ספורט - המגרש הביתי

תומר רונא, דניאל בורשטיין


רוכבת של זהב

דניאל בורשטיין

 

שרי השאש (אילות) ממשיכה לדהור להישגים על סוסי קווטר

 

שרי השאש (18) מקיבוץ אילות זכתה במדליות זהב וכסף באליפות גביע העולם ברכיבת סוסי קווטר. הנבחרת הישראלית דורגה במקום השביעי בגביע העולם לנוער, ביום שבת, באמרילו, טקסס.

 

ביום הראשון של התחרות במקצה "רכיבה מערבית" הופתעה שרי לגלות שהיא זכתה במדליית כסף. "לא ציפיתי לנצח", אמרה, "ציפיתי אולי למקום שמיני או תשיעי, אבל לא לניצחון". על כך הגיבה רותי שדמות (מושב פארן), מנהלת הנבחרת, ואמרה: "היא הצטיינה ומגיעה לה מדליה". גילי שדמות, בתה של רותי ומאמנת הנבחרת, אמרה לעיתונאים על שרי השאש: "היא יכולה להצליח על כל סוס שרק תיתן לה".

 

בתחרות השנייה, בסגנון האנגלי, הוכיחה שרי את האמון שנתנה בה המאמנת, וזכתה בזהב. כששמה הוכרז, התפרצו היציעים של נבחרת ישראל בתשואות. בהישמע ההמנון הלאומי, עמדו כל אוהדי הנבחרת ושרו. "לשמוע את 'התקווה' פה, במקום הזה, זאת הרגשה נפלאה", אמרה בטי סרוסי, אמו של אחד המתחרים.

 

אליפות גביע העולם לנוער של העמותה האמריקאית לסוסי קווטר מתקיימת מדי שנה בחודש יולי, מאז 1978. בתחרויות מעורבת גם פעילות חינוכית לפיתוח מנהיגות. זאת הפעם השלישית ששרי מייצגת את ישראל בתחרויות.

 

בקיבוץ אילות מלווים את שרי בהתרגשות ובפרגון. על לוח המודעות נתלה שלט ענק עם הכתובת: "שרי שלנו אלופת העולם" ואפילו אסיפת הקיבוץ השבוע נפתחה בעדכון וברכות על הישגיה של שרי.

 

מדוושת אל החלום

 

ענבר רונן (משמר-העמק) ממשיכה לרכוב להישגים * אליפות ישראל (כביש וגם שטח) כבר יש לה * עכשיו היא שואפת לסגל האולימפי (ולמצוא ספונסר)

 

ענבר רונן (32, משמר-העמק) זכתה בדאבל ברכיבת אופניים, לאחר שניצחה בשבת שעברה באליפות ישראל לאופני כביש. מוקדם יותר השנה זכתה בתואר אלופת ישראל לאופני שטח. ענבר רונן היא "תופעת טבע": רק לפני שלוש שנים התחילה לרכוב וכבר היא אלופה ישראלית, וממוקמת במקום 127 בעולם. מטרתה היא להגיע לאולימפיאדה. המטרה הזו, שהופכת למוחשית יותר ויותר, משותפת לקיבוץ כולו, שהחליט לתמוך בענבר ויחד עמה להגשים את החלום ולהביאה אל האולימפיאדה. באופן יוצא דופן, ולאחר שיחות קיבוץ בנדון, הוחלט שהקיבוץ יעמיד צוות מטעמו לביצוע פרויקט ספורטיבי תחת הכותרת "חלומות מתגשמים", שינסה לספק לענבר את כל הדרוש. אחת ההחלטות האמיצות שקיבל משמר-העמק הייתה להקצות לענבר שעות עבודה לעיסוקה בספורט. "אני לא מקצוענית לגמרי, רק למחצה", מציינת ענבר, "אני גם עובדת בחינוך, במשרה חלקית". הצוות, בראשותה של ענבל ארזי, תומך בענבר וכרגע מתמקד בחיפוש אחר ספונסר. הסכום שהשקיע הקיבוץ בשנה זו, חמישים אלף ש"ח, כבר אזל, וכעת מנסים למצוא מממנים מבחוץ.

 

ש: אתם קיבוץ עם משאבים, למה שלא תמשיכו לתמוך בה?

ענבל ארזי: "עשרים חברים עוסקים בפרויקט, כולם בהתנדבות. הכסף נגמר ויש לגייס עוד הרבה למען המטרה. אנו חברה קטנה שצריכה לעשות צעדים כלכליים בזהירות ועם מחשבה, לכן אנו מחפשים מימון חיצוני. ענבר מרגישה מחויבות לקיבוץ, העזרה שלנו דוחפת אותה להמשיך ולהצליח. אנו שומרים על המידה המרבית שאפשר לתת לאדם בודד".

 

ענבר שואפת לצבור נקודות רבות ככל האפשר, כדי לעלות בדירוג העולמי. כל תחרות בינלאומית מוסיפה ניקוד, ולכן עליה לצאת לחו"ל פעמים רבות. על מנת להגיע לאולימפיאדה צריכה ענבר להתמקם בין השלושים המובילות בעולם באופני הרים. אם תצליח להתברג בין 75 המובילות בעולם, תיכנס לסגל האולימפי הישראלי שיקנה לה מימון ויבטיח המשך אימונים סדיר.

 

ש: איך ההרגשה שקיבוץ שלם עומד מאחוריך?

ענבר רונן:" הקיבוץ עוזר לי ותומך בי בכול, ואין לי מילים להודות לו. זה כיף שקהילה שלמה תומכת בי ככה, לא יכולתי לבקש יותר מזה. אני מודה להם מכל הלב ומקווה להגיע להישגים המקווים. החלום זה לראות פודיום באולימפיאדה, להתברג בטופ העולמי, להשיג קריטריון לאליפות העולם. הגעתי מהר לטופ הישראלי, כי אני חזקה ואין הרבה רוכבות בארץ. ההצלחה בעולם מוכיחה לי שאני טובה גם ברמות העולמיות".

 

סל העמק האדום

 

עם כל הכבוד לחום ולמונדיאל, בערבה חושבים על כדורסל * כך הפך מחנה כדורסל, שהתחיל כקייטנה לילדי הערבה, לאירוע ספורט ארצי

 

פעם, הכדורסל היה הספורט היחיד של ילדי חבל אילות. אבל הרבה חול התאבך מאז בערבה, והענף ירד מגדולתו. בקיץ 1999 נעשה ניסיון להחייאה: המועדון האזורי התאחד עם "הפועל אילת" לשנה אחת בליגה הארצית, ואודי סגל, שהיה רכז הספורט של המועצה האזורית חבל אילות (ראו מסגרת), חיפש דרך להעשיר את פעילות הקיץ של הילדים. הוא יצר קשר עם גדי קידר, ויחד הקימו את מחנה "סל העמק האדום". ההמשך ידוע: מה שהתחיל כפעילות קיץ לילדי האזור, התפתח לאחד ממחנות הספורט המובילים בארץ. על עבודות ההכנה השנה מנצח יוני אלוני (יטבתה), המאמן של הפועל חבל אילות בשנתיים האחרונות. "צוות המתנ"ס מתגייס כולו לפרויקט הזה, שמתחיל בתשעה ביולי", מדווח יוני בשטף. "השנה אנחנו עושים קפיצת מדרגה, כי עלינו על המתכונת האידיאלית. החניכים הצעירים, מכיתות ד' ה' ו', בעיקר ילדי האזור, יתאמנו עד השעה ארבע, ואז ילכו הביתה. הגדולים, שבאים מכל הארץ ואפילו כמה מחו"ל, יצאו להפסקה משעת ארוחת הצוהריים עד ארבע, וימשיכו עד תשע בערב".

 

הרמה המקצועית של המחנה גבוהה. המנהל, גדי קידר, מנצל את קשריו המקצועיים להבאת שחקנים ומאמנים מהשורה הראשונה - חלקם לכל השבוע, חלקם ליום בודד. השנה יתארחו במחנה השחקנים ברק פלג, גיא קנטור, עידו קוז'יקרו ולימור מזרחי. גם המאמנים טל נתן ואריק שיבק נותנים מזמנם להצלחת המחנה - כל זה בנוסף למדריכים, שגם הם שחקנים מהאיגודים המובילים בארץ: מכבי תל-אביב, הפועל ירושלים והפועל גליל-עליון. ההרשמה נסגרה שלושה שבועות לפני תחילת המחנה. נרשמו 110 חניכים - וזה הגג, לדברי יוני. הוא שמח לדווח שהשנה יש גם קבוצת בנות: "אחד המוקדים שלנו היה לקדם מעורבות של בנות. השנה, בפעם הראשונה, יש לנו קבוצה של כעשר בנות, וזה מאוד יפה. בשנים הקודמות תמיד היו אחת או שתיים. אין ספורט בנות בערבה. או שאת משחקת עם הבנים לבדך, או שאת מוותרת על הספורט, וחבל שזה כך. באזור הסופר פמיניסטי שלנו, האידיאולוגיה לא גלשה אף פעם לתחום הספורט. אני מקווה לראות שיפור בעניין הזה. בינתיים יש לנו דוגמה אישית, לימור מזרחי, שמאמנת במחנה כבר כמה שנים, והשנה היא מעבירה יום מרוכז על שליטה בכדור".

 

באימונים עם השחקנים המקצועיים יעבדו שישים החניכים הבוגרים על כל היכולות הנדרשות משחקן כדורסל: כושר גופני, ריצה, גמישות, מהירות תגובה ועוד. "השנה", מציין יוני, "אנחנו מוסיפים 'תיקון טעויות', עם שימוש בווידיאו. נסריט את האימונים, ובשעות הערב נצפה בסרטים עם החניכים, כדי לתקן, ממש כמו שעושים שחקנים מקצוענים". בתום המחנה מקבל כל חניך ערכה של אימונים אישיים, לביצוע בבית, ואתר האינטרנט של המחנה מוסיף להיות פעיל במשך שבועות אחרי טקס הסיום - עם תמונות, תרגילים שמעלים המאמנים, ופורומים למשתתפים ולהוריהם.

 

"בשבילנו, בראש ובראשונה, הכדורסל הוא כלי חינוכי", אומר יוני. "חשוב לנו שלפני שהחניכים יהיו שחקנים, הם יהיו בני אדם. שידעו לעמוד בתור, לכבד את האחר, את השונה. שידעו להתמודד עם אכזבה, ללמוד ולהשתפר. שידעו להשאיר אחריהם מקום נקי ומסודר, ולשמור על הכדור - לא רק על הכדור הקטן במגרש, אלא על כדור הארץ".

 

לזכר אודי סגל

דניאל בורשטיין

 

אודי סגל היה שם נרדף לספורט בחבל אילות במשך עשרים שנה בקירוב. הוא הגיע לאילת כשחקן, אחר כך עבר להיות מאמן של הפועל חבל אילות, ובהמשך ניהל את מחלקת הספורט של המועצה. בחלוף השנים נכנס לתפקידים אחרים במועצה, אך הספורט, ובמיוחד הכדורסל, היה תמיד בראש מעייניו. הוא הגה את הרעיון של מחנה "סל העמק האדום", הקים אותו וניהל אותו בשנים הראשונות.

 

לפני שנתיים, בסוכות, התמוטט אודי סגל משבץ מוחי. כעבור כמה חודשים הלך לעולמו. הנהלת מתנ"ס חבל אילות החליטה לקרוא למחנה על שמו. ביום האחרון של המחנה, עם טקס הסיום - מתקיים מעמד לזכרו. השנה תחלק המשפחה מלגות על שמו לשחקנים המצטיינים במחנה.

 

והוא רץ, ורץ ורץ

 

ראובן פלג (67, עין-החורש) רץ והולך לשיאים ולמדליות כבר עשרות שנים * והוא לא מתכוון לפרוש * עכשיו הוא מתכנן לרוץ 620 ק"מ בהרי הסמוקי בארה"ב

 

ראובן פלג, בן 67, מקיבוץ עין-החורש, עשה זאת שוב: הוא זכה באליפות ישראל בהליכה למרחק 10 ק"מ לגילאי שישים. ראובן הוא האלוף הנצחי, שאינו מפסיק ללכת ולרוץ לתארים. לפני שלושים שנה קבע ראובן את השיא הישראלי בעשרים ק"מ הליכה, שלא נשבר עד היום.

 

אל ההליכה הגיע לאחר פציעה ברפת, שהשביתה אותו מריצה. הוא התמקם בין ההולכים הטובים בעולם, והיה לאלוף אסיה. ראובן שבר את כל השיאים בישראל, שלפניו היו שייכים לפרופ' שאול לדני (70). לאחר עשר שנים של הליכה הצליח ראובן לחזור אל אהבתו הראשונה, הריצה. אז, בגיל 40, בו לרוב כבר פורשים - התחילה, לדבריו של ראובן, התקופה היפה. "הגעתי ראשון בתחרויות לגילי ולשאר הגילאים, לפני שהגיעו העולים מאתיופיה, שקשה לנצח אותם".

 

סיפורים רבים יש לו, לראובן. אחד מהם הוא על בית קברות אישי לנעלי הספורט שלו. "הר התבור הוא בית הקברות לנעלי הספורט שלי", הוא מספר. "אני לא יכול לחשוב על זה שנעל ספורט ששימשה אותי ורצה אתי כל כך הרבה קילומטרז', תלך לאשפה. בתבור יש חורשת אורנים קטנה ושם אני קובר אותן. אני בא עם מעדר, חופר בור וקובר את הנעליים".

 

ש: סליחה, אבל זה נשמע הזוי לגמרי.

ראובן פלג: "הספורטאים הם עם שרוט, אחרת לא היו מצליחים להתמיד שנים על שנים. פרופ' שאול לדני, למשל, שהוא חבר קרוב שלי, מתחמם רק אחרי ארבעים ק"מ. האיש אוהב ללכת מרחקי אולטרה, של מאתיים ק"מ ויותר. אנחנו ממש לא נורמאלים, וזה כל הכיף".

 

ראובן נמנה עם הנבחרות הלאומיות של ישראל, ונכלל גם בנבחרת הלאומית שיצאה לאולימפיאדת מינכן. על הטעות שמנעה ממנו את הנסיעה, וכנראה הצילה את חייו, הוא מספר: "נסעתי ללפלנד כדי לקבוע את המינימום למקצה 50 ק"מ. סביר להניח שהייתי קובע אותו, אבל מארגני התחרות שינו את המסלול ל-32 ק"מ, ולכן חזרתי הביתה ללא המינימום. כך ניצלו חיי".

 

ש: ואיך יצא לך להצטלם עם האפיפיור?

"השתתפתי בתחרות בארמון הקיט שלו. המירוץ התנהל ברחובות רומא, ליד הוותיקן. בסיום עמדנו בכיכר והאפיפיור בירך את הספורטאים, כולל אלה שהגיעו מישראל. עמדתי שם עם הטרנינג של עמק חפר, ופתאום ניגש אליי מזכיר האפיפיור ואמר לי שהאפיפיור רוצה לפגוש אותי. נכנסנו לאולם ענק, נפגשנו, לחצנו ידיים ודיברנו באנגלית ובאיטלקית, הוא נתן לי מתנה והצלם שלו צילם אותנו. התמונה תלויה אצלי ובמועצה האזורית עמק חפר".

 

ש: עד מתי תמשיך לרוץ?

"הספורט זה דרך חיים שלי, אני לא מסוגל לפרוש. יש לי חלום לעשות ריצה של שבועיים בהרי הסמוקי בארה"ב למרחק של 620 ק"מ במימון המגזין 'מסע אחר'. זה חלום שלי ובדרך כלל אני מגשים חלומות. אני מאוד תחרותי, לא יכול להפסיק לרוץ, כל הצלחה מדרבנת אותי להמשיך. אני חייב תמיד להיות בין שלושת הראשונים".

 

הכול טקטיקה

 

רחמים טלבי (כפר-המכבי), נציגנו במונדיאל 1970, מסכם את גביע העולם (2006 עד כה) * ונזכר בחוויה מהימים ההם

 

חלוץ מכבי תל-אביב ונבחרת ישראל שהגיעה למונדיאל  מקסיקו 1970, רחמים טלבי (כפר-המכבי), מרביץ תורה על הכדורגל העכשווי וגם חולק חוויה מהימים ההם. טלבי שיחק במשחק הראשון של הנבחרת, בו נחלה הפסד  0:2 לאורוגוואי, שהייתה אלופת עולם בעבר. בשני המשחקים הנותרים, מול איטליה ושוודיה, הורד לספסל בהוראתו של המאמן עמנואל שפר, שרצה לשחק יותר הגנתי וטקטי.

 

ש: איך היה להיות חלק מהחגיגה העולמית?

רחמים טלבי: "להיות שותף ולשחק נגד הכוכבים של העולם - זה זיכרון לכל החיים. לראות את שוער איטליה הגדולה, דינו זוף, מתאמן, הייתה חוויה גדולה. אנחנו היינו חובבנים, ולראות אותו מתחמם ברצינות ובמקצוענות הותיר בי רושם חזק".

 

ש: איך אתה מסכם את המונדיאל השנה?

"אכזבה. אין יותר כוכבים. זידאן בלט נגד ברזיל, אבל באופן כללי הכול יותר מדי טקטי. לא רוויתי נחת מהנבחרות. האנגלים היו איומים, פשוט גועל נפש".

 

ש: יש קבוצה שקרובה ללבך?

"אהיה לא פופולארי: אני בעד גרמניה. הם לא משחקים טוב לטעמי, אבל יש להם את הנחישות הגרמנית. תמיד אהבתי את הכדורגל הגרמני. אי אפשר להרוג אותם, הקטר שלהם לא עוצר".

 

ש: מה קרה לברזיל?

"הכדורגל הפך לטקטי, והמגמה הזאת תישאר הרבה שנים. הטקטיקה שוברת שחקן עם יכולת אישית ויצירתיות. לגבי ברזיל, התקשורת הופכת ילדים לכוכבים כי היא עושה מהם מלכים לפני שהוכתרו. מה שקרה, זה שהילדים לא השקיעו ולא היו מוכנים לתת את הדם".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים