איש המאה

טלי גורן ספיר


הוא נולד בחודש יולי, שנת 1906 * היה ממייסדי גבת, ועבר ליפעת אחרי הפילוג * משה דיטל חוגג יומולדת 100 (וממשיך לקום מדי בוקר לעבודה) * מזל טוב לוותיק הוותיקים

 

משה דיטל (יפעת) נולד ביולי 1906 (!) הוא היה הבן השלישי מבין שישה אחים ואחות אחת, לאמו סוניה-אלטה (לבית פישמן) ולאביו, יוסף דיאטלוביצקי. שם משפחתו נגזר משם כפר הולדתו: דיאטלוביץ. משה, המכונה מייש'ל, זוכר את כל מאורעות המאה שעברה ומספר עליהם בבהירות, אף כי בראשית פגישתנו הוא מצטדק: "כושלות רגליי, אצבעותיי כבר אינן נשמעות לי ובטני מפונצ'רת". כן, גם זו עברית, אך מזמן לא שמענו התנסחות שכזאת.

 

ארץ ישראל קראה לו

 

מייש'ל, שקיצר את שם משפחתו לדיטל, והוא חבר קיבוץ יפעת מאז הפילוג, מתגורר כיום בבית "סיגלית", עם כמה מחבריו הוותיקים. הוא יושב בכורסה גדולה, שולחן קטן לפניו ועליו ספר שקיבל במתנה ליום הולדתו המאה: "עם-ארץ-מדינה", מאת אביגדור שנאן. בכלל, מספר משה, יש בחדרו ספרייה גדולה, בעיקר על תולדות ארץ ישראל, ומדי יום הוא מקדיש שלוש שעות לקריאה.

 

שמיעתו של משה כבדה, אך קולו צלול ונעים והוא מספר על חייו ברהיטות רבה, החל מתחילת המאה שעברה, בכפר הולדתו ברוסיה, סמוך לפינסק, עיר שלאחר מכן תתפוס מקום מרכזי בחייו. אביו היה סוחר יערות אמיד ומקובל בקהילה. סביו מצד אמו חיו בכפר מרוחק כ-30 קילומטר מכפרו שלו, שם פתח הסב "חדר" מיוחד לנכדיו ונכדותיו ולשם נשלח גם משה ללמוד. המלמד היה רב בעל זקן ארוך, שלימד את כל הנכדים לשון קודש, חומש ותנ"ך, חשבון וקרוא-וכתוב ברוסית.

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914 ומשה אז ילד בן שמונה - הוטל על כל היהודים לעבור מהכפרים לערים. משפחתו של משה עברה לעיר לוניניץ, שנבנתה בצומת ראשי של מעבר רכבות - מאודסה למוסקבה ומוורשה לאוראל. משה התקבל ללמוד ב"חדר" של רבי ישראל פרץ, אליו התקבלו בני האצולה היהודית. כל יום למדו דף גמרא וביום שישי את פרשת השבוע. למשה יש ידע רב אודות "ארון הספרים היהודי". כל המסכתות שגורות על פיו, אבל לסיפורי החומש הייתה השפעה מכריעה על חייו. "רציתי לעלות לארץ ישראל מהיום שהתחלתי ללמוד חומש", הוא אומר ומתכוון לכך. גם בחקלאות עסק מילדותו. ליד הבית היו משק עזר קטן וגינה גדולה, שבני המשפחה טיפלו בהם.

 

בשנת 1920, עת היה משה הנער שקוע בעבודה בחצר, שאל אותו אביו אם ירצה ללמוד בבית הספר הריאלי שהוקם בעיר. הבן נעץ מבט באביו ואמר שיהיה עליו לכתוב בשבת. "אבא הרהר וענה לי שאם ארצה לשמור על היהדות שלי, אוכל לעשות זאת בכל מקום ובכל מצב", נזכר משה. לאחר ימים אחדים של התלבטות ניגש משה לבחינות, עבר אותן והתקבל לכיתה השנייה מתוך שבע, שבסופן מקבלים תעודת בגרות. חוץ ממשה התקבלו לבית הספר הזה עוד תשעה יהודים: ארבעה נערים וחמש נערות. באחת השבתות הגיע המורה לציור וביקש מהתלמידים לצייר. כולם לקחו עיפרון והחלו לעבוד, חוץ ממשה. כשהתקרב המורה וראה שהנער לא עובד, שאל אותו ונענה שהיום שבת, ואסור. צוות המורים התייעץ מה ייעשה בנער היהודי העומד על דעתו, והוחלט להשאירו, הרבה בזכות ייחוסו המשפחתי - אבל ארץ ישראל קראה לו. לאחר שנתיים של לימודים נפתח בעירו סניף של תנועת "החלוץ". "כשנודע לי שנוסד סניף", מספר משה, "הלכתי לשם ואמרתי שגם אני רוצה לעלות לישראל. אמרו שאני עדיין צעיר, אבל לא ויתרתי עד שקיבלו אותי גם שם".

 

משה קרא עיתונים וידע על כל הנעשה בארץ. "הכרזתי שכאשר אעלה לארץ ישראל אלך לגדוד העבודה, כי בקיבוץ יותר מדי נוח וטוב", הוא מספר. כבר בגיל 17 ניהל משה את סניף "החלוץ" בעירו. אחד הפעילים, הרשל פינסקי מהעיר פינסק, ביקר בסניף בלוניניץ וידע על רצונו של הנער משה לעלות. בקיץ שלפני שנת הלימודים האחרונה בבית הספר, בא אליו פינסקי עם סרטיפקט והעמיד את הנער בפני דילמה, אם לעלות מייד לארץ או לסיים את בחינות הבגרות. לא קשה לנחש על מה ויתר. "אימא לא רצתה לתת לי לנסוע לארץ ישראל לעבוד", הוא מספר, "אז אבא אמר לה שאם יהיה לי קשה מדי אחזור, וכך השתכנעה". אמו ארזה לו ארגז עם ביגוד נאות בכמות שתספיק להרבה חלוצים, והוא יצא ברכבת לוורשה. "החלוץ" סידר את כל העניינים, ובפברואר 1925 ירד משה מהאונייה בחוף יפו והתגורר בבית אחת מבנות-הדוד, שכבר הייתה כאן. הוא תכנן להגשים את חלומו להצטרף לגדוד העבודה, אך בתקופה ההיא עמד הגדוד בפני פירוק. "התלבטתי מה לעשות", משחזר משה, "והסתובבתי בין בני עירי בתל-אביב, דרכם נודע לי שבפתח-תקווה יושבת קבוצת פינסק, והרשל פינסקי חבר בה. בשבת בבוקר לקחתי את רגליי, הגעתי למקום. מצאתי שם מגרש עם אוהלים, ושאלתי על החבר פינסקי". בבואו לקראתו, קרא הרשל לעברו: "מה עושה גדודניק בקבוצת פינסק?". משה: "סיפרתי לו על מצב גדוד העבודה ואמרתי שחשבתי לנסות לחיות בקבוצה, בלי הבטחה אבל בנאמנות". חברי קבוצת פינסק עבדו אז בכל עבודה מזדמנת. ביומו הראשון שם יצא משה עם החברים לעבודה בפרדסי הסביבה, שם עבדו מעט מאוד פועלים יהודיים, וגם אלה רק אם לבעלי הפרדסים לא הייתה אפשרות להעסיק עובדים אחרים. כשהחברים מקבוצת פינסק הגיעו לאחד הפרדסים, אמר להם אחראי העבודה: "חלוצים אני לא רוצה". הוא זיהה את משה כחלוץ חדש בגלל בגדיו, קרב אליו וביקש לדעת כמה זמן הוא עובד בפרדסים. "חודשיים", ענה משה, וזה אמר: "רואים שאתה יודע להחזיק טוריה ביד". יום אחד חש משה ברע ולא יכול היה לצאת לעבודה. הוא נתקף בצהבת קשה, וכשפנה לקופת חולים יעצה לו הרופאה לנסוע לבית הוריו כדי להחלים. "באותו רגע", הוא נזכר, "החלטתי שגם אם אתפגר - לא אכתוב הביתה שאני חולה".

 

קרע "משפחתי" לקראת הפילוג

 

כשהוחלט שקבוצת "פינסק" תתיישב בג'בתא, לימים גבת, לא ניתן היה לקלוט בבת אחת את כל חברי הקבוצה, ובוודאי שלא היה אפשרי להחזיק במקום אדם חולה. לפיכך הציעו לשלוח את משה לקבוצת גבע, להכשרה. "נסעתי ברכבת העמק, הגעתי לגבע ושיכנו אותי בקומת המגורים מעל הרפת", משחזר משה את גלגולו זה. "הוכשרתי בגבע לעבודות חקלאיות שונות. גבע היה בשבילי כמו אוניברסיטה, ולפעמים, אחרי שחזרתי לגבת, היה יוצא לי לומר 'אצלנו בגבע', מה שמאוד לא מצא חן בעיני חבריי". משה הפך לשומר שדות, ובמהלך שיטוטיו-בתפקיד נקשר לערביי הסביבה, במיוחד לערבים שחיו במג'דל (היום מגדל-העמק).

 

ביקשתי לדעת מה משה חושב על היחסים שנוצרו כאן בין הערבים ליהודים - מפרספקטיבה של אדם שמאחוריו המון שנים. "לא חשבתי שנצטרך לגרש את הערבים", ענה בעצב. "כשחילקו את האדמות של הערבים שגורשו, והיה עליי לעבד את החלקות שלהם, כאב לי הלב. לא ראיתי סתירה בין הקמת מדינה ליהודים לבין חיים של תושבים ערבים בה, אבל הסתגלתי למציאות". עם זאת, מוסיף משה שאי-אפשר היה לעשות אחרת, כי הערבים הם שלא הסכימו לשום פשרה ופתחו במלחמות.

 

בשנת 1935 נסע משה לביקור משפחתי בלוניניץ, שם הכיר את מרים רבינוביץ, אף היא בת של סוחר יערות, השניים נישאו וחזרו לגבת. נולדו להם ארבעה צאצאים: שלומית (1936), אבנר (1943), יוסף (1947) וענת (1950). אבנר נפל בקרבות השריון ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הוא השאיר אחריו אלמנה, רחל, ושני ילדים רכים: עינת ואלעד. אלעד היה בן חודש כשאביו נהרג. מרים נפטרה בשנת 1990, אחרי מחלה קשה. כיום יש למשה חמישה נכדים ושבעה נינים.

 

כשנשבו רוחות הפילוג בקיבוצו גבת, התנגד משה לפילוג. "אומנם לא הסכמתי עם טבנקין", הוא אומר, "אבל לא הבנתי מדוע עליי לעזוב משום כך את גבת". ערב אחד נכנס לחדר האוכל בגבת ושמע את אחד החברים מרצה בהתלהבות מול בני הנוער על מידת אהבתו של סטאלין את היהודים. "כעסתי נורא", נזכר משה, "חשבתי שהוא מרעיל את השומעים ובאותו רגע החלטתי שאני מצטרף לפילוג". עם זאת, הוא מעיד שעד היום הוא מרגיש כי שורשיו נמצאים בגבת. קבוצת פינסק, שלא כקבוצות אחרות, הייתה מבוססת רובה ככולה על יוצאי העיר פינסק וסביבותיה, אנשים שהכירו היטב זה את זה מילדותם, כמו גם את המשפחות לדורותיהן. לכן פגע הפילוג בחבריה כה קשה. הקרע היה לא רק אידיאולוגי, אלא גם משפחתי.

 

עם המעבר ליפעת, הגשים משה חלום חקלאי והקים מכוורת, לאחר שעבד כמה ימים במכוורת בקיבוץ שריד, כדי לבדוק את יכולתו לעמוד בעקיצות הדבורים. תחילה רכש הקיבוץ חמישים כוורות, ובמהרה גדל הענף והתפתח. עד היותו בן למעלה משמונים שנה נשא משה לבדו בעול המכוורת, במסירות רבה, וכשלא יכול היה עוד לעמוד בעול העבודה הקשה - נסגר הענף. לאחר מכן נכנס משה לעבודה במטעים, ואחר-כך למפעל התעשייה של יפעת, "שלהב", שם עבד עד לפני שנתיים. בגיל 95 עוד זכה לקבל את התואר "עובד מצטיין", על עבודתו המסורה והחיונית שם.

 

עבודה, טיול, קריאה

 

על השאלה מה קרה, לדעתו, לתנועה הקיבוצית, עונה משה מתוך נקודת השקפתו רחבת השנים: "'עמך ישראל' פזיז. הקיבוץ הוא הדבר הטוב ביותר לפרט ולכלל. למה צריך היה לעזוב הכול ולנהוג כפי שנוהגים היום, שהכול מתנהל מול עורכי דין וכדומה... אני לא מבין". מסקנתו הנחרצת: "היה יותר מדי טוב, בגלל זה בעטו".

 

"תגיד, מייש'ל", אני מגבירה את קולי אל אוזנו, "איך מגיעים לגיל כזה?" "קודם כל", הוא עונה, "צריך האדם תמיד להיות יצרני ולהרוויח את הקיום, להתנהג ולהתייחס לכול בצורה אנושית. וחוץ מזה", הוא מוסיף, "יש לי גם גנים של אריכות ימים, מצד אבא ומצד אימא. את סבתי רצחו הגרמנים כשהייתה בת 105".

 

וזה סדר יומו של משה, בשנת המאה לחייו: מעירים אותו בשעה 05:15, הוא מתקלח ומתלבש. בשעה 06:30, אחרי ארוחת הבוקר, הוא מתיישב בקלנועית שלו ונוסע לעבודה. ב"בית הדר", מקום התעסוקה, הוא אורג שטיחים עד השעה 10:30. אז הוא חוזר ל"בית סיגלית", יוצא לטיול רגלי קצר במדרכות הקיבוץ, ואחרי ארוחת הצוהריים וזמן המנוחה, הוא מקדיש שלוש שעות לקריאה. משה ממשיך לספר על מה שקרה לפני שישים שנה, ואנו נזכרים שבעצם באנו אליו כדי לאחל לו כל טוב בהגיעו לגיל מאה.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים