הבחירות של רמה לינדהיים - בגיל 47, אלמנה עם 5 ילדים, עזבה רמה אחוזת-ענק בלונג איילנד באמריקה ועברה לצריף במשמר העמק
משמר העמק

הבחירות של רמה לינדהיים

אורית פראג


בגיל 47, אלמנה עם חמישה ילדים, החליטה רמה לינדהיים לעזוב אחוזת-ענק בלונג איילנד באמריקה ולעבור לגור בצריף במשמר העמק. מי הייתה האישה הזאת? אסתי כרמל-חכים התחקתה על עקבותיה רבי התהפוכות ושאבה ממנה תקווה

 

רמה לינדהיים הייתה אמריקנית שחיה בסרט. זה היה סרט שהוא קופרודוקציה אמריקנית-ארץ-ישראלית. היא יצרה אותו מחייה שלה וכיכבה בו כגיבורה הראשית והבלתי צפויה בעליל. לינדהיים, בת ניו-יורק, חלמה חלום שעמד בניגוד גמור ל"חלום האמריקני". היא עזבה אחוזה בת 120 דונם בלונג איילנד, כשהיא תרה אחר המקום הנכון והצודק ביותר לחיות בו. היא הגיעה לארץ בשנת 1933, אלמנה עם חמישה ילדים והתקבלה כחברה במשמר העמק. חברת כבוד.

 

השומר הצעיר וקיבוץ משמר העמק נראו לה הגשמתו של החלום האמיתי. במשמר העמק חיה בצריף, שגודלו היה קטן ממלונת הכלבים באחוזתה בארצות הברית, כפי שתיאר בציוריות מאיר וייסגל, נשיא מכון ויצמן שביקר אותה בצריפה.

 

סיפורה של רמה לינדהיים נשכח מההיסטוריה הקיבוצית והישראלית. כל כך נשכח עד שההיסטוריונית הפמיניסטית אסתר כרמל-חכים מרמת השופט, מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, לא הכירה אותו בעצמה. "מתחת לאף שלי, במרחק שבע דקות נסיעה מביתי, חיה אישה שכמותה ואני לא ידעתי עליה דבר", אומרת כרמל-חכים, שבסוף החודש תופיע עם הסרט על חייה של רמה לינדהיים בהקרנה חגיגית בקנדה בכנס השנתי של האגודה ללימודי ישראל, בחסות אוניברסיטת קלגרי. כרמל-חכים היא שעשתה את התחקיר לסרט ויעל קציר ביימה אותו. הוא הוצג לראשונה בטלוויזיה החינוכית במסגרת יום האישה הבינלאומי השנה.

 

"לרמה לינדהיים יש סיפור שצריך לצאת החוצה מעבר לגדר הקיבוצית", אומרת כרמל-חכים. "היום, כשהדימוי של התנועה הקיבוצית בתקשורת הארצית הוא של שודדי קרקעות, מועלים, או מאידך, חברה שנעשתה חומרנית לחלוטין, ובתוכה עניים שאין להם מה לאכול, נפלה בידי הזדמנות להראות לציבור הרחב אישה שהיה לה את כל העושר הכלכלי והיא עשתה בדיוק את הדרך ההפוכה. היא בחרה דווקא בקיבוץ ודווקא ברעיונות. היא בחרה ברוח ולא ברכושנות. והיא לא עשתה את הצעד הזה בגיל 18 שבו אנחנו רגילים לראות צעירים שמוכנים לחיות חיים אידיאליסטים, היא בחרה את הבחירה הזאת בגיל 47.

 

מאיר יערי אמר עליה בנאום במרחביה, שהיא לא באה לארץ 'מחמת המציק'. כך אמר, "רמה איננה בין הציונים, אשר באו אל הציונות בבורחם מחמת המציק". הוא הכיר אותה, אמר עליה שיש לה נפש סוערת ומסורה "שאיננה יודעת מרגוע מהו ותמיד היא מתרעננת ומתחילה מחדש'. יערי נאם במעמד שבו חנכו את בית הדפוס במרחביה, דפוס שלינדהיים תרמה את הכסף לקניית מכונות הדפוס להקמתו, מכספים שקיבלה כפיצויים לאחר מות בנה במלחמה.

 

כרמל-חכים: "כשמצאתי את הנאום של יערי ניסיתי להבין באיזה מעמד נאם. בארכיון של מרחביה הייתה תמונה שבה היא יושבת בין יערי לבין חזן, אבל לא ידעו דבר על רמה לינדהיים עצמה. להראותך עד כמה האישה הזאת נשכחה".

 

כרמל-חכים מתארת את לינדהיים כמגשימת חלומות. במובן שחיפשה בחייה שוב ושוב מסגרת ארגונית שתאפשר לחיות את האידיאל קרוב ככל האפשר לזה המקורי שדמיינה לעצמה. "החלום הגדול שלה היה מורכב מחלומות קטנים", היא אומרת על גיבורת הסרט.

 

רמה לינדהיים נולדה כאירמה לוי בניו יורק בשנת 1886, בת למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת ממוצא גרמני. בגיל 14 כתבה ביומנה, 'אני אחליט על גורלי בעצמי'.

 

שבע שנים אחר-כך הכירה את נורוין לינדהיים, עורך דין יהודי צעיר ומצליח. אירמה, שכונתה רוב חייה רמה, התאהבה בבחור המוכשר ושניהם החליטו על חתונה וזאת חרף התנגדותה של אמו של נורוין.

 

כרמל-חכים חושבת שהרצון להתקבל על-ידי חמותה היה רצון מכונן בחייה של רמה. מיום החתונה בכל מעשיה והחלטותיה ניסתה להרשים את חמותה. לימים הצטרפה אליה זו כשעלתה לארץ. היא נפטרה בחיפה ונקברה בארצות הברית.

 

בשנים הראשונות לנישואיה הייתה "ילדה טובה" ועשתה את כל המצופה ממנה, תוך ניסיונות להשתלב בחיי החברה הגבוהה בניו יורק. במשך השנים הללו ילדה רמה ארבעה בנים ובת אחת.

 

ההחלטה הראשונה יוצאת הדופן שקיבלה נעשתה עם כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. לינדהיים התנדבה והתגייסה עם מכונית הקדילק שלה לשירות פעיל בחיל התובלה האמריקני. בניגוד גמור וצורם למקובל בחברה של אותם הזמנים, השאירה מאחוריה בבית את בנה בן חמשת השבועות בידי מטפלת למשך ימים שלמים. "בשירות הצבאי מצאה לינדהיים משהו שהיה חסר לה קודם לכן, השתייכות לקבוצה שבה יש קשר אנושי חם והדוק", מסבירה כרמל-חכים.

 

במהרה עלתה לדרגת סגן והייתה היהודייה היחידה שקבלה דרגת קצונה. תוך כדי שרותה הצבאי נחשפה למצבים בהם חוסר הידע שלה בכל הקשור ליהדות גרם לה מבוכה, והיא באה לידי הכרה שעליה לעשות משהו לפתרון הבעיה.

 

הצהרת בלפור חשפה את לינדהיים לציונות. באחת מחופשות סוף השבוע שלה נפגשה בבולטימור עם ציוני מארץ ישראל, ד"ר בנציון מוסינזון, מנהל גימנסיה הרצליה. לימים הסתבר כי מבחינתה הייתה זו פגישה מכרעת. בעקבותיה החליטה לינדהיים להיות ציונית ולהקדיש את האנרגיות הרבות שלה לתנועה.

 

היא החלה להשתלב בחוגים הציוניים היהודיים, הרשימה באופן מיידי את הנרייטה סאלד וגויסה לפעילות בתנועה הציונית.

 

כרמל-חכים: "מן הציונות ליהדות הייתה הדרך קצרה. לינדהיים החלה להתעניין מאוד בשורשיה היהודיים, והחלה ללמוד במכון ללימודי היהדות של סטפן וויז. היא ביקשה להשתלב במסלול של לימודי רבנות, ועשתה זאת מתוך תודעה פמיניסטית. היא ביקשה להיות מוסמכת כרבנית בסוף לימודיה, ובכך לפתוח נתיב חדש עבור נשים שתוכלנה להנהיג קהילות. פנייתה הייתה מהפכנית מדי אפילו עבור רב מתקדם כסטפן וויז, שסרב להסמיכה כרבנית, אולם איפשר לה ללמוד כתלמידה מן המניין".

 

ביקורה הראשון בארץ נערך בשנת 1925 יחד עם נציגים נוספים של התנועה הציונית. לינדהיים השתתפה בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, ופגשה את מנהיגי היישוב. בין היתר נפגשה לראשונה עם מניה שוחט, והחלה ביניהן פרשת ידידות אמיצה. זו הכירה לה אנשים מההתיישבות ואחד מהם, מרדכי יגאל השומר, לקח את לינדהיים לתיור בארץ. טיול שארך שישה שבועות והתקיים כולו על-גבי סוסים. לא ברור מה אירע באותם שישה שבועות. רמה לינדהיים, אישה נשואה, אם לחמישה ילדים שנשארו בארה"ב עם צוות טיפולי שלם, יצאה לטיול אקזוטי עם גבר נשוי שהכיר לה את הארץ השחונה לאורכה ולרוחבה.

 

אורה רון ואחותה אלישבע לבית בנטוב ממשמר העמק, כמו גם במאית הסרט יעל קציר, משוכנעות ש"משהו קרה שם" ביניהם, אך לא היו כל עדויות לכך. בנו הצעיר של יגאל, שהיה בן שנה בלבד בעת ההיא, מספר כי אמו מיהרה עם עגלה בקוצר רוח לירושלים כדי לצפות לבעלה ולאורחת שליווה במסירות שכזאת. לינדהיים עצמה תיעדה את רשמיה מהביקור בארץ ובעיקר את מפגשיה עם החלוצים ויושבי הארץ הערבים בספרה "The Immortal Adventure" בפירוט ואריכות.

 

אך רגשותיה ליגאל לא נזכרו בו. עם שובה לארצות הברית, נלהבת מן האפשרויות הטמונות בפיתוח הארץ, התגייסה למען הקרן הקיימת ונתנה הרצאות על ביקורה בארץ, במקומות רבים ברחבי אמריקה.

 

כרמל-חכים: "לינדהיים האמינה כי נשים מוכשרות בנות זמנה, בעלות ידע מעמיק ביהדות וכישורים של מנהיגות, מסוגלות להנהיג את בני ובנות עמן, ובמיוחד להיות מקור של עצמה לנשים אחרות. אותה תקופה הציעה לה הנרייטה סאלד שעמדה לעלות לארץ, להחליפה כנשיאת הדסה, והיא החליטה להיענות להצעה. הנהגת 30,000 נשות הדסה הייתה חשובה בעיניה יותר מההסמכה לרבנות. בשנת 1926 נבחרה לתפקיד נשיאת הארגון וסגנית נשיא ההסתדרות הציונית האמריקנית. בתפקידה זה נלחמה לשמירת עצמאותו של הארגון הפמיניסטי היהודי הראשון.

 

"הפמיניזם שלה היה ברוח התקופה, פמיניזם שהתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה, שזעזע את העולם המערבי ושבר מוסכמות רבות. נשים החלו לראות את האופציה שלהן לשוויון הזדמנויות.

 

לכן התעוזה שלה לקום מול התנועה הציונית, לעמוד על העצמאות של הארגון שהיא עמדה בראשו. אנשי התנועה הציונית רצו שהדסה תהיה כפופה לארגון הגברי, שהנשים תהיינה עושות דברם של הגברים והנשים לא הסכימו. הן החליטו שהן תקבענה מה תעשינה עם הכספים שהן גייסו. והיה מאבק מאוד גדול. בהדסה היו יותר חברות מאשר בארגון הגברי והיה להן סדר יום אחר.

 

"כך למעשה הוקמה הדסה בשנת 1912 על ידי הנרייטה סאלד. הן עסקו ברווחה בעיקר ובטיפול בעניים. לינדהיים רצתה שהדסה תהיה גם ארגון פוליטי ותעודד עליה. כבר אז היא ארגנה מלגות לסטודנטים יהודים כדי שיבואו לאוניברסיטה העברית ויעבדו בקיבוצים, כי הייתה בטוחה שהם ידלקו מהלהט הציוני ויעלו לארץ. לימים, בשנות ה-30, העיפו אותה מהדסה, כי בחרה בקו של השומר הצעיר ובבחירה שלה עשתה ויתור פוליטי משמעותי.

 

"בשנת 1928, באמצע מסע התעמולה שלה לשמירת עצמאות הארגון שבראשו עמדה, נפטר בעלה והוא בן 47. לינדהיים ההמומה סירבה להיבחר לתקופת כהונה נוספת כנשיאת הדסה. במקום זאת יצאה עם משפחתה לשנת התאוששות באירופה. משם נסעה לביקור נוסף בארץ, לראשונה עם ילדיה.

 

"בינתיים, החלה לעשות צעדים ראשונים לעליה לארץ וקנתה נכסים בישראל, צעד כלכלי שנראה פנטזיונרי לחלוטין בעיני מקורביה, אך הסתבר שהוא סייע לה בעתיד. במשבר הכלכלי של שנת 1929 ירדה מנכסיה ונאלצה למכור את אחוזתה הענקית בלונג איילנד. למרבה האירוניה דווקא ההשקעה בקניית בית בירושלים שביצעה עוד טרם המשבר הכלכלי, אפשרה לה לחיות בנוחות עד סוף ימיה".

 

לאחר שנה באירופה חזרה לינדהיים לארה"ב מלאה אנרגיות חדשות והחלה לממש את תוכניותיה בעניין קירוב הנוער היהודי לציונות.

 

כרמל-חכים: "לינדהיים סברה כי מחנה קיץ חלוצי יהיה הדרך הנאותה להשפיע על נוער יהודי.

 

כאשר נפגשה עם חניכי השומר הצעיר בניו יורק והשליחים מהארץ שהיו אתם באותה עת, ציפורה ומרדכי בנטוב, חברי קיבוץ משמר העמק, נוצר החיבור ביניהם באופן טבעי. מפגשה עם חניכי השומר הצעיר הקסים אותה, היא מצאה תנועת נוער ציונית סוציאליסטית שחינכה לאידיאלים בהם האמינה אף היא, ושאותם רצתה להגשים בעצמה. לינדהיים אימצה את תנועת השומר הצעיר אל חיקה, וסייעה לה, בכך שייצגה את התנועה ורעיונותיה, ופתחה בפני נציגיה את דלתות מנהיגי התנועה הציונית באמריקה ביניהם השופט לואיס ברנדייס. היא עזרה בגיוס כספים לפעילויות חניכי התנועה במחנות הקיץ ובהכשרות.

 

בסיועו של מרדכי בנטוב התקבלה לינדהיים לחברות בקיבוץ משמר העמק. כדי לא לפול לנטל על הקיבוץ הצעיר, הביאה עמה צריף למגורים, שעלות הקמתו הייתה 27 דולר. הצריף שהוקם זכה לכינוי "צריף רמה".

 

לינדהיים המשיכה את קשריה עם הקהילה היהודית בארצות הברית, ולמעשה מאז ועד מותה בשיבה טובה היא חייתה בין שני העולמות. העולם החלוצי במשמר העמק, שהיה אז יישוב קטן וצעיר מאוד בשולי עמק יזרעאל, ובין עולם ילדותה וחוגי מורשתה היהודיים בארצות הברית. היא יצאה למסעות הסברה וגיוס כספים, וליוותה באופן אישי את חברי הקיבוץ האמריקני הראשון בארץ, קיבוץ עין השופט, שנקרא על שם לואיס ברנדייס, מי שהיה היהודי הראשון ששימש שופט בית המשפט העליון בארצות הברית ועל שמו הקיבוץ. לינדהיים סייעה לגרעין הראשון של עין השופט בגיוס כספים לרכישת האדמות להקמת הקיבוץ.

 

במשך השנים האלו היו חייה של רמה לינדהיים רצופי אסונות אישיים. כלתה נהרגה בתאונת מטוס, בנה הבכור, נח, אדריכל במקצועו, נפטר בזמן שתכנן את הביתן הארץ ישראלי לתערוכה העולמית בניו יורק. נח היה האדריכל שתכנן את קיבוץ עין השופט, ועל שמו נקראת גבעת נח (ג'וערה) של היום.

 

בנה השני, דונאלד, שיצא מהארץ ללמוד לתואר אגרונום בארצות הברית, התגייס לצבא ונהרג בסוף מלחמת העולם השנייה. לינדהיים מצאה נחמת מה בהאמינה, שקורבן ילדיה לא היה לשווא.

 

מדינת ישראל החיה והנושמת הייתה עבורה הוכחה, כי בני הדור שלה, וזה שבא אחריו, עמדו במשימותיהם. הדבר מילא אותה סיפוק רב, ונתן לה את הכוחות להתמודד עם השכול האישי שלה, ולסייע למשפחות שכולות אחרות.

 

כשהייתה בקיבוץ עבדה בעבודות המשק, תמיד מוקפדת בלבושה, אצילית, וכיסיה מלאי סוכריות לילדי הקיבוץ. עם זאת, מעולם לא התערתה באמת, לא בקיבוץ ולא בישראל, מעולם לא ידעה עברית והיא ראתה את העולם, כפי שאומרת כרמל-חכים, תמיד במשקפים ורודים.

 

כרמל-חכים "היא הייתה פנטזיונרית. ניתן לראות זאת בבהירות בספר השני שכתבה, אבל דווקא בשל כך הספר הזה מביא נחמה. הוא היה סמוך למיטתי כל עת האינתיפאדה השנייה בימים הקשים ביותר של מפגעי הטרור והייתי קוראת ומוצאת בו נחמה, מתוך ליבה הסוער של אישה מאמינה.

 

אולי זאת הדרך, זוג המשקפיים הוורודים האלו אפשרו לה להתמודד עם כל הטרגדיות האישיות בחייה.

 

כשחלתה מאוד בגיל 90 עדיין לא היו שירותי סיעוד במשמר העמק. היא עברה לגור עם בני משפחתה בקליפורניה. חצי שנה לפני מותה עוד שקלה להגיע עם הצוות הטיפולי שלה חזרה למשמר העמק, אך לא עשתה זאת לבסוף והיא נפטרה בשיבה טובה בגיל 92, בשנת 1978. אפרה נטמן בחלקת הקבר של משפחתה, המצויה ביער משמר העמק. בטקס הקבורה השתתפו רבים מחבריה שהתאספו ובאו מכל רחבי הארץ להעניק לה כבוד אחרון.

 

כרמל-חכים: "רוב הקריירה שלה הייתה עד העליה לארץ, אבל מה שהיא המשיכה לעשות וזה היא עשתה בכשרון רב, זה גיוס כספים. בזמן מלחמת העולם השניה היא המשיכה לגייס כספים לקרן הקיימת. הודיעו לה על מות בנה, על הנפילה שלו, כשהיא הייתה במסע לאוסטרליה וניו-זילנד והיא לא הפסיקה אותו.

 

"מרבית הפעילות הציבורית שלה הייתה בעצם חינוכית. באחת הפעמים הראשונות לבואה לארץ הקימה, בעזרת כספים של דודתה, מגרשי משחקים לילדים מתוך מגמה שהמגרשים הללו יהוו מעין מתנ"סים ויפעלו לידם מרכזי תרבות וחינוך. על הפרוייקט הזה נכתב מאמר בקתדרה אבל לא ניתן לה הקרדיט לרעיון. מה שהטריד אותה מאוד הוא מה יהיה עתיד העם היהודי, מכיוון שהיא ראתה שבהשומר הצעיר יש את הנושא של נוער מחנך נוער והחינוך להגשמה של הדור הבא. היא ראתה בו חלק מהפתרון, כשהיא בעצמה ניסתה ליצור תוכניות מקוריות כמו סבתות שילמדו יהדות את הנכדים שלהן. הטריד אותה מאוד שהיהודים הולכים ומתבוללים והיא שאלה את עצמה איך אפשר לשמור על היהדות בתוך חברה פתוחה ודמוקרטית. בנוגע לערבים בארץ היא נטתה לגישה דו-לאומית והקפידה שהטיפול הבריאותי שהדסה תומכת בו יינתן שווה בשווה לערבים וליהודים.

 

"בחייה האישיים היא הייתה בעצם ציפור נודדת. השם הראשוני של הסרט היה 'הקן של רמה', כאילו שבסופו של דבר היא בחרה להקים את הקן, בקיבוץ. אבל כשהיא הקימה את הצריף במשמר העמק, זה לא משמר העמק של היום. זה גם לא משמר העמק של לפני 48 שהפך לסמל. היא בחרה במקום ההוא כי היא רצתה להתחיל משהו מהתחלה והיא ראתה במעשה שלה משהו שהזכיר לה את החלוצים האמריקנים של המערב. היא חיה בסרט. הפמיניזם שלה התבטא בכך שהייתה שוברת מוסכמות. במושגים של ימינו היא הייתה יזמית שמימשה את רעיונותיה.

 

"כשאני מבקשת מהסטודנטיות שלי להגיד לי בתחילת הקורס שמותיהן של נשים בתחילת ההתיישבות, הן תמיד אומרות: רחל המשוררת, חנה סנש, שרה אהרונוסון. מה המשותף להן? כולן מתו צעירות, לאף אחת לא הייתה משפחה להתחרות בקריירה שלהן וכולן מתו בצורה טרגית.

 

ואז אני מביאה סיפור של אישה שהיו לה חמישה ילדים והייתה לה משפחה. ובכל זאת גם עשתה קריירה גם בחרה בחירות מאוד יוצאות דופן. גם בחרה לעזוב את כל העושר שהיה לה ובחרה בקיבוץ.

 

"בעבודתי המחקרית אני עוסקת בהעלאת דמויותיהן של הנשים שהיו חלק מראשית המפעל הציוני.

 

אם אין לנו חלק ביצירת העבר, אין לנו זכות בהווה. אם נעלה דמויות של נשים נוספות, נוכל להתייחס אליהן כדמויות חיקוי והזדהות בהווה ובעתיד. האישה הזאת, למרות כל האסונות שפקדו את חייה, המשיכה עם אצילות מרשימה לחלום חלומות ולהגשים אותם".

 

הצריף של רמה

 

אסתי כרמל-חכים התוודעה לרמה לינדהיים לפני כשבע שנים, באקראי, ערב נסיעתה להרצות בכנס של אוניברסיטת ברנדייס בחסות הדסה בברנדייס. חבר קיבוצה אדי גולדברג סיפר לה שנשיאת הדסה, מחליפתה של הנרייטה סאלד, חייתה במשמר העמק. כרמל-חכים מיהרה לארכיון משמר העמק וגילתה חומר רב ועצום על דמות שאינה חדלה לרתק אותה. בתוך כך אמרו לה, 'אם את רוצה עוד לראות את הצריף של רמה, כדאי לך למהר כי עומדים להרוס אותו.

 

היא ביקשה ממשמר העמק לחכות, בכנס בברנדייס גייסה מהדסה כסף והודות לו העבירו את הצריף למקום אחר, ושחזרו אותו למעשה. התהליך ארך כשלוש שנים והיום המקום משמש כמרכז מבקרים-זוטא.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים