מתקן את הרוח - מאיר איילי מיפעת הנהיג בארץ את "תיקון ליל שבועות"

מתקן את הרוח

אורית פראג


לא רבים יודעים כי הראשון למחדשי מנהג "תיקון ליל שבועות" הוא מאיר איילי מיפעת. הוא היה מאבותיה של "מהפכת היהדות" בתנועה הקיבוצית, אלא ששמו נשמט מראשיה. לגבי רבים נשאר איילי מעין דמות אב רוחנית ייחודית שאין לה תחליף

 

"לכל אומה יש לאורך ימיה גיבורים ודמויות מופת, שהכול יודעים לספר פועלם ושבחם בעיצוב חייה, אבל לכל אומה יש גם גיבורים שרק מעטים יודעים לספר גודל תרומתם לה, שכן מעשיהם נעשים בצנעה, מבלי שיבקשו לעצמם הכרה וחשיפה; שכר מעשיהם במעשיהם". כך כתב פרופ' זאב גריס מאוניברסיטת בן-גוריון על מאיר איילי ז"ל, שהחודש מלאו חמש שנים למותו ובחג שבועות הזה ימלאו 40 שנה בדיוק ל"תיקון ליל שבועות" הראשון שערך בקיבוצו יפעת, מנהג שהפך לטרנד ברמה ארצית, ורק מעטים יודעים שהוא מי שהחל בו והפך אותו למנהג שממנו למדו אחרים.

 

את "תיקון ליל שבועות" יערכו הלילה במאות מקומות ברחבי הארץ. המנהג הזה, שבו לא רק דתיים כי אם גם חילוניים רבים, יושבים ולומדים אל תוך הלילה טקסטים יהודיים ואחרים כדי לנטוע משמעות רוחנית בחג השבועות, חג מתן תורה, הפך היום למקובל כל כך, שכבר נראה שהוא מסממני החג כמו מאכלי הגבינה והצבע הלבן.

 

ה"תיקון" הראשון שאיילי ערך היה בשנת 1966 ומאז המשיכו לערוך אותו ביפעת כל שנה. כמו שעון. מרים אהרוני, שהיא ובן-זוגה יואב ממשיכים במפעל השנתי ששנים ארגן אותו איילי עצמו, טורחת להדגיש בדייקנות כי רק בשנה אחת, שנת 1967, לא קיימו אותו עקב הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים.

 

לגבי רבים נשאר מאיר איילי מעין דמות אב רוחנית ייחודית שאין לה תחליף. הוא היה מאבותיה של "מהפכת היהדות" בתנועה הקיבוצית, אלא ששמו נשמט מראשיה: מחנך ומורה למחשבת ישראל, תחילה בקיבוצו יפעת ובבית הספר האזורי, ולאחר מכן באורנים, שם הקים את החוג למחשבת ישראל, ולימים היוזם של שתי הוצאות ספרים למורשת ישראל. הוא מת בגיל 88 והשאיר אחריו אנשים רבים שזוכרים את דמותו באהבה ובגעגועים.

 

תופעה מיוחדת

 

"מאיר היה תופעה מיוחדת בתנועה הקיבוצית", אומר עליו שי זרחי (גניגר), המנהל הפדגוגי של המדרשה באורנים, שהיה תלמידו בבית הספר התיכון ואחר כך בחוג למחשבת ישראל באורנים. "הוא לא שייך לקבוצה של שדמות, לקבוצה שיריב (בן-אהרון), פצ'י (אברהם שפירא) ומוקי (צור), קשורים אליה, הקבוצה שקיבלה את התואר של מי שהביאו את המהפכה היהודית בציבור החילוני בתנועה הקיבוצית ובארץ בכלל. למרות שהם הפכו לחבריו ולשותפיו לרעיון.

 

מאיר, שהיה מבוגר מהם בהרבה שנים, השתייך לקומץ אנשים שהעולם הרוחני של היהדות היה חשוב לו כמרכיב חיוני של הזהות, ולכן לא יכול היה להשלים עם דחיקת היהדות במהפכה הציונית. כבר בסוף שנות ה-40 הוציא אנתולוגיה בת שני כרכים של מקורות בנושא החגים. הוא ממייסדי בית הספר האזורי ביפעת, ולימד בו יהדות, אבל הוא היה מאוד בודד בכך. התחום הזה לא היה באג'נדה של כל הגווארדיה של המורים. הוא הוביל את הנושא כמהפכה אישית יותר. הוא הצליח לייסד את המסורת של תיקון ליל שבועות סביב היישובים של בית הספר האזורי - מפעל מדהים, כי הוא היה תיקון ליל שבועות החילוני הראשון".

 

מאיר איילי נולד כאויגן הירשלר, בנם השלישי של ר' יהודה ואסתר הירשלר, באייזנשטט שבאוסטריה, ב-10 ביולי 1913. בשנת 1931 נשלח על-ידי אביו לפרנקפורט שבגרמניה, לישיבתו של ד"ר ברויאר, כדי שילמד שם "תורה עם דרך ארץ". בה בעת החל ללמוד גם פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה. המאורעות הפוליטיים והחברתיים שהתרחשו בגרמניה בראשית שנות ה-30 חיזקו בו את ההחלטה לעלות לארץ-ישראל. באביב 1933 עזב את פרנקפורט, חזר לאייזנשטדט והקים שם את תנועות הנוער "החלוץ" ו"תכלת-לבן". בהכשרה החקלאית הקצרה שעבר כחלק מהתכוננותו לעלייה ארצה כחלוץ, רכש את יסודות העבודה כרפתן - מקצוע שלו שמר אמונים עד זיקנה ושיבה.

 

הוא עלה לארץ בשנת 1934, היה שותף לכמה קבוצות קיבוציות והדריך בהן. בשנת 1940 עלה לירושלים יחד עם אשתו נעמי כדי להמשיך באוניברסיטה העברית את לימודי הפילוסופיה וההיסטוריה היהודית שבהם החל כמעט עשר שנים קודם-לכן באוניברסיטה של פרנקפורט. הוא היה הסטודנט היחיד שהיה חבר קיבוץ והסתובב בקמפוס האקדמי החדש בחולצה כחולה, כשמהר מאוד הוא יוצר קשר קרוב עם המורים הדגולים של אותה תקופה. פרופ' גרשם שלום, פרופ' מ"צ סגל, פרופ' יוליוס גוטמן ופרופ' בער ודינבורג (דינור) ואחרים הפכו לידידיו ורחשו לו אהבה וחיבה גדולה כל חייהם.

 

אבל בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו להסתנן שמועות על גורלם של יהודי אירופה, הרגיש איילי שלא יוכל להישאר במסלול האקדמי, המנותק מחיי המעשה החלוצי, ושב לחיי הקיבוץ. 30 שנה יחלפו עד שישוב לאוניברסיטה העברית להשלים לימודיו ולכתוב את הדוקטורט בחקר הספרות התלמודית אצל פרופ' א"א אורבך.

 

הדלקת נרות

 

בהשפעת אהרק'ה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, בחרו נעמי ומאיר איילי להצטרף לקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל.

 

"מאיר", מספרת אהרוני, "הקים בגבת את חברת הילדים, צורת ארגון חדשנית ומיוחדת, ששימשה עם הזמן כאב-דגם לתנועה הקיבוצית כולה. בתוך כך גם הביא מנהג שלא היה מקובל עד אז: הדלקת נרות שבת. בזיכרונותיו הוא כותב כי החלטה זו שלו הייתה הנושא המרכזי בשלוש אסיפות-קבוצה בגבת, שבסופן הוחלט ברוב דעות: אין להכריח את הילדים לנטוש את הרעיון הזה, אך יש לנסות לשכנעם שאין מנהג זה מתאים לחיי קיבוץ.

 

בשנת 1946 יצא לשליחות להצלת יהודים באירופה, שנמשכה כשנה וחצי. בסוף שנות ה-50 יצא לשליחות חינוכית באנגליה. בביקור בשטוקהולם במסגרת מחקר ארגוני-חינוכי פגש שם את המשוררת נלי זק"ש - אז עדיין משוררת כמעט-אלמונית, ולימים כלת פרס נובל. הידידות החמה ביניהם נשמרה עד מותה של המשוררת ואיילי תרגם רבים משיריה לעברית.

 

בפילוג בגבת נמנה איילי עם החברים שעזבו את קיבוצם והקימו את יפעת.

 

עם שובו מהשליחות באנגליה החל איילי בהקמת בית-הספר האזורי ביפעת, "העמק המערבי", והפך למנהלו הראשון.

 

אהרוני: "בשנת 1972 הסכימה הנהלת בית הספר לאפשר לאיילי לצאת חלקית מן הניהול השוטף של בית הספר לשנת שבתון. מאיר התכוון להקדיש שנה זו ללימודי ספרות באוניברסיטה בירושלים, ולהשלמת חיבור מעמיק על 'פאוסט', שאותו תרגם והוסיף לו מבוא והערות, כשם ששנים לפני כן פרסם את ספרו של גיאורג ברנדס על טרגדיות שייקספיר בתרגומו ועם הערותיו.

 

בדרכו לירושלים, שינה במפתיע את תוכניותיו, והקדיש את שנת השבתון לתחילת מחקרו המקיף על פועלים ובעלי-מלאכה בספרות התלמודית ובמדרשים, בהנחייתו של פרופ' א"א אורבך".

 

איילי עצמו הסביר כי עד אז טולטל בין שני קטבים, עד שלבסוף הסתבר לו שאינם דוחים זה את זה, אלא "מושכים זה את זה ודבקים זה בזה". כוונתו הייתה לעולם הרוח המערבי-הקלאסי מצד אחד, ועולם המורשת היהודית מצד שני. איילי סיפר: "עליתי לירושלים עם 'פאוסט' בכיסי וירדתי עם דוקטורט בתלמוד. תוצאת הקונפליקט הייתה משיכת הקטבים זה לזה וניסיון למצוא את ההרמוניה שבין הדיסיפלינות, כשם שריבוי הכלים המנגנים זה עם זה בתזמורת בצלילי קונטרפונקט הוא היוצר את ההרמוניה במוזיקה".

 

ההתמודדות עם השכול

 

בשנת 1973 נענה איילי לפנייתו של שר החינוך דאז, יגאל אלון, לכהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. כעבור חודשים ספורים נהרג במלחמת יום הכיפורים בנם של נעמי ומאיר איילי, עפר. מסוקו של עפר הופל בשמי האגם המר בתעלת סואץ. אחרי מותו של הבן חש מאיר שלא יוכל להמשיך בתפקיד וחזר ליפעת.

 

בזיכרונותיו כתב איילי על השכול: "לא העמסנו יגוננו על אחרים, אבל במשך שנים רבות ניצב קיר זכוכית קרה בין העולם ובינינו, דרכו אנו רואים הכול בבהירות רבה, אבל הוא חוצץ בינינו ובין העולם. אנו יושבים יחד דוממים, איש וזעקתו פנימה. לא תלינו תמונות, כדי לשמור על שפיות דעתנו, פן כל מבט גלוי בו יקרע עוד קרעים-שאינם-מתאחים".

 

כדי להציב יד ושם לזכרו של עפר יסד מאיר את ספריית "דורון - עופר איילים", שהביאה לקורא העברי פנינים נבחרות מספרות העולם. הוא החל ללמד באוניברסיטת חיפה בחוג לספרות עברית ובחוג למחשבת ישראל. בשנת 1978 הקים את החוג למחשבת ישראל ב"אורנים". מכאן ואילך הקדיש את רוב זמנו וכוחו לחקר ספרות חז"ל והוראתה.

 

בשנת 1981 ראה אור הספר הראשון בספריית הילל בן-חיים - ספריית עיון במדעי היהדות. ראשיתה של הספרייה בפנייה למאיר מצד אפרים בן-חיים, איש גבעת-חיים, שבנו הילל ז"ל נרצח במהלך טיול בקניה. אפרים ביקש דרך להנצחת הבן, ואיילי, לאחר שהציע את הקמת הספרייה, הפך למייסדה ולעורכה עד יום מותו. למפעל הזה הקדיש את כל-כולו, ובימיו האחרונים ממש עוד אחז בידו את כתבי-היד של הספרים הבאים. במסגרת הספרייה ראו אור אלה בצד אלה מחקריהם של גדולי החוקרים במחשבת ישראל לדורותיה ומחקריהם של חוקרים צעירים בראשית דרכם. שמה של הספרייה הלך לפניה והיא זכתה להוקרה והערכה.

 

אהרוני: "את מפעל 'תיקון ליל שבועות' החל מאיר כחלק מאותו חיפוש מתמיד שלו אחר 'שבילים לזיקה מחודשת למסורת אבות וללימוד מקורותיה' כדבריו. הוא נשא בעול הארגון והלימוד בערבי-החג מדי שנה בשנה במשך 35 שנה, עד שנתו האחרונה. הוא היה איש שרץ למרחקים ארוכים, ארוכים מאוד, וגם צופה-למרחוק. גם בחירתו בחיי קיבוץ לא הייתה בחירה קצרת-טווח, אלא בחירה-לחיים. הוא היטיב להכיר ולהבין את חולשות היחיד והחברה לעמוד ברעיונות נשגבים בטוהרתם, אבל כל חייו ביקש לחתור אל הטוב והנעלה, לשאוף אליו ולחנך אליו. בחיי הקיבוץ שלנו, יפעת, היה במשך כל השנים חבר מרכזי, מעצב ומשפיע, גם כאשר לא נשא בתפקידים פורמליים, והיה מפנה את תשומת-הלב אל העדר רגישות חברתית מספקת, התעלמות מצרכים מיוחדים של חלק מהציבור או חוסר התחשבות ביחיד הסובל. לפעמים היה מביע את ביקורתו או מורת-רוחו בדרך מרומזת באמצעות סיפור או משל, ולפעמים התבטא בצורה ישירה, בהירה וברורה".

 

אדם נדיר

 

שי זרחי: "הוא היה אדם נדיר, הומניסט שאהב בני אדם, כיבד והעריך את זכויות הפרט והתנגד לכל עוולה. השילוב המיוחד לו של הומניזם וסוציאליזם, שאיבה ממקורות התרבות העולמית ויניקה ממקורות המורשת היהודית, ביחד עם רגישות אנושית וחום אנושי בלתי רגיל, היה שילוב כובש. מלבד זה, היה למאיר גם איזו גישה מיוחדת לו לאנשים. הוא היה 'מחזר' אחריהם, נמצא אתם באיזה פלירט תמידי עם המון הומור וחן. הוא דאג לכל אחד מחבריו ותלמידיו וידע מה קורה אתו בבית, בעבודה, בחיים. הוא הקדיש לכל אחד מתלמידיו תשומת לב מאוד אישית ודאג לא רק להתקדמותו האקדמית, כי אם גם להתפתחותו הרוחנית. הוא פשוט אהב אותם אהבת נפש.

 

"מצד שני הוא היה איש תרבות העולם הגדול, והיה משלב בלימודי היהדות גם את הספרות הכללית, שאותה אהב והיטיב להכיר. היה לו חשוב לשלב במדרשים ובסוגיות חז"ל גם את גיתה, היינה ושילר, והיה מראה לנו את הדמיון ברעיונות האוניברסליים בין מדרשי חז"ל ו'פאוסט', למשל - כל אחד בשפתו ובלבושו המיוחד.

 

"מאיר, להבדיל מאתנו, בני הארץ, בא ממעוז הקולטורה האירופית, וקרא פילוסופיה ושירה, בעיקר גרמנית ואנגלית, בשפות המקור. למרות שהמהפכה הציונית-חלוצית, שהוא היה שותף לה בכל ליבו ונפשו, הפנתה עורף למסורת ולדת, הוא שמר על אהבה והערכה למורשת היהדות ועשה מאמצים עצומים להנחילה לצעירים".

 

הוא היה היחיד? הרי יש לציין גם את אברהם אדרת, אריה בן-גוריון ודוד צימרמן.

זרחי: "נכון, היו עוד אחדים. צריך להזכיר ביניהם את אבא קובנר בהשומר הצעיר, שלא ויתר על לימודי המקורות וראה בהמשך הלימוד חשיבות עצומה לחיי הרוח והתרבות היהודיים. אני מזכיר את קובנר ואיילי יחד, כי שניהם היו בעלי תובנות פנימיות-עמוקות משל עצמם, והם לא היו חלק מחוג. במובן הזה הערך שלהם מאוד מאוד חשוב".

 

גם מרים אהרוני מדברת על איילי בגעגועים ובאהבה רבה. "מאיר היה אדם בעל אישיות מאירה, קורנת, אנושית ומלאת רגש. כל מי שבא במחיצתו הרגיש את זה. הוא היה יפה תואר, גם בצעירותו וגם בזקנותו, בעל קול כובש ויכולת ביטוי עשירה - אבל אלה היו הצדדים החיצוניים. העיקר היה בפנימיותו העשירה והחמה, בתבונה, בעומק המחשבה והתרבות. הייתה לו הסגולה הנדירה להקשיב לזולת באמת, בין אם הוא ילד צעיר, נער, צעיר או זקן. הוא היה מחנך נדיר לתלמידיו, חבר ושותף נאמן לחבריו, איש עצה ותבונה. והוא היה גם איש מרתק וחכם, שכבש את לב כולנו בסיפורים המחכימים והמשעשעים שסיפר בדרמטיות סוחפת. כל הסגולות הללו עשו אותו לאדם שאחרי כל מפגש אתו הרגשת טוב יותר, מבין ומשכיל יותר".

 

איילי השאיר אחריו את אשתו נעמי, את בניהם - אפרת וגלעד וילדיהם, נכדיו.

 

המרנו חג בחינגה

 

לקראת חג השבועות תשכ"ח (1968) כתב מאיר איילי על הסיבות שהניעו אותו לרעיון של חידוש מנהג תיקון ליל שבועות: חג השבועות, חג קציר החיטים ויום הביכורים, קיבל בהר סיני גם את משמעות "יום מתן תורתנו". במשך מאות שנים הודגש בקהילות ישראל טעמו זה של החג, כי הוא-הוא שייחדו ועשאו ליום טוב יהודי... אולם אנחנו, "דור דעים", בקידמתנו כי רבה, ויתרנו על החוויה הרוחנית בחג היהודי, שנשא בקרבו מדורי דורות את התכונה הכפולה של "מקרא קודש" ושל "ושמחת בחגך". מתוך רצון כן ונלהב לחדש את נעורי האומה בחרנו לחזור אל התכנים החקלאיים המקוריים ותכני השיבה לטבע, אבל מתוך קנאות מופרזת ל"שיבה אל המקורות" זרקנו מאחורי גוונו את התכנים הרוחניים, שעוררו להתבוננות הנפש ולהוויה של קדושה. כך נטשנו גם את תכניו העשירים של חג השבועות, שבו הגיע לשיאו תהליך הסובלימציה מחג פולחן פרימיטיבי עד קביעתו ליום התקדשותנו במעמד הר סיני לעם תורה, ונשארנו עם חגיגות הביכורים בלבד. המרנו חג בחינגה. חרדתי מתגברת תמיד מחדש בראותי את אחד מוותיקי הקבוצה "מקריב" את ביכורי הפירות קודש לקרן הקיימת, ובעקבותיו יוצאות בנותינו היפהפיות בתנועות-חן במחול ההודיה, משל לכוהנות הבעל, כשמייד לאחריהן מעלים את הביכורים כל ילדי הגנים ובתי הפעוטים!

 

כבוד חבריי דורש ממני להדגיש את ההערכה לכוונותיהם הטובות, המודרכות על-ידי הזיקה והרגש העמוק ליהדות והרצון לתחיית ערכים, אלא שיש להתפלא כיצד לא עמדו על הסכנה שעל-ידי הפרזת התוכן הטבעי והשמטת המשמעות הרוחנית, אנו חוזרים אל הפאגאניות הפרימיטיבית, אויבת התרבות, ולו בצורה סמלית בלבד.

 

חידוש תיקון ליל שבועות מנסה לתקן מעוות זה, בהתאימו מנהג ישן לתפיסתם ולאורח מחשבתם של בני דורנו, ובו בזמן מעורר הוויה חגיגית יהודית. עיקרו של התיקון: עיסוק בצוותא בלימוד, בהגות ובשיחה מחצות הלילה ועד אור הבוקר. נוי וקישוט לו: ירק של שבועות ואלומות חיטים, כיבוד של עוגות גבינה וקצפת, כמנהג החג, וכן פרקי מקרא ושיר לרומם את הנפש הצמאה גם למגע של יופי ושל רגש, ואינה מסתפקת בהתעלות השכלית לבדה.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים