זמן היונה

זמן היונה

ארנון לפיד


יונה טפר

אין ספק, יונים ויונאים כבשו את הארץ (לפחות בספרות)

הרבה בזכות יונה(!) ויגאל טפר מקיבוץ יגור, ומאיר שלו

וגם בגלל הגעגוע (לשלום ולימים אחרים)

 

הגיע זמן היונה. לפחות בספרות. אצל מאיר שלו ("יונה ונער") מתאהבים זה בזה יונאי ויונאית מתל-אביב ומהעמק, ויונת דואר נושאת מסר דחוף וחיוני מהיונאי-הפלמ"חניק אל אהובתו; ואצל יונה טפר (יגור), בספרה החדש לבני הנעורים, "סוד עם כנפיים" (הוצאת הקיבוץ-המאוחד), מחברות יוני הדואר של גברי ברעות אמיצה שני ילדים המטפלים בהן - אייל, "מלך הכיתה", ובר הדחויה, המכונה "קופיפה".

 

מה פתאום יונים ויונאים? אולי בגלל הגעגוע. כי יונים, מלבד שלום ועוד כמה דברים יפים, מסמלות גם ימים אחרים וארץ אחרת, מחוז געגוע. בספר של שלו, מתגעגע נצחי, הן ביטוי, או אילוסטרציה, לאהבתו (הסמויה, ובכל זאת ברורה) ללוחמי תש"ח. יונה טפר - שעד כה כתבה (לנוער) בעיקר על דילמות וקשיים בחיים - ביקשה הפעם לספר "סיפור מינורי", כדבריה: "הכפר בספר הוא משהו כמו נהלל, ואיפה שיש סבא דן כזה, זה מוכרח להיות ארץ ישראל הישנה. משהו ראשוני ונאיבי. הסבא, על חבריו וסיפוריו ממלחמת השחרור, הוא אולי מין גשר בין אז לעכשיו, בין דור המייסדים לדור הנכדים".

 

מאיר שלו נדלק על יונים

 

ויש עוד סיבה, הרבה יותר פרוזאית, או לפחות מאיץ, להשתרבבותן ולכיכובן של יוני הדואר בשני הספרים: יגאל טפר. בערבים ובשבתות חולקים הוא ויונה אשתו, בביתם ביגור, אותו חדר עבודה, שני המחשבים שלהם עובדים כמעט סימולטאנית, ושיחות הטלפון שלהם נשמעות תמיד בארבע אוזניים. "יום אחד, לפני חצי שנה, התחילו להגיע ליגאל המון טלפונים, מכל רחבי הארץ, וכולם מדברים על יונים. יוני דואר. זה ארך שבועות, לא יכולתי שלא לשמוע. אחר כך, בשלב מסוים, הגיע אלינו לביקור מאיר שלו, שבמהלך כתיבת הספר שלו נתקע עם איזו בעיה שקשורה ביונים. הוא ויגאל מצאו שפה משותפת, מאיר נדלק ושאב ממנו הרבה מידע, ואני מצאתי את הגרעין שחיפשתי לספר שלי: יוני הדואר. וכך", מסכמת יונה, "הולידה העבודה של יגאל שני ספרים חדשים".

 

העבודה המיילדת של יגאל טפר היא מחקר בשם: "קרב רחוקים - מערכת הקשר באמצעות יוני הדואר של הפלמ"ח וההגנה", והוא כבר רגיל למבט העגל שתולים בו אנשים כשהם שומעים באיזו איזוטריה או פולקלור הוא מתעסק. אז זהו, שיוני-דואר ליגאל הן הרבה יותר מפולקלור, וחוץ מזה, שיגידו מה שיגידו. הוא כבר רגיל לתגובות של לעג, ואפילו ליותר מלעג. כמה ממחקריו העצמאיים - כולם בסוגיות ארץ-ישראליות - עוררו בזמנו זעם ממש. כאוטודידקט מושלם, לא-תואר-לו באמתחתו, ובעל השכלה פורמאלית של 12 שנות לימוד חפיפניקיות בבית-הספר של יגור דאז - הוציא מכליהם מומחים וחוקרים נודעים. כך קרה, למשל, כשהפך על פיה את התזה שרווחה לגבי מערות בית-גוברין. לא מערות קבורה, הוא החציף, אלא קולומבריום ששימש לטיפוח יונים, הן לצורכי טקס קורבן-יחיד, והן לצורכי דישון שדות הירק. "עשו ממנו צחוק", מספרת יונה, "ממש העליבו אותו. בסופו של דבר החוקר שהכי התנגד לו צירף אותו לכתיבת ספר בנושא". לא נרשמה תגובה דומה בעקבות מחקרו על גידול סוסים בירושלים העתיקה...

 

היונה ניצחה את האינטרנט

 

אבל אנחנו בענייני יונים (אליהן הגיע יגאל בעקבות מחקר אחר, על יגור, אותו הוא עורך במשותף עם בנו, הארכיאולוג יותם טפר). ובכן, הידעתם שיונת דואר יכולה לחזור לשובך ממרחק אלף קילומטרים? שבאולימפיאדות הקדומות ביוון היו משלחים יונת דואר שכנפיה צבועות ארגמן, לבשר על ניצחון? שבזכות יונה שנשלחה לברון רוטשילד בפריס משדה הקרב בווטרלו, ובישרה על הפסדו של נפוליאון, השכיל רוטשילד לקנות ולמכור מניות, ולעשות בוכטה? שבגלל יונת דואר שירדה לאכול בחצר המושל התורכי בקיסריה, נחשפה מחתרת ניל"י? שיונים שירתו לצד הלוחמים במלחמת העולם הראשונה, ואחדות מהן אף עוטרו באותות גבורה? שבמלחמת העצמאות השתמשו ביוני דואר להעברת ידיעות בין יישובים נצורים? אתם לא, אבל יגאל יודע, גם משום ששלוש שנים הקדיש לחקר יונת הדואר בכלל, וליונת הדואר במלחמת העצמאות בפרט, וגם משום ש"כשהוא מתחיל לחקור, הוא לא עוזב", חושפת יונה. "הוא נוסע ממקום למקום, מקצה הארץ לקצה השני, נפגש עם אחד, ששולח אותו לשני, ומשם לשלישי, ואם צריך לנבור בארכיונים, אז גם אליהם הוא ייסע. אל כולם".

 

יגאל: "יונה מקבלת פריחה כשאני בתוך מחקר".

 

עד 1938, הוא מספר, ייבאו וגידלו בארץ יוני דואר כתחביב בלבד. ואז בא אברהם עץ-הדר, מפקד הרובע היהודי מטעם הצבא הבריטי, שלמד על תפקודן היעיל של יוני הדואר במלחמת העולם הראשונה, והציע לראש מטה ההגנה, יוחנן רטנר, לפרוש על פני הארץ מערכת שובכים, כדי לסייע במאמץ הביטחוני ובכלל. רטנר לא פסל על הסף. על גג בית הוועד הפועל של ההסתדרות התכנס מטה הפלמ"ח, וגלילי נטל פתק וכתב עליו "מקרב רחוקים". הצמיד עץ-הדר את הפתק לרגלה של יונה משלו, ושילח אותה לחופשי. כעבור שלושת-רבעי שעה הגיעו היונה וההודעה ליעד בירושלים.

 

בן-גוריון התרשם, העניק לעץ-הדר 75 לא"י ושלח אותו להביא יונים מבלגיה, בימים שהתכנס בה הקונגרס הציוני ה-כ"א. עץ-הדר הסתובב בין הצירים והצליח לאסוף בעזרתם 144 יוני-דואר משובחות. את הסחורה החיה העביר ארצה ב-12 ארגזים, תחילה ברכבת לנמל מרסיי ומשם באונייה ליפו, והלאה, שוב ברכבת, לירושלים, שם אוכסנו אחר כבוד בצריף נטוש במשתלה של רחל ינאית. בהמשך חולקו היונים בין שובכים ביישובי הצפון והדרום. מן הלהקה הזאת הקימה ה"הגנה", לאחר הסתפחות הפלמ"ח, את מערך יוני הדואר שפעלו בשירותה. כאלף אנשי הגנה ופלמ"ח, ולצדם עשרות צעירים נלהבים בקיבוצים, ביניהם גם הוא, יגאל, היו ליונאים.

 

והיונים הוכיחו את עצמן? יגאל יודע שהשאלה תישאל. "ועוד איך. צריך לזכור מה היו אז אמצעי הקשר: מורס, דגלים, סמפור. היונה הוכחה כיעילה וכמהירה מכולם. אגב, בארצות רבות מתקיימות מדי שנה תחרויות של יוני דואר על זמן, מהירות ומרחק. בפינלנד נעשה ניסיון: שלחו אותה הודעה באינטרנט ועם יונת דואר, והיונה ניצחה".

 

הזרעת פרות בעזרת יונים

 

יונה אומרת על בעלה, שהוא למדן וחוקר כפייתי. יגאל, מצדו, מגלה שזה לא התחיל בילדות. ממש לא: עד לחופש הגדול שבין ג' ל-ד' לא ידע קרוא וכתוב, בתיכון שיחק שחמט במקום ללמוד (וטיפח יונים...), אבל אחרי הצבא התעורר בו התיאבון לידע, והוא סיפח עצמו כמאזין חופשי באוניברסיטה לחוגי תלמוד ומקרא, היסטוריה של עם ישראל, אגדה וגיאוגרפיה. ומה הוא עושה עם כל הידע שצבר? כיוון שאין לו תואר אקדמי, הוא נאלץ להסתפק בפרסום מאמרים בכתבי עת, במעמד של שותף בספרי מחקר שונים, ובכתיבת מחקרים שאין מי שיפרסם אותם. עשרות כאלה, לדבריו, מונחים אצלו כאבן שאין לה הופכין, וגם זה, שבזכות הספרות זוכה כאן לראשונה לחשיפה חלקית: "קרב רחוקים".

 

אפילו את המעשייה הפנטסטית בספרו של מאיר שלו יודע טפר לבסס על מעשה שהיה באמת: "שנתיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות הוכנסה לרפתות בקיבוצים שיטת הרבייה המלאכותית. כשנותקו הרפתות של אורים ונירים שבנגב, חיפש רענן וייץ דרך להעביר אליהן זרמת פרים לרבייה. מה עשו? לקחו יונים משובכי הפלמ"ח בשני הקיבוצים, והעבירו אותן לגבעת-ברנר. שם ערבבו והקפיאו זרמה בחלבון, ושלחו אותה מוקפאת לשני הקיבוצים במבחנות שנקשרו לרגלי היונים. ואתה יודע מה? שיעור הרבייה הגיע שם ל-76%, שזה יותר מהמקובל כיום".

 

ויש, כמובן, גם פוליטיקה: "חשוב ביותר לציין", מדגיש טפר, "שמערכת יוני הדואר בפלמ"ח ובהגנה הוכחשה והוסתרה. חיפשתי בכל הארכיונים והמוזיאונים הרלוונטיים - הפלמ"ח וההגנה, כוח המגן, צה"ל, חיל הקשר - ולא מצאתי אזכור אחד. למה? נו, למה פירקו את הפלמ"ח? ב-1947 הוקמה בצה"ל, בבסיס הקשר בצריפין, יחידת יונאים. בא קצין הפקעות, הפקיע את השובכים והקים במקומה יחידה שפעלה עד 1956. נציגי היחידה אפילו צעדו עם יונים במצעדים הראשונים. במקביל, פעל אגף של יונאים במודיעין, שבסיסו היה סמוך לשדה-דוב. היונים שימשו את המודיעין של צה"ל עד מבצע סיני, כולל לתקשורת עם סוכנים שלנו בארצות אויב. אחרי מבצע סיני עוד השתמשו ביונים לצורך זיהוי והבדלה בין טילי דמה וטילים אמיתיים. ליד האמיתיים היונים היו יורדות כדי לאכול שיירי מזון".

 

מדליית זהב ליון אמיץ

 

ומי שגם אחרי כל האינפורמציה הזאת עדיין לא הצליח להתאהב ביונים, זה מוכרח לקרות לו עכשיו, כשיקרא בספרה של יונה טפר: "באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, בצרפת, כיתרו הגרמנים גדוד אמריקאי. חבריהם של הנצורים, שהיו מעבר לטבעת הכיתור, ולא ידעו את מצבם, המטירו עליהם אש תופת. אחד המפקדים הנצורים נטל, מלהקת היונים שהייתה עמם, יון ששמו 'שר אמי' (בצרפתית: חבר יקר) ושילח אותו למפקדת החטיבה בוורדן, עם פתק: 'אס-או-אס. הארטילריה שלנו מורידה עלינו מטר של פגזים. למען השם, הפסיקו'. היון האמיץ יצא לדרכו, תמרן דרכו בתוך ההפגזה הקשה, ולמרות שנפגע מיריית צלף גרמני, השלים משימתו ונחת עם המכתב ביעדו. ההפגזה נעצרה באחת, וכוח אמריקאי נשלח לחלץ את הגדוד המכותר. לאחר המלחמה זכה שר-אמי למדליית זהב של חיל הקשר האמריקאי, ובתהילת עולם".

 

נשמע פנטסטי? יגאל טפר אומר שכל מילה אמת, ויש לו עוד הרבה סיפורים כאלה.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים