זהו, שנגמרו המילים - הלב הרחב של נמרוד - לזכר החייל נמרוד כהן ז"ל ממצפה שלם שנפל בגבול הצפון

זהו, שנגמרו המילים - הלב הרחב של נמרוד

יעקב דרומי, דני אדינו אבבה - ידיעות אחרונות

 


זהו, שנגמרו המילים 

יעקב דרומי

 

נמרוד כהן ממצפה-שלם נפל בגבול הצפון * לזכרו

 

בוקר יום חמישי, היום שלמחרת חטיפת החיילים בגבול הלבנון. אני מתבונן וקורא באתר האינטרנט את שמות החיילים שנפלו. בכל אירוע, בכל פיגוע, אתה מתכווץ ומקווה שזו הפעם לא יהיו נפגעים; ואם כן - אז רק פצועים, לא הרוגים; וכאשר ישנם חללים, אתה מייחל לכך שלא יהיה ביניהם שם מוכר. כך אני וכך רבים אחרים. אך לא כך הפעם. אס-אם-אס לחבר משותף בשש בבוקר - מאמת את הידיעה המרה.

 

נמרוד כהן ז"ל, מקיבוץ מצפה-שלם, נפל בקרב. לחם בכוח החילוץ שנכנס ללבנון, לאחר חטיפת החיילים. לא הכרתי אותו אישית. אני מכיר את אביו, אריה, פעיל בקיבוצו ובעסקים של הקיבוץ. היינו בקשרי עבודה, אך זה חודשים ארוכים שלא שוחחתי עמו. רק צירופי המקרים שהמציאות כאן מזמנת לנו, הביאו לכך שדווקא בחודש האחרון שוחחנו פעמים מספר על הזדמנות עסקית מסוימת, ועוד לא הספקתי לעדכן אותו על תוצאות השיחה, והנה אני כאן בהר הרצל, יחד עם מאות של מלווים, שבאו לחלוק כבוד לנמרוד (נימי), בדרכו האחרונה. קיבוץ מצפה-שלם, שליד ים המלח, מונה כ-60 חברים ועדיין אין בית קברות בחצרו. נמרוד הובא, אם כן, למנוחות בירושלים, בחלקה הצבאית בהר הרצל.

 

חבריו מגרעין הנח"ל ומתנועת הנוער "המחנות העולים" מקיפים את ההורים ואת חלקת הקבר, מתקשים להאמין, מתחייבים ומבטיחים לזכור את החבר שנלקח מהם ושחסרונו כבר מורגש. ההורים, אריה ואסתר, נפרדים בקול שבור וחנוק. מנין הם לוקחים את הכוח, אני שואל עצמי, לומר את המילים הללו, מילים של פרידה ושל סוף.

 

נימי, אומרים חבריו, היה מיוחד. לא הרבה בדברים, אך כשדיבר "דבריו היו מדויקים", "כשהוא היה כבר מדבר הייתה לו תמיד את שורת המחץ".

 

"בכל אחד שפגשנו היום ראינו גם חלק ממך", אמר האב, "בחבר ללימודים, מהיסודי או מהתיכון, בנער שהדרכת בתנועה או במבוגר ששיחקת אתו כדורגל".

 

"לו ראית את פירות האהבה סביבנו, לו שמעת את חבריך למחלקה, לבית הספר, את המורים שלך", המשיכה האם, "היית מבין אלו זרעים של יופי זרעת בחייך, והיית מסמיק ממבוכה".

 

חברת משק נזכרת כי כשנימי היה כבן חמש שנים, התיישב ושאל, ולא הרפה: למה אנשים צריכים למות? - "אז", היא אומרת, "לא הייתה לנו תשובה, וגם היום אין לנו".

 

חופשת סוף השבוע האחרונה, נזכרת האם ואומרת, הייתה "חופשה של פרידה". בסוף השבוע, היא מתארת, נסע נימי לבקר את חבריו, הקרובים וגם הרחוקים, משל רצה לומר להם שלום. הוא טרח וביקר פעם נוספת את הסבים, כאילו ביקש להיפרד. האוטובוס לא הגיע בבוקר, והאם זכתה לחיבוק נוסף מהבן ששב מהתחנה הביתה וביקש שאבא יסיעו לירושלים. ממש הזדמנות אחרונה, אומרת האם, לומר שוב: "אני אוהבת אותך".

 

הרב הצבאי מעלה תפילה לזכרו של נמרוד ש"מת מות גיבורים על קדושת השם". קציני היחידה, החיילים, החברים וכל הקרואים עוברים ליד הקבר ובאים לחבק, לחזק ולנסות לנחם את ההורים; מה כבר אפשר לומר להורים שאיבדו את בנם, שרק לפני ארבעה ימים נח בסוף השבוע יחד עמם, והנה הם מובילים אותו למנוחת עולמים. מה כבר אומרים? זהו, שנגמרו המילים.


הלב הרחב של נמרוד

דני אדינו אבבה, ידיעות אחרונות

 

נמרוד כהן ז"ל עזר לנערים במצוקה במסגרת שנת שירות

 

במשך שנים ארוכות ניסו אריה ואסתר כהן להביא ילד לעולם. משנולד בנם הבכור נמרוד, בשנת 1986, לא היה קץ לאושרם. בשבוע שעבר, חודשיים לפני יום הולדתו העשרים, נהרג סמל נמרוד כהן כשחיפש אחר הנעדרים בטנק.

 

נמרוד נולד והתגורר בקיבוץ מצפה-שלם הסמוך לים המלח, שהוריו היו ממקימיו. בשבוע שעבר נסעה האם אסתר לתל-אביב כדי להשתתף בהלוויית בת של חברים. היא לא ידעה כי בזמן שנסעה להלוויה, היו נציגי צה"ל בדרכם לביתה שבקיבוץ כדי לבשר לה על מותו של נמרוד. "היא שמעה על הבלגן, התקשרה לנמרוד,  אבל לא הצליחה לתפוס אותו", סיפרה חברת המשפחה. עומר כוכבי, חברת ילדות של נמרוד, סיפרה על צעיר "אוהב אנשים, אכפתי לסביבה, בעל לב רחב". בכיתה י"א, אחרי שהשתתף במסע לפולין, עזר נמרוד לנערים במצוקה במסגרת שנת שירות. לפני כשנה התגייס לגרעין נח"ל. נמרוד הותיר אחריו הורים ואת האח דורון, תלמיד כיתה ג'.


לכתבה מקבילה ב"הדף הירוק", נחמן גלבוע, 20.7.06



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים