די לאסונות - הימים שאחרי

די לאסונות - הימים שאחרי  

ישראל מושקוביץ (ידיעות אחרונות), יבל ברקאי , ראובן עזריאלי - רמת-יוחנן


הטרגדיה הנוראה של יתרו ומרים אשרי לא החלה עם חטיפתו ורציחתו של בנם, אליהו ז"ל, על-ידי מחבלים * שלושת אחיה של מרים, בת קיבוץ תל-יוסף, נהרגו בנסיבות טראגיות * האסונות של משפחת אשרי, לזכרם

 

כששמע אברהם יריב, בעבר חבר תל-יוסף, על מציאת גופתו של אליהו אשרי ז"ל, שנחטף ונרצח על-ידי מחבלים, נחמץ לבו בקרבו. איש החינוך הוותיק התקשר לאם השכולה מאיתמר, שאותה הוא מכיר עוד מהימים שבהם הייתה קיבוצניקית בשם מרים טבצ'ניק - וביקש לנחמה על האסון שפקד אותה. "אני לא זוכר עוד משפחה שעברה רצף כזה של אסונות, האחד קשה מהשני", מספר יריב. "הוריה של מרים איבדו שלושה בנים בנסיבות טראגיות, ועכשיו היא עצמה קברה את בנה".

 

יריב, שהיה במשך שנים מחנך ומנהל בית ספר, ואף עמד בראש המועצה האזורית גלבוע, זוכר היטב את סיפורה העצוב של משפחת טבצ'ניק. הוריה של מרים - מירה'לה, בפיו של יריב - הגיעו לתל-יוסף בשנות העשרים של המאה הקודמת והיו חברי הקיבוץ עד יום מותם. חמישה ילדים נולדו להם: שלושה בנים ושתי בנות.  כשהיה בנם הבכור, שמוליק, בן תשע, פקד אותם אסון נורא. "שמוליק היה תלמיד כיתה ג'", משחזר יריב. "ביום חורף סוער במיוחד הוא הלך, יחד עם חבר, אל משק החי, כדי לטפל בחמור. ברק פגע בחמור, וזה נפל על שני הילדים וקבר אותם תחתיו. שמוליק נפגע קשה מאוד, כי הזרם שספג החמור עבר גם אליו. המחלצים שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותו".

 

כעשרים שנים לאחר מכן נהרג ישראל, אחיו הצעיר של שמוליק, בגיל 24, בנסיבות טראגיות, עת הזדרז לסיים את עבודתו בבריכות הדגים כדי להגיע מהר ככל האפשר לבית החולים, שם ילדה אשתו את בתם הבכורה. "הוא הסיר את הקרשים מתעלת הניקוז של הבריכה כדי לרוקן אותה, והמים סחפו אותו פנימה", מספר יריב.

 

בכך לא תמו ייסורי המשפחה. הבן השלישי, גבי, שעזב את הקיבוץ ועבר לחיות במושב בערבה, נהרג בגיל 57 כשרכב פגע בו כאשר עסק בג'וגינג.

 

"אני מכיר את מירה'לה היטב", אומר יריב. "כשהתקשרתי לנחם אותה על מות בנה הרגשתי את אמונתה, את העומק הפנימי שלה. היא זכרה אותי, אף שכבר שנים רבות היא לא חיה בקיבוץ. בשיחה היא הקרינה עוצמה. היא אישה חזקה. כשהבטתי בתמונה של אליהו ז"ל ראיתי מייד שהוא מזכיר מאוד את דודו שמוליק, אחי אמו".

 

כאשר יתרו אשרי, אביו של אליהו ז"ל, הופיע בכלי התקשורת - זיהו אותו כמה חברים במצובה כקליף האריס, שהיה מתנדב אוסטרלי בקיבוץ בתחילת שנות השמונים. מספר מקס נתנס: "הוא היה גוי חביב. כחשמלאי מקצועי, עבד אתי בחשמלייה. כשרצה להתגייר, הרבנים שלחו אותו לעשות זאת באוסטרליה. פרטים עליו איתרתי באינטרנט, בעיתון אוסטרלי יהודי". מוסיפה דסי בנאי (80). "הוא היה מאומץ אצלי ואצל בעלי, אריה ז"ל. שקט, צנוע, חמד של בחור. במשך השנים הוא ביקר כמה פעמים אצלנו במצובה, בעיקר בתקופה שאריה היה חולה ואחרי מותו. כבר ימים מספר אני מנסה להתקשר לאיתמר, לנחם אותו ואת מרים. הטלפון כל הזמן תפוס".

 

יואל מרשק ואורי פינקרפלד ביקרו אצל משפחת אשרי בימים הקשים בהם המתינו לידיעה על גורל בנם. "כל יום שישי בחודשים האחרונים", מספר מרשק, "במהלך פעילותנו בסיוע החקלאי לתושבים הפלסטינים, אנחנו מתעמתים עם מתנחלים מאיתמר ליד חירבת ג'ין. חשבתי שדווקא בשעה קשה זו של חרדה לשלום הבן החטוף, אנחנו צריכים להיות עם המשפחה, מעבר לכל מחלוקת אידיאולוגית. השמועה על ביקורנו עברה ביישוב כהרף עין ורבים באו לראות אם זה נכון. האם, מרים, בת תל-יוסף, הגיבה בהערכה רבה לביקור מטעם התנועה הקיבוצית. הצטערנו לשמוע, למחרת הביקור, על מציאת גופתו של אליהו ז"ל. היום (חמישי) נשוב לאיתמר, כדי להיות עם המשפחה בשבעה".


הימים שאחרי

ראובן עזריאלי, רמת-יוחנן

 

לזכרו של אליהו אשרי

 

המקום והזמן, אימא, כאבך לא ישקיט

עת נותק ביניכם הטבור בשנית,

ממך אליו, וממנו אלייך נמשכה מענית.

 

טבור, רק שניכם בו יכולתם לחוש

איבר לא נראה, לא ניתן למישוש,

טבור המוליך תחושות בטן ולב

חוצה מרחקים ואינו מכזב.

 

עכשיו, אימא, מתחילים הימים שאחרי

ארוכים, חלולים, משמימים, בלעדי

חן חיוכו, צליל צחוקו שנדם

שירי חייו שנותר רק הדם.

 

מעכשיו בלעדיו תמשכי את חייך

צלקת הכאב תלווך כל ימייך,

אור עיניו שכבה את יומך החשיך

חיוכו האחרון מצווך להמשיך.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים