רישומי העפלה

קרני עם-עד


איור של שמוליק כץ (לא שייך לספר החדש)

רישומים אותנטיים ונדירים של שמוליק כץ (געתון) מתארים את תלאות ההעפלה באונייה "כנסת ישראל" ואת שגרת היומיום במחנה המעצר בקפריסין * היסטוריה מצוירת, עכשיו בספר חדש: "מול השער הנעול"

 

לאחר שישים שנה, כשהוא בן שמונים, סוגר שמוליק כץ (צייר, מאייר, קריקטוריסט) עוד מעגל חשוב ומרגש בחייו - מעגל ההעפלה לארץ, הגירוש לקפריסין, החזרה כעבור עשרה חודשים אל הארץ המובטחת. כץ, חבר געתון, כבר פרסם בעבר פרק זה בחייו, אבל מעולם לא קיבץ בספר את רישומיו האותנטיים ממחנה המעפילים בקפריסין ואת הציורים המאוחרים יותר של אוניית "כנסת ישראל", שעשתה דרכה מרומניה וזאגרב לארץ, ועליה יותר מ-3,000 איש ואישה. הספר הזה, לו שותפה הסופרת והעיתונאית תהילה עופר (גם היא ממעפילי "כנסת ישראל"), הוא היחיד שמתעד רישומים בשחור-לבן ובצבע שנוצרו במחנה עצמו, מהסיבה הפשוטה שאיש מלבד שמוליק לא טרח להנציח את שגרת היומיום בקפריסין. גם לא "זאב" (יעקב פרקש) ז"ל, ששהה במחנה סמוך, אך צייר בעיקר קריקטורות פוליטיות.

 

בימים אלה יוצאת מהדורה ראשונה של הספר "מול השער הנעול - האודיסיאה של מעפילי 'כנסת ישראל'", בהוצאת "הספינות שבדרך" ובמימון מי שהיה מפקד הספינה דאז והיום איש עסקים אמיד, יוסי הראל. בקרוב תתקיים השקה חגיגית של הספר, בהשתתפות מעפילי הספינה שנותרו בחיים ובני משפחותיהם, ומאוחר יותר יתורגם הספר לאנגלית.

 

עוד יהודי או עוד מזוודה

 

ב-5 בנובמבר 1946 יצאו שתי אוניות מעפילים מנמל יוגוסלבי באקאר: אחת גדולה, שמאוחר יותר נקראה "כנסת ישראל", והשנייה קטנה יותר, שכונתה "הקדושה" או "אגיה אנסטסיה". שמה המיועד, "אבא ברדיצ'ב", לא הספיק להתנוסס על ירכתיה בטרם עלתה על שרטון וטבעה.

 

מרבית המעפילים, 3,845 לייתר דיוק, נאספו מהונגריה ומרומניה. גורמים שונים ביישוב היהודי של אז, בסיוע שליחי חו"ל, ארגנו את ההפלגה, שהייתה הגדולה ביותר עד אז: המוסד לעלייה ב' של ההגנה, הפלמ"ח, הסוכנות היהודית ועוד. מעפילי האונייה כנסת-ישראל הכירו רק שלושה שליחים שהיו אמורים להוביל אותם מיוגוסלביה לארץ: מפקד האוניה, יוסי המבורגר-הראל, שנודע בכינוי המחתרתי "אמנון"; רב החובל ראובן הירש יתיר, שכונה "אברהם"; ו"מתי" הוא יואש (צ'אטו) צידון, שהיה אלחוטאי ולימים חבר כנסת. "הם היו בעינינו התגלמות הארצישראליות", מתפייטת תהילה עופר, שהייתה אז נערה בת 15, "יפי בלורית ותואר, 'היהודי החדש' שחלמנו אז להיות".

 

יוסי הראל כתב ביומנו, מייד עם הגעתו לנמל באקאר: "...החוף האדריאטי שבו שהינו הוא צוק אחד עצום. בעמדנו בנמל באקאר ראינו את רכבת המעפילים יורדת בהרים. זאת הפעם הראשונה בחיי בה ראיתי את שארית הפליטה פנים אל פנים... הרגשתי שהייתי צריך להחזיק אותם על הידיים, שהם פיקדון שנמסר לידינו. זאת לא הייתה רחמנות, אלא הרגשת שותפות".

 

איש הפלי"ם שעתיד היה להיות רב החובל, ראובן הירש יתיר, נזכר ברגע שלפני העלייה לאונייה: "על הרציף פורצת שירת ההמנון. מראה מרהיב. זוהי פגישתי הראשונה עם ניצולי שואה. אני נרגש". שייקה דן, עוד פעיל הגנה, מציין בספר כי לכל עולה הותר לקחת עמו רק תרמיל אחד, ולשבת עליו. לעולים הוסבר כי ההחלטה בידיהם: "עוד יהודי או עוד מזוודה...". היו ויכוחים קולניים, אבל לבסוף שוכן כל אחד במחסן שיועד לו. בצוהרי 5 בנובמבר יצאו שתי אוניות מהים האדריאטי אל הים הפתוח.

 

באוניות, כמו בקיבוץ, נקבעת שגרת חיים "קשוחה". יש חלוקה לקבוצות, ראשי קבוצות, תורים לחלוקת אוכל, מים, תור לשירותים ולשאיפת אוויר על הסיפון. מתקיימות בחירות (לקונגרס הציוני, אלא מה), ועיתון מעפילים - ברומנית, יידיש, עברית והונגרית - יוצא לאור, מלווה באיורים (שנעלמו בלי שוב) מאת שמוליק כץ. הכול היה מתוכנן וצפוי, מלבד הסערות שבדרך. ב-9 בנובמבר, חמישה ימים לאחר היציאה לים, פקדה סערה קשה את האזור בו הפליגו האוניות. האונייה הקטנה יותר מיטלטלת על הגלים ולבסוף שובקת חיים לאחר שהיא עולה על שרטון, שמתגלה כאי קטן בלב ים. המעפילים נחלצים ל"חוף מבטחים", ולמחרת היום קולטת 'כנסת ישראל' את הפליטים לקרבה. הצפיפות, בהכרח, גוברת. רוב המעפילים חולים במחלת ים, מקיאים והצחנה גדולה. "מרחב המחיה", תיארה אחת המעפילות את שהיה בבטן האונייה, "הוא דרגש של 1.80 מטר אורך, 65 ס"מ רוחב, 55 ס"מ גובה. די כדי למתוח את הרגליים, להסתובב מצד לצד, להישען על המרפק ולעצבן את השכנים". פנים האונייה נראה כמו ארגז ענק ובו שורות-שורות (שמונה קומות, ליתר דיוק). בתוך המצוקה הקיומית הזו, בהפלגה שנמשכה 18 יום, צריך היה להיערך למאבק נגד הבריטים.

 

יוסי הראל מעיד כי התוכנית הייתה להטעות את האנגלים על-ידי תנועה לאורך החוף הטורקי, "גירוד" חופי סוריה ולבנון ו"הופעה" מפתיעה מול חופי נהרייה. אלא שלאנגלים היה "ראש" דומה, ומטוס סיור שלהם הופיע מעל לאונייה ושאל לשמה. לא עזרו ההסברים (באיתות) כי פני האונייה לטורקיה ושמה בכלל "סנטה מריה". ב-24 בנובמבר הקיפו משחתות בריטיות את "כנסת ישראל" והורו לה להפליג לעבר חיפה. בעיר הנמל ניסו חיילי הצי האנגלים לעלות לאוניית המעפילים ארבע פעמים, ובכל פעם הושלכו ממנה. רק לאחר הפעלת גז מדמיע נכנעו ה"מהגרים הבלתי-חוקיים", כלשון האנגלים. שלושים חיילים נפצעו, שני מעפילים נהרגו, ועוד שני פצועים הורדו לטיפול. שלושה ימים הפליגה "כנסת ישראל" לאורך החוף, עד לפסיקת בית המשפט העליון הבריטי בעניינה. לבסוף הוחלט לגרש את המעפילים לקפריסין, עד לאישור עלייתם ארצה בצורה לגאלית.

 

קפריסין, עתלית, געתון

 

ב-1.12.1946 הגיעו המעפילים לקפריסין. שמוליק כץ תיאר את שראו עיניו: "... אוהלים גדולים, מוקפים גדרות תיל דוקרני, מגדלי שמירה מעץ מאוישים בזקיפים". ניצולי השואה חשו כאילו שבו לסיוט ממנו נחלצו אך שנה וחצי לפני כן. כץ עצמו חלה בטיפוס, שהה בבית חולים כחודש, וכל הזמן לא חדל לצייר. החיים במחנה התנהלו בשקט יחסי, עם שלטון עצמי חופשי ככל שניתן, וימים ארוכים של שיעמום וציפייה לשחרור. אבל לא שמוליק כץ, שהיה מוכשר בנגינה ובעיקר בציור, ישחית את זמנו לריק. "היו לי צבעים וניירות שהביאו השליחים מהארץ", הוא משחזר. "ציירתי את הזקיפים האנגלים, את האוהלים, את חיי היומיום. במסווה של 'צייר המחנה' סייעתי ל'הגנה' לזייף תעודות. גם בד האוהלים שימש לי מצע נוח לציור. סייעתי להוציא עיתון קיר פופולארי בשם 'בגירוש'". צלם ה"לייף מגאזין", שבא להנציח עבור העיתון את מחנה המעפילים, צילם את כץ מצייר ומנגן באקורדיון. בתערוכה שהתקיימה באחד האוהלים שהוסב ל"גלריה", הציגו זה לצד זה שמוליק כץ ויעקב (זאב) פרקש. חוץ מזה עסקו בספורט, שחו בים, התאהבו ורבו.

 

דרכם של מעפילי "כנסת ישראל" אל החופש לא הייתה קלה. בסתיו 1947 אומנם אישרו להם האנגלים לקבל אישורי כניסה לארץ, אבל במקום להגיע ליישובי היעד שלהם, נאלצו העולים לקבל מקלחת די-די-טי במחנה עתלית, להיכנס לצריפים מרובי מיטות שהזכירו להם את מחנות הריכוז באירופה, ולהיחקר לגבי מוצאם היהודי. בין הנחקרים היו, מתברר, כמה פושעי מלחמה ונאצים לשעבר, שהצליחו להסתנן לשורות המעפילים. שמוליק מספר על חקירה שעבר על-ידי מפקח משטרה בריטי, שהיה יהודי ודיבר עברית מושלמת: "היה עלינו לומר או לקרוא תפילה, לספר איך שרדנו, להראות אישור מטעם התנועה, אבל הוא ממילא הכיר את החומר. הוא בחן אותנו ב'שמע ישראל' ובקריאת שורות אחדות בעברית. מסרתי את שמות קרוביי בתל-אביב, ותוך שלוש דקות פטרו אותי. אחר כך קיבלנו תעודות זהות והיינו לאזרחים חופשיים. מעתה לא הייתי מעפיל בלתי-חוקי אלא עולה חדש".

 

חתיכת היסטוריה

 

כך נולד ספר, שישים שנים אחרי

 

על הולדת הספר מספר שמוליק כץ: "לפני שנה, בערך, הוזמנו כמה פעילי העפלה, ואני ביניהם, לקיבוץ רשפים. זה היה יום השנה לפטירת אחד ממנהיגי ההעפלה. הבאתי אתי את הרישומים והציורים מאותם זמנים. יוסי הראל, מפקד 'כנסת ישראל' הביט והתקשה להאמין שיש 'אוצר' כזה שאליו לא נחשף. גם תהילה עופר הייתה והתפעלה. מייד עלה הרעיון להפיק ספר של רישומים וטקסטים, והראל הבטיח לממן את הוצאתו לאור".

 

ש: למה ציורי האונייה נעשו מהזיכרון?

שמוליק כץ: "אני אומנם ציירתי גם תוך כדי הפלגה, אבל כשירדתי לחוף בקפריסין התרמיל היה ריק. הכול מהזיכרון ומהתרשמות על-פי צילומים של האונייה. במחנה עצמו כבר ציירתי הרבה, והרבה נשאר. לספר הוספתי עוד שבעה-שמונה ציורים, וגם הוספתי צבע לכמה רישומים שנעשו אז. העבודה על הספר ארכה כשנה, עם הפסקות. עיקר העבודה היה איסוף החומר והראיונות עם האנשים".

 

ש: במה מתייחד הספר הזה מהספרים שהוצאת ואיירת עד כה?

"לא היה עוד ספר כזה. הרישומים שלי ממחנות המעפילים אומנם הוצגו בתערוכות של בית הפלמ"ח, מוזיאון ארץ ישראל וכיו"ב, אבל לא שודרגו לספר. זו חתיכת היסטוריה שהייתי חלק ממנה, ואני מאושר שאחרי שישים שנה ניתן לראות את הדברים בצורה נגישה, ולנסות להבין מה ואיך קרה בימים ההם של טרום-מדינה ואחרי שואת יהודי אירופה".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים