הכיתה המעופפת

טלי גורן ספיר


לאהוד שמיר (שער-הגולן) יש אג'נדה חינוכית: הישגיות -  ,OUTערכים והשקפת עולם -  * INהוא מאפשר לתלמידיו להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת * את השיעורים שלו הוא פותח בשירה בציבור * וזה לא הכול * להתראות בצד השני של החופש הגדול

 

האם אפשר, בשנות האלפיים, לפתח בבית הספר "דיאלוג אמיתי" ולבנות השקפת עולם ערכית? אהוד שמיר, מורה ומחנך ותיק משער-הגולן, לא רק מאמין שאפשר, אלא יש לו עדיין כוח להיאבק על כך. שמיר אינו לבדו במאבקו: לצדו עומדים הרכזת הפדגוגית של בית הספר, שרהל'ה מילר (בית-זרע), וגם ההנהלה - למרות חילופי הבעלות בבית-הספר שבו הם מועסקים.

 

תזכורת: עד לפני שנה עדיין היה המקום מוסד חינוכי, "בקעת כנרות", בבעלות הקיבוצים שער-הגולן ובית-זרע. החל משנת הלימודים תשס"ו הפך המוסד לבית ספר בבעלות "עתיד", המונה 250 תלמידים משלושים(!) יישובים שונים בארץ ובעולם, חלקם במסגרת פנימייה והשאר בלימודי יום.

מנהל בית הספר מטעם "עתיד", משה אלמליח (טבריה), מתפעל מהמקום, הצמוד לגדר של קיבוץ בית-זרע והוא חלק מעמק הירדן, על חומו הרב ושלל צבעיו: "מצאתי בית ספר שפועל יותר מ-57 שנה, עם הון אנושי מאוד מיוחד. אני רואה בו מקום עם עבר מפואר ועתיד מזהיר".

 

בבית הספר הזה יש שתי כיתות בשכבה, כיתת נעל"ה אחת ושתי כיתות נע"ם (נער עולה עם הורים), בעיקר ממדינות חבר העמים ודרום אמריקה, וכן ילדי חוץ מהסביבה. דווקא בגלל המגוון הרב של התלמידים והשונות הגבוהה ביניהם, מייחס אלמליח חשיבות רבה לחינוך החברתי. "אני זוכר יותר את הפעילות החברתית בבית הספר", הוא אומר, "מאשר את שיעורי המתמטיקה. אצלי נושא החינוך החברתי הוא בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. אני מאמין שתלמיד שניתנת לו הזדמנות לפעילות חברתית מעשירה, הופך מתון יותר בהתנהגותו ומגיע להישגים לימודיים ביתר קלות". אין זה פלא, אם כן, שלמרות שינוי הבעלות על בית-הספר, עדיין קיימת מסגרת של שעה עד שעתיים בשבוע, לכיתות י' וי"א, שנקראת: "אני ואתה בחברה משתנה". את התוכנית הזו בנה ומעביר אהוד שמיר, מורה להיסטוריה ומחנך, שכבר לפני 11 שנים החלה להתגבש אצלו ההכרה שמה שהיה מובן מאליו במוסד החינוכי המסורתי, כבר לא קיים. בדיוק אז החלו לקלוט במוסד בקעת כנרות ילדי חוץ רבים מהאזור וקבוצות נעל"ה. "חלק גדול מילדי החוץ אילצו אותנו לחשוב ולהתייחס אחרת לחיים", אומר שמיר, שראה, במקביל, כיצד נעלמת ההתייחסות הערכית של תנועת הנוער במוסד. "'דיברות השומר' ירדו מהקירות, והסיסמה: 'פה מתחנך דור של מגשימים' דהתה. ראיתי איך נכנסת הגישה האומרת שכל אחד צריך לדאוג רק לעצמו", הוא אומר. המציאות הזאת המריצה את אהוד לבנות תוכנית של ממש ולהעבירה כשיעור מסוג אחר לגמרי.

 

ילדים חריגים בשיעור

 

"הלב והמטרה של התוכנית 'אני ואתה בחברה משתנה' היא נקיטת עמדה", אומרת שרהל'ה מילר. "מה אני עושה עם מה שאני שומע. אנחנו מנסים להביא את הילדים להבנה שצריכים לעשות מעשה. היו שנים שהילדים נרתמו, בעקבות השיעורים, לעזרה ל'פתחון לב', נסעו להיפגש עם השובתים מגוש קטיף, במסגרת בית הספר ובאישורו, ועוד".

 

נכנסתי יחד עם תלמידי כיתה י' לשיעור במסגרת התוכנית. ראשית, משנים את סדר הרהיטים: מעבירים את הכיסאות קדימה ויוצרים מעגל. הפעם הזמין אהוד שמיר לשיעור אם לבת שנולדה עם תסמונת דאון. 25 נערים ונערות יושבים מרותקים לסיפור האישי של האם ובני משפחתה אודות ההתמודדות עם גידולה של הילדה, שכיום היא בת 25. הצעירים מוצאים עצמם מול סיפור של חריגות. משסיימה האם לספר, שואלת אותה אחת התלמידות אם הייתה מפסיקה את ההיריון לו ידעה שהיא נושאת ברחמה עובר עם תסמונת דאון. כן, ענתה לה האם, החיים קשים גם כך, ואני מוצאת עצמי חיה עם עצב כרוני. עם סיום השיעור שרר שקט בכיתה ולא התפתח דיון, אבל כולם יודעים שהנושא עוד יעלה. בשיעורים של אהוד לא ממהרים לשום מקום.

 

בעקבות השיעור אומרת שני, ילדת חוץ מטבריה (הבת הרביעית ממשפחתה שמתחנכת בבקעת כנרות): "כשאני רואה את האנשים שמאחורי הסיפורים, אני רואה גם את הרגשות שלהם. אני סוגדת לאנשים שמגדלים ילדים חריגים. זה עוזר לי להעריך את עצמי ואת החיים שלי". לשני חשוב מאוד ללמוד ולהיות מודעת לחיים שמחוץ לבית הספר, וזה מה שקורה, לדעתה, בשיעורים של אהוד שמיר.

 

גם נטשה, תלמידת כיתה י' (בת קיבוץ בית-זרע) אוהבת מאוד את השיעורים האלו: "בשיעור, שמתנהל בדיון ובשיחות, יש מקום לכל אחד להגיד באופן חופשי את דעתו בנושאים שונים של החיים. שעה כזאת בתוך סדר היום הרגיל מעניקה ערך מוסף".

 

צלב קרס על הלוח

 

"יודעי דבר אמרו לי", מספר אהוד שמיר, "שאם לחינוך כזה אני חותר, יש רק דרך אחת: להשתמש באמצעי השיטה הקיימת, כלומר: להעניק לנושא נקודות ולהפוך אותו לנושא 'בגרותי'. אינני מאמין שדבר כזה ניתן לביצוע. אבל אפילו אם כן: האם זה לא יוציא את הנשמה מהחינוך הערכי? חינוך לערכים ולהשקפת עולם מבוסס על דיאלוג, על תהיות, על התייחסות אישית. הישגיות היא אולי מפתח, אבל הוא פותח את המנעול הלא נכון".

 

אהוד שמיר מאמין במרחב של זמן והזדמנות לכל אחד להגיע לגיבוש העמדה שלו, ובנושא הזה הוא לא מוותר. הוא ילחץ את תלמידיו "אל הקיר" עד שיאמרו גם מדוע הגיעו אל עמדתם ומה הביא אותם להחזיק בה. אימון בגיבוש עמדה, והקניית היכולת לבטא אותה - הם הלב של התוכנית. וזה מתבטא בשטח. מספרת אורית סטולרו, מחנכת י"א (אפיקים): "אני 'גרופי' של אהוד, מלווה אותו בתוכנית כבר תשע שנים. בזמן המסע לפולין, למשל, אנחנו רואים הבדל בין הדרך בה הנערים שלנו מבטאים את עמדותיהם לבין זו של תלמידים מבתי ספר אחרים".

 

אהוד שמיר הבין, ושכנע בכך גם את הנוגעים בדבר, שמסגרת של בחינות ועבודות איננה מתאימה לשיעוריו. "הבנתי שצריך לבנות מגזר שנראה אחרת, שלא רצים בו להוציא ציונים אלא עוברים תהליך - בעזרת אנשים מהחוץ, הבאים לספר על מעשיהם והשקפותיהם; ובעזרת שיחה, הנותנת ביטוי לפרט: במחשבותיו, ברגשותיו ובצורת הסתכלותו על דברים".

 

דנטה, תלמיד י"א (בן קיבוץ בית-זרע), מעיד שזה "עובד". לדעתו, השיעורים האלה הם חריגה טובה מסדר היום. "ישנם נושאים שהכיתה ממש 'מתחממת' עליהם", הוא אומר, "וזה נותן הזדמנות לחשוב על החיים יחד עם חברים, לשמוע דברים מכיוונים שונים ולבטא את העמדה האישית שלי".

 

הביטוי "ערך מוסף" חוזר בפי כל הדוברים. נרקיס (י"א, בת קיבוץ בית-זרע) מדברת על "מפגש דעות" בינה לבין שאר התלמידים בכיתה. "זה מקרב בינינו מאוד", היא אומרת, "והדיונים האלו חשובים אפילו יותר מאשר הבחינות. למשל, בתחילת אחד השיעורים אהוד צייר צלב קרס על הלוח ושאל מה זה אומר לנו, ואנחנו זרמנו. אהוד לא אומר את דעתו אלא נרשם, כמו כל חניך אחר שמבקש רשות דיבור". אורית זוכרת את השיעור הזה: "אהוד שאל אותם אם הם מוכנים שצלב הקרס יישאר במשך השיעור, והיה על התלמידים לנמק את אם כן או לא. היו ילדים שמייד קפצו ורצו למחוק את הסמל מהלוח והיו שאמרו שזאת בסך הכול עוד דעה. כך התפתח דיון סביב גבולות הסובלנות".

 

חינוך בעזרת שירה

 

לא בכל כיתה זורם השיעור ברוח זו. הרבה תלוי גם במחנכים. הדבר מתבטא גם בגישה אל הכלי החינוכי הנוסף שמשמש את אהוד שמיר - שירה ביחד. בתחילת השנה הוא מביא לכיתה חוברת עם מילות שירים שהוא אוהב, החניכים מוסיפים משלהם, ויחד הם בוחרים שירים כדי לזמרם בתחילת השיעור. בלי "פליי-בק", וללא שום כלי נגינה כלשהו, רק הקולות הבוקעים מבפנים - ומייד משתנה האווירה. "השירה יוצרת התרוממות נפש ומחנכת לתרבות פעילה", אומר אהוד שמיר. אבל לא כולם אוהבים את זה. יום אחד, כשהתקרב אהוד לשיעור באחת הכיתות, שמע תלמידים אומרים: "אוף, שוב הדבר המעצבן הזה...". את הכיתה הזאת הפסיק ללמד באמצע השנה. "אי-אפשר לקיים שיעור כזה אם רוב התלמידים מתנגדים לכך, ועוד בצורה אקטיבית", הוא מסביר. "התנאי לקיומו הוא הבנת חשיבותו ונכונות להשתתף בו באופן פעיל". ישנם גם מורים ומחנכים שאינם מתחברים לנושא ואומרים ש"חבל על הזמן", אבל גם אצלם "יורד האסימון" עם השנים, ומדי שנה, באחד בספטמבר, מגיעים אל בית הספר רבים מבוגריו, השומרים לאהוד חסד נעורים.

 

במסגרת שיעורים בנושא דו-קיום בין יהודים לערביי ישראל ובין הפלסטינים, הזמין שמיר נציגים מ"חיילים שוברים שתיקה". בנושא "אלימות וסובלנות" צופים החניכים בסרט "התפוז המכאני" ודנים על מצפון ועל רגשות אשמה. באחד השיעורים, שהתקיים בו דיון על היחס לשונה, הביא אהוד לכיתה את מאמרו של האמן אורי ליפשיץ, בו כתב האמן שאין זכות חיים למי שנולד שונה. אחת הילדות הציעה להביא את ליפשיץ לדיון בכיתה. אהוד לא התנגד לכך, הוא הולך עם יוזמות - אבל חניכה אחרת, אחות לילד נכה, התנגדה. לפיכך עלה הנושא, אם להביא את אורי ליפשיץ לבית הספר או לא, בשיחת חברה בית ספרית - בה הוחלט שלא להזמין אדם עם דעות כאלה, כי גם לסובלנות יש גבול.

 

בשיעור אחר בנושא היחס לשונה, הביא אהוד לכיתה נציגים מהקהילה ההומו-לסבית. תגובתם של כמה תלמידים הייתה שהנציגים הללו מציירים תמונה "ורודה" מדי וכי יש בכך סכנה מסוימת, משום שתיאור כזה של המציאות עלול להטעות חלק מהתלמידים שמתלבטים בנוגע לזהותם המינית. אהוד לא הביא יותר נציגים מהקהילה, אבל המטרה הושגה, כי, כאמור, הדבר החשוב בעיניו הוא גיבוש עמדה ויכולת לבטא אותה ולנמקה.

 

אהוד רגיש מאוד ל"הפרטת האינטרסים", להצטמצמות הפרט בתוך עצמו, ולכן הוא שם דגש על נושא האגואיזם מול הנתינה. לשיעור שעסק בכך הביא את עירית בר-נתן, שתרמה את איברי בנה לאחר שנהרג בתאונת דרכים. אל הסיפורים והאנשים הוא מגיע בדרכים שונות, לפעמים מקריאה בעיתון. הוא מתקשר אליהם, מספר להם על תוכניתו, מזמין אותם להשתתף והם נענים ברצון. אחרי כל מפגש כזה נמשכים הדיונים בתוך הכיתה ועל המדרכות.

 

בשנת 2000 זכתה התוכנית "אני ואתה בחברה משתנה" בפרס ראש הממשלה בשיתוף משרד החינוך, לבתי ספר שעוסקים בנושאי דו-קיום וסובלנות. גם השנה מועמד בית הספר "עתיד-בקעת כנרות" לפרס, הפעם מטעם הסתדרות המורים, בתחום המאבק באלימות. המנהל, אלמליח, שהגיש את התוכנית כמועמדת לפרס, אומר על אהוד: "הוא עובד בהתנדבות ומהווה דוגמה אישית בבית הספר וגם מחוצה לו. אני מצדיע לאנשים כמוהו".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים