלושה ספרים, דווקא על הציונות. "כששואלים אותי מה אני עושה בסקוטלנד, אני אומרת: כותבת על הציונות. ביקשתי לעשות משהו בעל ערך, וחנה בידרמן מ'יד בן-צבי' הכירה לי את הסדרה 'ראשונים בארץ'. קראתי ספר או שניים, וחשבתי שגם אני יכולה לעשות משהו דומה". מאז כתבה פועה הרשלג שלושה ספרים שהתפרסמו באותה סדרה: על אנצו סרני, על יצחק שדה ולאחרונה על אנטק. "עכשיו אני מתאוששת מהכתיבה על אנטק ומנסה שלא למלא את הריק מהר מתוך פחד", היא מספרת, בפגישתנו בעת ביקורה בארץ.

 

"ביקשתי להיות נוסע סמוי בתוך אנטק צוקרמן", מנסה פועה להגדיר את המקום מתוכו כתבה את הספר. "מייד לאחר שנודע בארץ על מרד הגטאות, ואחרי מלחמת העולם השנייה, נפערה תהום בנושא הגבורה. התפתחה מעין הנגדה: מרד הגטאות מול ההליכה לרכבות, להשמדה. בתחילה העריכו רק את העמידה מול האויב עם נשק בידיים, טיפחו את מיתוס הגבורה ובכך הבחינו בין פרטיזנים ולוחמים לבין שארית הפליטה. זה נבע, להבנתי, מהפסיכולוגיה המורכבת בימים ההם. באנשים שבארץ צרבה הרגשה של השפלה וקלון אל מול הידיעות הנוראות על ההשמדה, וכשהגיעה אליהם בשורת המרד הרגישו כאילו 'נגאלו'. בתנועה הקיבוצית גם הרגישו אשמה, כאילו בגדו בכך שלא היו עם החברים לתנועה שנלכדו באירופה בכל השנים המרות האלה. במשך הזמן, השתנתה מאוד המגמה ובארץ התרחקו דווקא מן המרד ומן ההתנגדות, המעיטו בערכם. התחילו להטות את הכף לטובת הגבורה שבעצם ההתמודדות של האדם היחיד עם האימה, השמירה על צלם אנוש, גורל של אדם פרטי, סיפורים אישיים. סיפור המרד עומעם ונדחק הצדה. בספר ניסיתי להשיב למקומה הראוי לה את גבורת הלוחמים, את אומץ הלב הנדרש כדי לחזור מרצונם מהשטח הסובייטי שהיה עדיין פתוח לעולם, אל תוך שטח כבוש, אל החניכים שנותרו שם. וזה, כמובן, לא רק אנטק. זה הסיפור של תנועות הנוער, היכולת של תנועות הנוער מעבר ליכולת של אדם פרטי. ניסיתי להאיר את העוצמה הפנימית הניתנת לאנשים כשהם חוברים יחד, כשהם פועלים למען אחרים כנגד כל הסיכויים".

 

ש: מהי מהות המרד בכלל ומרד גטו ורשה בפרט, כפי שאת מבינה אותו?

פועה הרשלג: "קודם כול מדובר במרד של המחשבה. בתנאי אימה בן אדם משותק מרוב פחד וכל מה שהוא רוצה זה להתחבא. היכולת לחשוב בצורה יצירתית בתוך סיטואציה כזאת של כתישה נפשית, של תנאי גטו - אותה ניסיתי איכשהו להסביר, את המרד של המחשבה בתנאים בלתי-אפשריים. אנשים מוכנים להתאבד, להתעטף בשקים, לשפוך על עצמם דלק ולרוץ בוערים אל חומות הגטו. להביא את גורל הגטו לידיעת העולם באיזשהו אקט חריף, דרמטי, ואנטק עוצר את זה. הוא לא איבד את הרציונאליות הטהורה. המרד צריך להיות מהלך שיימשך, שתהיה לו השפעה. לא זיקוק שניצת ודועך שברחוב השני כלל לא ידעו עליו. שייכנס להיסטוריה. אני רציתי להדגיש דווקא את היכולת של אנטק להישאר עם אורך הנשימה שלו, כי הרי אחרי שהאקט של המרד נגמר, הסיפור נמשך. אנשים עוד יושבים במחבואים, מסתתרים, נרצחים כל יום, ויש דמות שנמצאת כל הזמן בשטח, והוא דואג ללוחמים שבמחבואים, ליהודים, והוא מסתובב בחוץ, והרי זו סכנה איומה להסתובב ברחובות ורשה".

 

ש: היה ויכוח על הגישה הזו של אנטק?

"בהחלט. אתן דוגמה. אחרי שנגמרת המלחמה כולם רוצים לעלות בסערה לארץ ומגיע עניין 'הבריחה', שהיא בשבילי סיפור מאוד חזק. דווקא אחרי המרד, ככלות כל הכוחות, להישאר כדי לפעול בקרב הפליטים. אבא קובנר אמר: נעלה כולנו, העם יעלה אחרינו. יצחק צוקרמן אמר: מי יעלה? אני הרי מכיר את עמי. צריך הסברה, צריך חינוך. הנשימה הארוכה שלו, בעיניי היא גבורה".

 

ש: חלפו מאז יותר משישים שנה. מהי משמעות הדברים לימינו?

"זהו סיפור על המצב האנושי ולכן הוא רלוונטי לכולנו. זה אינו רק תיעוד פרשה מן העבר. זה גם לא רק סיפור על דמות היסטורית. יש בו אספקטים שונים של הרוח האנושית. למשל, ההיצמדות הנואשת של האדם בתקווה אשלייתית, הרצון לחיות, שהוא עז כל כך עד שהוא מדיח את העובדות ומטשטש את המראה. באותה מידה זה גם סיפור על גבורת המחשבה, על יכולתו של האדם להתייצב בעוז נפש בפני עובדה, למרוד בפחד ובאשליה, להישאר נאמן למחויבות שקיבל על עצמו, גם כשנגמרים הכוחות. זה גם סיפור על תחושת אחריות עמוקה של אדם לזולתו, על הצמיחה המרגשת אל מעבר לגבולות עצמך, מעבר למה שנחוץ לך. ניסיתי להביא גם את זה וגם את זה".

 

לספוג את ה"ארומה" של אנטק

 

עד לכתיבת הספר ידעה פועה הרשלג מעט מאוד על אנטק. "אומנם הייתי בתנועת נוער, ב'שומר הצעיר', אבל הייתי כמעט בורה. ההיכרות שלי עם אנטק הייתה ממש זעומה. חיפשתי וגיששתי, השתדלתי להקשיב היטב וללמוד. ערימות של ספרים עשו את דרכם מלוחמי-הגטאות לסקוטלנד. אנשי בית לוחמי-הגטאות עשו מעשה אמיץ כשהפקידו בידיי את האתגר, בלי שום הכוונה אל קונספציה מסוימת. וכמובן היה המפגש עם אנשים. נעמי שמשי (יגור) מבית לוחמי-הגטאות ליוותה אותי לכל אורך הדרך, נעימה ברזל פתחה בפניי את היריעה ההיסטורית של סיפורו של אנטק. מפגש מרגש עם יונת סנד (רביבים) חיבר אותי לצליל קולו של הגיבור שלי. עם שלום חולבסקי מעין-השופט, שהיה חבר קרוב של אנטק ועבד אתו 'שם', נוצר מייד קשר מיוחד במינו. והיו עוד מפגשים. צריכה הייתה להתחולל התחברות אמיתית שלי עם האנשים כדי שאקבל מהם יותר מאשר אינפורמציה. כדי לספוג את הארומה".

 

ש: נסעת לפולין בעקבותיו?

"רק לקראת סיום הכתיבה נסעתי לפולין, כדי להרגיש ביטחון במארג שעליו פסעתי. מהרגע הראשון כאילו שמתי את ידי בידו של אנטק וסיפרתי ביודעין גם על חולשות, על אי-הבנות, על טעויות. האנשים האלה הלקו את עצמם על הרבה טעויות שטעו, לדעתם. ואני, כמובן, לא באה מעמדה של שיפוט. ניסיתי להביא אדם נושם, חי, פוחד, נלחץ, אוהב, נופל וקם, מקבל על עצמו אחריות ומאז לא שומט אותה. אנטק שומר על מסלול יציב בתקופה של תוהו ובוהו, ולעולם אינו משליך את בהירות ההיגיון. בסיטואציה של חוסר תקווה, כשאנשים מוכנים להקריב את עצמם, הוא נשאר נאמן לעצמו, להבנה שלו, מייצג את התקווה ואת אורך הרוח. יחד עם זאת הוא אדם רגיש מאוד, יודע חולשה מהי, מרשה לעצמו לכאוב".

 

ש: איש של ניגודים.

"בהחלט איש מורכב. לעתים הוא מקרין נוכחות עזה של מנהיג, בעל חזון גורף, נמלץ בלשונו. לעתים הוא תלמיד חכם, מר-מתוק בהומור היהודי שלו, בקי היטב בספרות העברית והיידיש, מאוהב במילים ורגשן. מחד הוא איש רעים, פעיל מרכזי בתנועה ואיש שיחה מבריק, ומאידך אדם מופנם, מעודן ושתקן. יש בו חיבוטי נפש וספקות מענים, אך גם יכולת חדה להבדיל בין עיקר לטפל. זוהי דמות צבעונית ומפתיעה. מורכבת מאוד".

 

ש: ישנה בעיה בכתיבה לנוער. קשה להימלט מהמטרה הדידקטית.

"ידעתי בבירור שזה לא יהיה ספר דידקטי, אבל כן הייתה לי מטרה חינוכית. יש כזאת בספר הזה. כי במעשה החינוך, כפי שאני מבינה אותו, לא שופכים משהו אל תוך כלי אלא מוציאים החוצה, אל האור, את מה שכבר יש בו, באדם, וגם זו חשיפה של האמת".

 

הרשלג נדהמה ללמוד עד כמה היה עולמן של התנועות בפולין תרבותי ותוסס, דינאמי ועשיר דמיון. "לפני המלחמה הסתייגו צעירי התנועות מהעולם היהודי בגולה", היא מסבירה, "שללו את הנורמות של חברת המבוגרים והתנתקו ממנה. הפנים היו אל ארץ ישראל והגב לגולה. בתנועה הם מצאו תחליף לבית אבא-אימא והתלכדו ברעות אינטימית שהחליפה את המשפחה. העובדה שכבר חוו את הנתק מהמשפחות הכינה אותם לבאות, אפשרה להם להיות מוכנים יותר לקראת מציאות חדשה. הם ראו בעצמם מהפכנים שיובילו את העם אחריהם לארץ ישראל. רצו להרוס את הסדר הישן ולהקים תחתיו חברה חדשה. ואז באה המלחמה והחזירה אותם באחת אל לב לבו של הגטו היהודי, אל מעמקי הקהילה. זה שינוי דרמטי מאוד ומרתק. עד מהרה חשו שהם צריכים להוביל את החברה היהודית כולה. יחד הצליחו להעריך נכונה את כוונת הנאצים להשמיד את העם והקימו ארגוני לחימה בערים השונות".

 

ש: היום, כשהספר כבר מאחורייך, את מרגישה שעמדת באתגר?

"אני יכולה לקוות שאכן כך. זה היה עבורי מסע בתוך הבלתי-אפשרי. האם אצליח? מה בדיוק עשה אנטק בתוך מציאות שהעשייה בה אינה ברורה לי? קשה להבין בימינו את ההתרוצצות וחוסר האונים שהיו מנת חלקו. הרי בכלל איני יודעת איך נראו הדברים שם, מה היו הריחות, הצבעים, ההרגשה בחדרים, איך אנשים דיברו זה עם זה. ואיך אפשר להביא את הסיפור בלי לגלוש לקלישאות או לרגשנות דביקה, איך אפשר לספר אותו בפשטות, ובלי לשפוט. חשוב היה לי לא ללכת לאיבוד בין הפרטים הרבים אלא ללכת אל הלב. להעביר את מה שרלוונטי לנו היום, את יכולתו של האדם למרוד, את המסירות של אנשים זה לזה, שתמיד מרגשת אותי יותר מכול. מה קורה כאשר כל המובן מאליו נסדק, נשבר ומתפורר במהירות מבעיתה. איך מתנהלים אנשים כשהסדר המוכר להם מתרסק לרסיסים. איך קמים בבוקר ומתייצבים אל יום שאין בו עוד נחמות. כל זה אינו עלילת גיבורים מרוחקת, מיתוס. זה עניין אותי כשאלה קיומית ועכשווית ביותר".

 

קשובים לנחיצות

 

שלושת ספריה של פועה הרשלג נכתבו על "גיבורים קיבוציים", אנשי ה"יחד" שהיו גם אינדיבידואליסטים מובהקים: אנצו סרני, יצחק שדה, יצחק (אנטק) צוקרמן

 

שלושה ספרים כתבה פועה הרשלג בסדרת "ראשונים בארץ" בהוצאת יד בן-צבי: "שליחות של אהבה", סיפורו של אנצו סרני, 1993, הוצאה משותפת עם עם-עובד; "איך נדלקו המדורות", סיפורו של יצחק שדה, (2002, עם עם-עובד); ולאחרונה "למדוד את התהום", סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק) (במשותף עם בית לוחמי-הגטאות).

 

כוונת יד בן-צבי, כפי שאומר מנהלה, צביקה צמרת, הייתה בתחילה ליצור סדרת ספרים זמינים לקריאה לנוער, "ראשונים בארץ", אולם מהר מאוד הבינו שהספרים נקראים על-ידי כל הגילאים, "מתשע עד תשעים ותשע".

 

ראשיתה של הסדרה בספר "אהבה בפרדסים" של גלילה רון-פדר על יהושע כהן משדה-בוקר. "כשיזמתי את הספר ההוא", מספר צמרת, "הותקפתי על-ידי חבריי ביד בן-צבי. הם חשבו שיד בן-צבי צריך להיות רק מכון מדעי-מחקרי, ואני חשבתי שתפקידנו להנחיל את הקשר והאהבה לארץ, ולא רק לגרום לדוקטורים להיות לפרופסורים. זה היה מאבק עקרוני שקבע את דרכו של יד בן-צבי. מאז יצאו 15 ספרים בסדרה ונפתח פתח לספרים אחרים שהם לאו דווקא של דוקטורים. הסדרה כבר אינה מתויגת לבני הנעורים, כי למדנו שזה פשוט לא כך".

 

גם פועה הרשלג מצטרפת למגמה זו - ספרים ללא תיוג של גיל, לכל קורא, מהצעיר ועד הוותיק שבהם. "הקורא הכי ותיק שלי הוא ישראל חופש מאפיקים, והוא כבר בן יותר ממאה", היא אומרת. "את הספר על יצחק שדה הוא שמע בקלטת וקיבלתי 'אישור' ממנו. הדבר היחידי שאולי מבדיל בין הספרים האלה לספרים 'למבוגרים בלבד', הם כל מיני סיבוכים והרחבות היסטוריות, שפחות נכנסתי אליהם. גם בעניינים אישיים נגעתי מאוד במעודן, לא נכנסתי עם האצבעות לתוך המעיים. בנושאים האינטימיים נגעתי, אבל בלי פלישה גסה. במיוחד בספר על אנטק האיפוק היה נר לרגליי. נושא השואה מזמין מייד מילים מאוד נסערות: זוועה, אימה, נורא. נזהרתי לא לגלוש לקלישאות, למובן מאליו, לא להפעיל את כל הארסנל של שמות תואר מזעזעים".

 

ש: דווקא כשאת לא בארץ, את כותבת "ציונות".

פועה הרשלג: "נכון. הם, גיבורי ספריי, באו ללמד אותי. בספר הראשון התחברתי בדרך עמוקה לארץ - והתקיים מפגש מסעיר עם סרני, דרך קריאה, דרך ראיונות ובעיקר פגישות עם עדה סרני, אשתו, והדרכה מאלפת של כלב קסטל מנצר-סרני. אנצו סרני היה שליח שניסה להעלות אנשים לארץ: מעיראק, מארה"ב, מגרמניה, מאיטליה. הרגשתי כאילו הוא שליח שהגיע אליי לחבר אותי לארץ. הוא פתח בפניי רבדים שהיו חסומים בפניי עד אז. הקשר שלי עם הארץ העמיק בצורה בלתי-רגילה דווקא דרך הריחוק הגיאוגרפי".

 

ש: וכבר לא יכולת להפסיק.

"שלא במודע המשכתי לטוות הלאה את הקשר. אחרי 'שליחות של אהבה' אמרתי: אני בשלה לכתוב עוד ספר. יד בן-צבי חשבו שראוי שיהיה ספר לבני הנעורים על יצחק שדה. עודד אותי לכתוב אותו יוסף מעוז ז"ל, ידיד ומורה שלי לספרות שלזכרו הוקדש הספר. התברר לי שהבאתי את עצמי לכתוב על דברים שאני לא מבינה בהם בכלל, למשל קרבות, שאין לי גישה טבעית אליהם, וכאן עזר לי מאוד מאירקה פעיל. צריך המון צניעות ולצמצם את עצמך כשאתה בא לכתוב את החיים של מישהו אחר. להיפתח כדי לקבל אינפורמציה. תחושות".

 

ש: האם זה מקרה ששלושת האישים האלה קשורים לתנועה הקיבוצית? אנצו סרני היה ממקימי גבעת-ברנר, אנטק - ממקימי לוחמי-הגטאות, ויצחק שדה ממקימי גדוד העבודה, שזוהי ראשית הקיבוץ.

"כל האנשים האלה הם שליחים של משהו גדול מהם. יצחק שדה, אנצו סרני ויצחק צוקרמן הם, מחד, אנשי ה'יחד', ומאידך - אינדיבידואליסטים מובהקים. זה שילוב מעניין ומעורר מחשבה. שלושת האנשים האלה מסרבים לוותר על הייחודיות, ובה בעת הם שותפים מלאים לתרבות ה'אנחנו'. שלושתם אנשים שקודם כול קשובים לנחיצות. יש להם חוש אחריות טבעי, שזה בעיניי מה שמגדיר בן-אדם. בתקופה מסוימת אנשים עם החושים האלו של האני הרחב יותר, שלא מצטמצם בך ובמשפחה ובקריירה שלך, חיו בקיבוצים. והם היו מהפכנים, שזו גם כן מילה שהתיישנה ואיבדה את משמעותה. בזמנו זה היה חלק ממהות התנועה הקיבוצית".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים