משימה והזדמנות

שלמה גלזר


יונתן בשיא

יונתן בשיא (שדה-אליהו), ראש מינהלת סל"ע, מסיים השבוע את תפקידו * יש לו ביקורת (שלא לומר בטן מלאה) על הקיבוצניקים שלקחו חלק ב"התנתקות" בעיקר בהצהרות תמיכה ולא במעשה * יש לו הצעות להיערכות התנועה הקיבוצית לקליטת אלפי מתנחלים במסגרת ה"התכנסות" * ויש לו חשיפה: יותר מקיבוץ אחד נמצא במו"מ עם יישובים ביהודה ושומרון * ראיון סיכום (שהוא גם פתח להתחלה חדשה)

 

יונתן בשיא (שדה-אליהו) מסיים מחר (30.6) את תפקידו כראש מינהלת סל"ע (סיוע למפוני עזה וצפון השומרון). בשבועות האחרונים הוא מסייר בשטח עם מחליפתו בתפקיד, צביה שמעון, פוגש את האנשים, מקשיב, ומנסה לסגור קצוות פרומים. ממש על קו הסיום הוא מתפנה לראיון סיכום נוקב.

 

"בואו נגיד לעצמנו פעם אחת את האמת, גם אם היא לא נעימה", הוא מתחיל מהעיקר בלי שום הנחות: "במקום שבו לפני חמישים שנה הייתה התנועה הקיבוצית עם כל האנרגיות של 'עלה נעלה', ו'לכבוש את ההר' - יש היום אנשים אחרים. ולאחרים יש את האנרגיות שהיו לנו פעם, ואת הרצון העז שכבר אינו קיים אצלנו, והם עושים היום המון דברים מתוך רצון לחיות יחד ולהתחלק ביש איש עם רעהו".

 

ש: תן דוגמה.

יונתן בשיא: "אתן לך דוגמה - יש היום בשומריה 57 משפחות שבאו מעצמונה, מתוכן עשר שהיו מושביות ועסקו בחקלאות ו-47 שהיו קהילתיות, ולהן היו רק הבתים שלהן. הן החליטו שהן רוצות להקים בשומריה מושב שיתופי, שכולם יהיו שותפים בו. כלומר, בעוד שאמצעי הייצור - הרפת, הלול והגד"ש - היו אמורים להתחלק בין מעט מאוד אנשים, הם, מרצונם, החליטו לחלק את זה בין כולם! מדובר בתהליכים כמעט הפוכים מאלה העוברים על התנועה הקיבוצית. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה מאוד גדולה: האם העובדה שהתנועה הקיבוצית תמכה באופן כמעט הומוגני במהלך ההתנתקות - מחייבת אותה ואת קיבוציה לא רק בהפגנות ובמאמרים בעיתונות, אלא גם באמירה ומעשה אמיתיים? לצערי, אני לא יכול לומר שראיתי במהלך ההתנתקות את התנועה הקיבוצית כפי שנכון וראוי היה".

 

בשיא רוצה לסייג את האמירה הגורפת הזאת לפחות במקרה אחד: הפעולה של אגף המשימות, בראשותו של יואל מרשק, בימים האינטנסיביים ביותר של הפינוי עצמו, והעברת החממות מגוש קטיף. "מרשק גייס מאות רבות של מתנדבים, רבים מהם מהקיבוץ-הדתי, לסייע במעבר", אומר בשיא. "מינהלת סל"ע מימנה את 'מבצע יואל', אך הקרדיט כולו שלו. בעניין הזה יואל וחבורתו הפגינו גם רגישות גדולה וגם הבנה ש'במקום שאין בו איש, הייה אתה האיש', אבל זה היה היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל".

 

ציונות מדינית או מעשית

 

ליונתן בשיא יש עוד דוגמאות (וביקורת) על "הכלל". למשל, בסיפור העברת קיבוץ שומריה. "אנחנו 'רכשנו' את שומריה", הוא אומר, "בעיקר מפני שיש בו רפת. חשבנו שאם גוף גדול של אנשים עובר לגור בפריפריה, מחובתנו לדאוג לו לפרנסה. לתדהמתי, יום אחרי שסיימנו את הרכישה, התייצבה התנועה הקיבוצית ואמרה: תראו, אותנו זה בכלל לא מעניין, את מכסת החלב אנחנו לוקחים וכבר חילקנו אותה בין שבעה-שמונה יישובים. ניסיתי להסביר שלא מדובר במהלך רגיל. הרי הוצאנו אנשים מבתיהם, וחובה על המדינה למצוא להם חלופת התיישבות ראויה, ובוודאי שזה חלק מהתפיסה הציונית ויישוב הארץ". בשיא מתקשה להסתיר את אכזבתו. "ציפיתי", הוא אומר, "שהתנועה הקיבוצית תגייס חברי קיבוץ ותיקים, בעלי מקצוע, שילוו את המתיישבים ביישוביהם החדשים וילמדו אותם חקלאות מהי, בדיוק כמו שבני המושבים הוותיקים יצאו בתחילת שנות החמישים להדריך בלכיש ובעדולם. מה היה קורה אם ביתד וביבול, שם מנסים לעשות חקלאות בחולות חלוצה, הייתה התנועה הקיבוצית מסייעת ומדריכה? לא ראיתי התגייסות, שום תהליך שפעם היה לחם חוקנו: של אימוץ, של עזרה. שום דבר, כלום".

 

יוצא מן הכלל במקרה זה הוא הקיבוץ-הדתי, שארגן אימוץ של קהילות גוש קטיף על-ידי קיבוציו.

 

ש: אתה אומר, בעצם, שהיוצרות התהפכו. השמאל היום הוא הציונות המדינית (המדברת), ואילו הימין עוסק בציונות המעשית?

"אתה צודק. במקרה הטוב אנשים שלנו כתבו מאמרים בעיתונות הקיבוצית, וברוב המקרים גם זה לא. מי שפעם דיבר על רגב ועוד רגב, דונם ועוד דונם, איבד את השפה הזאת. היום הרי מדובר על התיישבות בתוך הקו הירוק - אז איפה אנחנו? זאת לא שאלה אבסטרקטית. אנחנו עומדים, כנראה, לפני מהלך גדול וקשה של התכנסות, ואני קורא לתנועה הקיבוצית לעשות חשבון נפש אמיתי ולהרים את הדגל".

 

חילונים ודתיים ביחד

 

נדמה שיונתן בשיא, בדברו על דגלים, רוצה בין השאר לרמוז לתנועה הקיבוצית על תפקידם העתידי של הקיבוצים הזעירים שיש להם אמצעי ייצור, מבנים, קרקע, וכמעט אין בהם אנשים. אליבא ד'בשיא, הם יכולים להיות קולטי המפונים הבאים. "יש לרעיון הזה כמה חלופות", אומר בשיא, אבל לפני הפירוט הוא מספר על דוגמה מהשטח. "בשבוע שעבר הייתי בקיבוץ דביר ונפגשתי לשיחת נפש עם האנשים שהוצאתי משומריה. אני מודה שיש לי לגביהם ייסורי מצפון, כי אני יודע כמה היה קשה להם, והאמירה 'כשחוטבים עצים עפים שבבים' היא נוראית כשעוסקים בבני אדם, ומתעלמת ממצוקתם האישית. אני חושב שהמהלך הזה היה אגרסיבי מדי, עקב הזמן הקצר שעמד לרשותי, ואינו המודל האופטימאלי".

 

ש: אז מה כן?

"אפשרות אחת היא לשלב אותם באותה קהילה, כמו בקיבוץ נטור, למשל. זה לא מהלך קל, ואני סבור שבשומריה הוא לא היה מצליח. האפשרות השנייה היא הרחבה קהילתית: בואו וניתן אותה ליישוב אחר, וניצור שני יישובים נפרדים, צמודי דופן. הפתרון הזה מאפשר שילוב של דתיים וחילוניים, דבר שאיננו אפשרי במודל הראשון. יש גם חלופות נוספות, וצריך לעבוד עליהן. לצערי, במקום שבו נדרשו בתנועה פתיחות וחשיבה חיובית, על איך בונים מודל שייתן תשובה למצוקה של המדינה וייצור גם אפשרות להזרים כספים ליישובים הקולטים - חשתי לא אחת כקול קורא במדבר".

 

בשיא מעריך מאוד את האופן בו התמודדו ראשי הקיבוץ-הארצי, גברי ברגיל וחיים (ג'ומס) אורון, עם הלחץ הציבורי שהופעל נגדם בסיפור שומריה. "היו מאמרים שדיברו על קיפול הדגל התנועתי, ועוד", הוא מזכיר. "הרי אפילו בשם שומריה יש סמליות רבה. אגב, הצעתי לאנשי עצמונה לקרוא ליישוב שלהם שומר-יה, כך שאפילו את האותיות לא נצטרך להחליף, אך הם החליטו להשאיר את השם כמו שהוא".

 

ויש דוגמה נוספת. "פגשתי בשבוע שעבר ראש מועצה קיבוצניק מהדרום שעשה בעניין של שומריה מלאכת קודש, והוא אמר לי, שהוא מניח שחברי הקיבוצים לא היו רוצים לשנות את אופייה של המועצה שלהם על-ידי קליטה נוספת של תושבים דתיים. האם יש לנו זכות לומר את המשפט הזה? האם אפשר להיות מצד אחד בעד ההתנתקות, ומצד שני לא לאפשר למנותקים, המעוניינים להישאר חקלאים, להשתלב במרחב?"

 

כדוגמה לדו-קיום, מבקש בשיא להביא את המועצה "שלו", בקעת בית שאן. הוא מזכיר כי מהשבוע הבא ישב על כיסא ראש המועצה דני תמרי, חבר שדה-אליהו, שהוא איש דתי, במועצה עם רוב חילוני ברור. "זוהי מועצה אזורית מאוד פלורליסטית, זה לצד זה חיים בה מושבים וקיבוצים, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים, ימין ושמאל. פעם התפקידים המרכזיים באזור היו מחולקים לפי מפתח תנועתי. היום כל המערכות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות מתנהלות בשיתוף, לתפקידים נבחר מי שטוב, והשאלה מאיזה תנועה הוא בא - בכלל לא עולה ולא מעניינת".

 

לא מקימים יישובים חדשים

 

הרבה מסקנות יש ליונתן בשיא מתהליך ההתנתקות, אבל חשוב לו להבהיר דבר אחד, שלדעתו חשוב מאוד שהתנועה הקיבוצית תפנים אותו: בישראל כבר אי-אפשר להקים יישובים חדשים. חד-משמעית. "בשנתיים האחרונות, ואני אומר זאת במלוא הצניעות, שיניתי ועיצבתי את הכללים שעל-פיהם עבדה מדינת ישראל בנושא ההתיישבות, כחומר ביד היוצר. הפכתי את קיבוץ יד-חנה ליישוב קהילתי. הפכתי את המושב השיתופי מבקיעים למושב עובדים. הקמתי יישובים צמודי דופן. הוכנה תוכנית מתאר ארצית (39) למרחב ניצן. העברתי תב"ע תוך שבועות ספורים, ועוד ועוד; ואולם דבר אחד לא הצלחתי: להקים יישוב חדש! אין יותר יישובים חדשים בישראל".

 

ש: מהי המשמעות של המסקנה הזו?

"המשמעות היא שאם בתהליך ההתכנסות, שיהיה בהיקפים הרבה יותר גדולים מההתנתקות, יהיו אנשים שלא ירצו לחזור לתל-אביב או לירושלים, אלא ירצו לגור ביישובים חקלאיים או קהילתיים - תהיה להם ולמדינה בעיה. בעניין הזה יש בידי התנועה הקיבוצית מכשיר יקר ערך: יישובים שיש להם אמצעי ייצור, קרקעות, משבצות בנייה, שלמרבה הצער, את חלקם הגדול - או לא הצלחנו ליישב, או שהאוכלוסייה בהם הזדקנה והצטמצמה מסיבות שונות. המדינה תהיה מוכנה לעשות הרבה כדי לקבל לידיה חלק מהזכויות של יישובים כאלה, משום שהיום הם האפשרות היחידה להתיישבות כפרית במדינה. לא ייתכן שאנחנו ניתן תשובה שלילית ליישוב צמוד דופן. אני באמת לא רוצה להוציא את אנשי כרמים מביתם, למרות שייתכן שהם מעוניינים בכך; אבל להגיד לא להרחבה קהילתית בכרמים למפוני גוש קטיף, כשבכל הקיבוץ הזה יש אולי 25 אנשים? או לא לאפשר לאנשי כפר דרום, שנמצאים כמעט שנה בבית דירות באשקלון, לבנות מחדש את היישוב שלהם בנגב - רק בגלל השיקול על ההרכב הדמוגראפי של המועצה האזורית? יש לנו בכלל זכות מוסרית לאמירה כזאת?"

 

התנועה מחפשת משמעות

 

כעת, אחרי שסערת ההתנתקות שככה, מעריך יונתן בשיא כי יש פסק זמן של כשנתיים עד ה"התכנסות". עבור התנועה הקיבוצית, לדעתו, תהא זו עת מבחן. "התנועה הקיבוצית לא תוכל להישאר בחוץ", הוא אומר, ומציע להכין כבר כעת רשימה של יישובים שיהיו מעוניינים לקלוט, במודל כזה או אחר, קהילות מיהודה ושומרון, ובמקביל להכין גם את רשימת התנאים להסכמה הזו. יש צורך בהיערכות תנועתית, כי יישוב בודד איננו יכול לעסוק בכך, ובחלק מהיישובים הזעירים אין אפילו עם מי לדבר על כך. מדוע שהם לא יסכימו לבנות, צמוד לגדר שלהם, שכונות קהילתיות ולהיות שותפים לקליטתן, לא בתוך הבית ולא במקומם, אלא לידם. זהו צו השעה, ואני קורא למזכירי התנועה הקיבוצית לקיים על כך דיון ציבורי פתוח, אמיתי ונוקב. ויקטור פרנקל כתב, בספרו 'האדם מחפש משמעות', על כך שרק כאשר יש משמעות לחייו של אדם, הוא מצליח לשרוד. אני סבור שהדברים נכונים גם לגבי תנועה. השאלה נמצאת עכשיו על השולחן, ואיננו יכולים לברוח ממנה: האם ניקח חלק בעיצוב דמותה של המדינה, או 'נשב על המרפסת'. אנחנו 'יושבים על המרפסת', עוסקים בעיקר בעצמנו ונותנים ציונים לאחרים. אני מאוכזב מחוסר ההתגייסות בכל הנוגע להתנתקות, אבל זה היה רק הקדימון. אני משוכנע שעכשיו הזמן להתגייס, יחד עם יישובים שיסכימו לכך, ולומר למדינה: 'זו תרומתנו, ואלו הן דרישותינו, שהן תנאי להסכמתנו'".

 

על-פי בשיא, יש כבר סימנים בדרך. "בוא ואגלה לך סוד", הוא אומר ולוקח אוויר, "יש כבר יותר מקיבוץ אחד שנמצא בדיבור עם יישובים ביהודה ושומרון על אפשרות שיבואו אליו במודל כזה או אחר. לדעתי, טוב שכרגע זה נעשה רחוק מהעין, בעיקר כדי לא לפגוע באנשי יו"ש - אבל אני מצפה לאמירה ברורה מראשי התנועה הקיבוצית, שהכיוון הזה הוא לגיטימי ונכון, ושהוא חלק ממטרות התנועה. אני לא מקבל בשום אופן את האמירה והגישה שאם אנחנו מוותרים על שומריה או יישוב אחר, זאת פשיטת רגל של התנועה. ההפך הוא הנכון - יש מהלך מדיני היסטורי, ו'ראשונים תמיד אנחנו'. התנועה הקיבוצית צריכה לקבל החלטה, שהמשימה שלה לעשר השנים הבאות היא לסייע למדינת ישראל לקלוט את אלפי המתיישבים שיחזרו לתוך הקו הירוק במסגרת תוכנית ההתכנסות".

 

גם לתת, גם לקבל

 

כדי לא להישמע כ"מפריח סיסמאות", מציע בשיא להקים צוות משימה תנועתי מקצועי שיעבור בכל קיבוצי התנועה, ימפה רצונות ואפשרויות ויכין תיקים מסודרים ליום פקודה. "הרי לא ייתכן שלאחר עשרות שנים שבהן קראנו למתנחלים לחזור 'הביתה' לתוך הקו הירוק - כשמגיע הרגע, סופסוף, נגיד להם: תחזרו, אבל 'לא בבית ספרנו'. כידוע לכולנו, קיימים יישובים מגוונים, דתיים וחילוניים, וחלקם יכול וצריך לבוא אלינו. אפשר לכוון יישובים דתיים לקיבוץ הדתי וחילוניים לקיבוצים אחרים, ואפשר גם לחשוב על שילובים שונים".

 

ש: נראה לך שהקריאה הזו תיפול על אוזניים קשובות של קיבוצניקים?

"תנופת קליטה של המפונים בקיבוצים אינה רק משימה אלא גם הזדמנות. אם נירתם לזה, המדינה גם תיתן והרבה: השקעה בתשתיות, בחינוך, במבני ציבור, ועוד לא אמרתי מילה על שינוי התדמית ודעת הקהל. בואו נעשה תוכנית שתהפוך למשימה ציונית, במסגרתה גם ניתן וגם נקבל. אני קורא למזכירי התנועה: בואו ניקח את הצורך הלאומי הזה ונהפוך אותו למשימה ולהזדמנות - הן כלכלית והן דמוגרפית - לתנועה הקיבוצית".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים