בן אהרון הפרטי שלי - 5 סיפורים לזכרו
יצחק בן אהרון ז"ל

בן אהרון הפרטי שלי

נעמיקה ציון, קיבוץ מגוון בשדרות, חיים מאור, גבעת חיים מאוחד, תום פחימה, יקנעם, קבוצת הבוגרים, פסח האוספטר, רביד, מזכיר הנוער העובד, עו"ד דני זמיר, ראש המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, אורנים


חמישה אנשים התבקשו על ידי "הדף הירוק" לספר על בן אהרון שלהם. מותו סימן לרבים משהו פרטי מאוד ביחס למשהו כללי מאוד: סיומה של המאה ה-20. המאה שבה הולידו אבותינו את עולמנו החברתי והקיבוצי באמונה מלאה ובוערת כי ניתנה להם הזדמנות חד פעמית לשינוי אמיתי וחד-פעמי של האיש והאישה בהיסטוריה. מותו, כפי שאנו רואים מתוך מה שכתבו, לא המית את התקווה ואת האהבה שיצחק בן אהרון השאיר בתוכם

 

בלי הנחות, בלי הגנות

נעמיקה ציון, קיבוץ מגוון בשדרות

 

בטבורו של יער משמר העמק, ישנה רחבה גדולה ממנה מובילה שדרת ברושים אל בית הקברות. ביום שבו קברו את סבא שלי, יעקב חזן, העמידו שם מתקן גדול עליו הניחו מאוחר יותר את הארון. כשעתיים לפני מועד ההלוויה חלפתי במקום עם רכבי. איש אחד עמד שם, בשמש הקופחת, כובע מצחיה לראשו, זקוף, מחריש, לגמרי לבד מול המתקן המיותם. כמעט בדידות סימבולית. זה היה יצחק בן אהרון.

 

אחר כך החלה מהומה רבתי. רבין ירד מן השמיים עם מסוק. שמעון פרס, הנשיא, מאבטחים. הלוויה קיבוצית הפכה בן רגע להלוויה ממלכתית. זה היה ביולי 92. החודש שבו נולד גם בן אהרון.

 

התמונה הזאת נצרבה בזיכרוני.

 

30 יום לאחר מכן נפגשנו שוב בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי בגבעת חביבה באזכרה לחזן. ארבעה אנשים נשאו דברים. בן אהרון היה הראשון. אני אחרונה. בסוף הכנס הוא ניגש אלי בעיניים דומעות וביקש ממני לשלוח אליו את דברי ההספד שכתבתי. לא יודעת מה נגע כל כך ללבו. אולי האהבה שאינה תלויה בדבר בין סב לנכדתו, החפה מאינטרסים ומחשבונות אישיים. אולי הקרבה הרוחנית והרגשית שהביסה את פער הדורות. אולי משהו אחר.

 

שבוע לאחר ששלחתי אליו את הדברים המתין לי מכתב. מכל הטקסטים שבעולם, הוא בחר לשלוח אלי את צרור המכתבים שכתב לבנו הקטן יריב בארבע שנות ישיבתו בשבי הגרמני. הוא הוסיף משהו על יחסי אבות ובנים, ועל מחיר ההחמצה. דברים אישיים.

 

כך הפך הנפיל הפוליטי, יצחק בן אהרון, לאדם פרטי ואישי. סבא שלי היה עבורי מקור השראה אדיר, אבל כבר מגיל צעיר חלקתי על גישתו בנושאים אידיאולוגיים ופוליטיים שונים. עם בן אהרון היה לי קל יותר להזדהות.

 

לפני כשנתיים שידר ערוץ 2 שש שיחות עמו לרגל יום הולדתו ה-98. שוב רותקתי אל האיש הזה. לא רק לשכבות התרבותיות. הוא שידר עוצמה רוחנית ומוסרית בדציבלים שהאוזן מתקשה לעכל. אין יותר מוזיקה כזאת במקומותינו. היסטוריונים וחברים יטחנו בוודאי עד דק את חידת המהפכן.

 

בעיני ביטא בן אהרון דבר מה יקר-ערך ונדיר עד מאוד, שכל חברה זקוקה לו כמעט באופן נואש כדי להגן על עצמה מעצמה, והוא מה שאני מכנה: מצפון.

 

הוא היה האיש שהיטיב לחוש אחרי 67 ב"גחלים הלוחשות" מתחת לאדמה הכבושה, בשעה שרוב העם השתכר מכוח. "איך ראית את זה אז?", שאל אותו עמוס עוז שהיה ראשון המשוחחים. הוא האיש שחיבר "בין קללת הכיבוש לקללת העוני", כפי שניסח זאת עוז, בשנים שבהן רוב השמאל הישראלי דשדש במלכודת הדיכוטומית שלא זיהתה את הקשר בין המדיני לסוציאלי, ולא השכילה להבין שמה שנרמס "שם" אתמול - יירמס מחר גם בקרבנו.

 

מה שהדהים אותי הוא שגם בגיל 98 לא קהה ליבו. מצפון הוא מין איבר גמיש כזה שנוטה לדהות עם השנים. בוודאי מצפונם של פוליטיקאים שבילו מספיק שנים במחוזות המניפולטיביים של 'אמנות האפשרי'. במצפונו של בן אהרון לא דבק אפילו גרגר אבק אחד. בעוד שעמוס עוז חבט במצפון הלאומי, אבל גם התרפק על אהבת ישראל ודאג שכולם יצאו מרוצים, דיבר בן אהרון על מעשי הנבלה הנעשים בפלשתינים באותה נשימה שבה דיבר על עובדי הקבלן השקופים, והקפיד מאוד שלא כולם יצאו מרוצים. בלי הנחות, בלי הגנות, בלי לעגל פינות, בלי להתפייט. חף מכל מנגנון הכחשה. הדיבור שלו היה צלול עד כאב. שום דבר לא הסיח את ליבו מן הבושה, אם לעשות פראפרזה על שירה המטריד של אגי משעול, המספר את סיפורם של עצי זית פלשתינים הנעקרים מאדמתם ונולדים מחדש בכיכרות ערים ישראליות.

 

לפני שנה בדיוק החלטנו לערוך לכבודו כנס במרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר. צלצלתי להזמינו. "אני כבר במורד, נעמיקה", הוא נאנח. "אני מתעוור, אני מתקשה ללכת. אינני יכול לנסוע יותר". לבי נחמץ. אבל הגוף שדהר במורד הפיזי, לא הביס את הרוח שהמשיכה לנסוק.

 

כל כך מעט אנשים זוכים לכך.

 

לפני כחמש שנים קיבלתי ממנו ברכת שנה טובה חמה במיוחד. "ברגשי לב המותרים לסבא", הוא חתם. ברגשי לב המותרים לנכדה, אני נפרדת ממנו עכשיו, קצת כמו מסבא שלי.

 

חולשותיו של האדם

חיים מאור, גבעת חיים מאוחד

 

בשלהי האביב של שנת 1980 הצגתי בגלריית הקיבוץ בתל-אביב מיצב ומיצג בשם "מיתוסים מתמוססים", במסגרת תערוכה קבוצתית של הקבוצה. אחד הטקסטים המרכזיים בתערוכה ובמיצג היה טקסט שתיעד פגישה שלי עם יצחק בן אהרון. במהלך הפגישה שאלתי אותו על ספרו 'בעין הסערה' ועל אחד המאמרים מתוכו, "הגשמה המתנכרת לחזון".

 

האם אתה מאוכזב?", שאלתי אותו. בן אהרון שתק שתיקה ארוכה. אז ציטטתי בפניו מספרו במאבק על התמורה: "כל היופי של האדם, שאר-הרוח והנשמה היתירה, הם בחולשותיו ולאו-דווקא במה שנחשב כסגולות-האופי, כמו תקיפות ואומץ. אלו הם דברים פחות אנושיים וגם מביאים לתוצאות פחות אנושיות... הרגשיות של האדם - דת, חסד ורחמים, או גם שירה ומוזיקה - מבדילה אותו משאר יצורי היקום".

 

הבטתי בעיניו והתוודיתי: "אני פוחד. אני חש כיצד תרבותנו מתמוססת, משנה פניה לבלי הכר".

 

הוא אימץ ידי בשתי ידיו. ואני הרהרתי במשפט מחריד בפשטותו, אשר קראתי בספר פסיכולוגיה: "אני משוכנע כי חיים אנו בחברה בלתי-שפויה וכי ברירתך היא או ליטול חלק בפסיכוזה-הקיבוצית הזאת או להסתכן בסיכונים ולהבריא, אלא שאז עלול אתה להיות מוקע אל הצלב". קומונה.

 

קומו-נא. מיתוסים מתמוססים. האם לשחק במלים זו בריחה? האם לצטט אחרים זה ליצור או להבין?

 

יצחק בן אהרון, שידע, כאמור, על התערוכה משיחות שקיימתי עמו בשלבי העבודה עליה, הגיע במיוחד לגלריה והתרשם ממנה מאוד. עד כמה שזכור לי, בעקבות ביקורו, הגיעו לגלריה גם כמה מן החברים בצמרת התנועה הקיבוצית.

 

כאשר התערוכה נסתיימה נתבקשתי להציגה בקיבוצי, גבעת חיים מאוחד. התצוגה עוררה תדהמה וזעם רב. היצרים התלהטו. הייתה אווירת לינץ' כנגדי ודרישה שאעזוב את הקיבוץ אם אני "יורק לבאר" ממנה אני שותה.

 

שני חברים יזמו אסיפת קיבוץ שהוגדרה כמפגש לליבון התכנים שהתערוכה מעלה. רשימת הדוברים באסיפה הייתה ארוכה ותכניה היו דרמטיים, מתוחים, אישיים ובוטים. לקראת חצות הגיע תורו של יצחק בן אהרון לדבר. אני זוכר במדויק את דבריו: "חיים מאור הרים את השטיח אשר הסתרנו מתחתיו דברים רבים ובחרנו לא לדבר עליהם 40 שנה. אני מברך אותו על כך שתערוכתו עוררה אותנו לדבר. השעה מאוחרת וישנם עוד דוברים נוספים מלבדי. אני מציע שלא נבלום את השיחה ונמשיך בכך בשבוע הבא".

 

בעקבות השיחה הזו התקיימו 2 שיחות המשך. הן תועדו בעיתונות הקיבוצית, התעורר גל תגובות בכל התנועה הקיבוצית ובמקביל, בשנים הללו החלו "סדנאות שיח וחשיבה" שהתקשרו לתהליכי השינוי בקיבוצים ול"הקיבוץ החדש" וההפרטה. הרגע ההוא, בחצות, בעקבות דברי בן אהרון, היה רגע משמעותי עבורי כאמן וכחבר הקיבוץ ורגע משמעותי בקורות הקיבוץ כולו. הקיבוץ המופרט היום ואורחות החיים בו קשורים - בין היתר - לכל מה שהתרחש אחרי השיחות הללו ו"סדנאות שיח וחשיבה" שהתנהלו בעקבותיו.

 

יצחק בן אהרון המשיך לעקוב בעניין אחר פעילותי האמנותית ולקיים עמי שיחות בענייני-רוח ותרבות. לאחרונה, ממיטת חוליו, הוא התקשר אלי ובירך אותי על תואר פרופסור שהוענק לי. הדבר הפתיע וריגש אותי מאוד.

 

מהפכן מתמיד

תום פחימה, יקנעם, קבוצת הבוגרים

 

כשנולדתי ב-1982, יצחק בן אהרון היה כבר בן 76, מספר שנים לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים. בחיי הבוגרים חוויתי אותו יותר כדמות היסטורית מאשר כדמות פוליטית-אקטואלית.

 

למרות זאת, בפעם הראשונה בחיי ששמעתי את שמו, היה זה אי שם בילדותי, כשהוריי סיפרו לי שאיש אחד בן למעלה מ-90 - מתחתן! נדמה לי שהאנקדוטה הזאת משקפת קו מרכזי בדמותו של יצחק בן אהרון, כפי שהיא נתפשת בעיני רוחי - מהפכן מתמיד. המהפכן עיניו נשואות תמיד לעתיד טוב יותר - אפילו בגיל 90.

 

המהפכן מהסוג הרגיל, בדרך כלל שואף למהפכה, מקדיש את כל מרצו לקראתה, ואם הוא מצליח לבצעה - קופא על השמרים ונעשה לשמרן. כך קרה לרבים מחלוצי המהפכה הציונית-סוציאליסטית. "חלוציות", "סוציאליזם", "תנועת העבודה", "קיבוץ" היו יפים לדור הראשון, המהפכני. רבים סברו שכל שנותר הוא לשמר אותם. אך דא עקא, בחברה המודרנית הדינאמית שמרנות היא למעשה נסיגה לאחור. חלוציות אמיתית צריכה להתרחש בכל דור מחדש, בכל אדם מחדש. תנועת חיים שיתופית צריכה להתעצב מחדש בכל רגע על-ידי חבריה. צריכה להתקיים בה 'התחדשות החיים', כלשונו של גורדון, אחרת היא תתאבן, תהפוך ל'חבית' נוקשה, שהאנשים מסודרים בה כ'דגים מלוחים'. היא תאבד את המומנטום החלוצי, המהפכני, השיתופי שלה. חבריה יתנכרו לה, לא יאבקו למען התחדשותה כנגד אויבים מבית ומחוץ, ויסחפו בזרם החברה הכללית.

 

כך קרה לתנועה הקיבוצית. יצחק בן אהרון היה בין היחידים שחיו הלכה למעשה את החלוציות המתמדת, את המהפכה המתמדת (במובן ההומניסטי ולא הסטאלינסטי של המושג). עמדת נפש כזאת מחייבת שאילת שאלות מתמדת, ביקורת עצמית חריפה, גם כאשר נוח יותר להמשיך עם הזרם.

 

יצחק בן אהרון עלה לארץ במסגרת השומר-הצעיר, אך לא חשש לפרוש מתנועתו ולהצטרף לקיבוץ-המאוחד, כשסבר שכך יותר נכון. מעשה לא מקובל באותה התקופה. עוד מראשית דרכו הפוליטית, כמזכיר מועצת פועלי תל-אביב, לא חשש מעימותים עקרוניים עם מנהיגות מפא"י וההסתדרות, ודבק בדרכו הייחודית. כבר ב-1962 היה מהראשונים להתריע על עליית הימין לשלטון, במידה ולא יתאחדו מפלגות הפועלים. אחרי ששת-הימים היה מהבודדים שקראו לנסיגה מהשטחים, וזאת בניגוד לחלק גדול ממנהיגות תנועתו, שנהתה אחר ארץ-ישראל השלמה. ניתן להפליג עוד כהנה וכהנה בדוגמאות לרוחו המהפכנית וליכולתו ללכת מחוץ לתלם, כאשר חשיבתו הביקורתית והבהירה חייבה אותו לעשות כן.

 

בשנים האחרונות זכיתי להתוודעות עקיפה אך אינטימית לאישיותו של יצחק בן אהרון, דרך המפגש עם בנו יריב. אני לומד עם יריב במסגרת בית-המדרש של בוגרי המכינה ע"ש רבין, באורנים. כמו כן, לקחתי חלק בהבאה לדפוס של כמה מיצירותיו האחרונות, בתחום המסכתות: חיבור בין הגות וספרות חלוצית, לשורשי היניקה היהודיים שלהן.

 

יריב בחר בדרך שונה מאוד מזו של אביו. היה בכך משום 'דיאלקטיקה של רציפות ומרד' (ג. שלום) ביחס לדרכו של דור האבות החלוצי בכלל. דור האבות של התנועה הקיבוצית מרד ביהדות, ו'זרק לגל האשפה את ירושת הדורות' (ברל כ') שבין התנ"ך לפלמ"ח, ואילו יריב בחר בלימודי יהדות: משנה, גמרא, חסידות ועוד. דור האבות, שיצחק בין אהרון נמנה על מנהיגיו, היה מאוד אידיאולוגי וקולקטיביסטי, ואילו יריב דבק בדרך הברנרית של זהירות מאידיאולוגיות, ושל דיאלוג חינוכי אינטימי.

 

אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, יריב הוא בעיני מהבודדים בדור השני של התנועה הקיבוצית, שהמשיך את רוחו המהפכנית של דור האבות. הוא עשה זאת דווקא מתוך יחס מהפכני לדור האבות עצמו. יריב לא זרק את ירושת דור אבותיו - הציונות הסוציאליסטית, אך הוא מבצע בה תיקון חשוב ומהפכני: השבתה למקורותיה היהודיים, בטרם יאבדו לדור השלישי ולדור הרביעי. דרך חיבור לברנר, ברל, ביאליק, שגדלו על ברכי ארון הספרים היהודי ומרדו בו, יריב מחדש עבורנו, את הגשר לתרבות יהודית ולמרד שבתוכה. כך הוא מאפשר לנו להמשיך את החלוציות המתמדת, ומעביר לנו את אבוקת התיקון המתמשך, אותה קיבל מאביו.

 

יריב מספר שאביו, האתאיסט האדוק, אמר פעם: "יש לי בן אחד 'רב' (יריב), ובן אחד 'כומר' (ישעיהו, האנתרופוסוף)". פנים רבות למהפכנות. כל מהפכן ממשיך אותה ומורד בה בדרכו, בעת ובעונה אחת. זהו המופת האישי של יצחק בן אהרון.

 

התמדת הראוי והורשתו

פסח האוספטר, רביד, מזכיר הנוער העובד

 

"ואז, ביום אחד יפה, אביבי, קצת לח עם הפשרת השלגים, הגיחה לקראתי פתאום מכונית מאותן מכוניות רוסיות של שנות ה-15 וה-16. משאית קטנה גונחת וחורקת, ובקושי בקושי מתנועעת ועליה חבורה של חיילים, ברובם מזוקנים, ואתם שני דגלים: הדגל האדום שהיה מוכר לי, ודגל התכלת-לבן עם המגן-דוד באמצע. הם שרו בהתרוממות-רוח שירים ארצישראליים. הכרתי כמה שירים ארצישראלים: שירי השומר כבר היו ידועים בעירנו, ושירים רוסים ושירים באידיש.

 

החיילים ראו אותי ואמרו לי: בוא ילד קטן, בוא עלה, חג גדול לנו! והם מעלים אותי לתוך המכונית בנשיקות, בסוכריות, בחיבוקים, ואומרים: 'תביט איזה חג לנו. חג המהפכה של העולם כולו, וחג המהפכה שלנו, של היהודים. אנחנו חוזרים לארצנו! ארץ-ישראל נכבשה מהטורקים על-ידי האנגלים והיא תינתן לעם היהודי. הנה, אלה שני דגלים: בשניים אלו נעלה ונבנה את ארצנו. זו הייתה ההכרזה הציונית-הסוציאליסטית הראשונה שבאה לאוזני, והיא נשארה אתי, כידוע, כל ימי-חיי. עד היום אינני מוכן להמיר את שני הדגלים ולא האחד במקום השני, ושני הדגלים האלה כל הזמן אתי בבשורה מהפכנית, בבשורה של התחדשות, של מרד, של התקוממות ושל געגועים ואמונה בעולם חדש".

 יצחק בן אהרון

 

ציד העובדים הזרים, העוני המנוול, הכיבוש המשחית, הפאשיזם, שחיקת השוויון לחברת פערים מעמדית-גזענית, המתים השקופים, בור התחתיות, אליו הופלה תנועתך-ארצך. כל האש הזרה הזו, לא הכניעה, בן אהרון, את שני דגליך בלבבך, לא אוכלה רוחם הגדולה.

 

זהו חוסנך. אצרת את יאושך המחריב, שהרית עם מורא הנוראות, הפיתויים, החורבן וההחרבה של מפעלך ונפשך עמדה בנדרה העמוק, כשניסך התבוססו במי האפסיים של מלהגים, חנפנים ומשכיחנים. כשערכיך טונפו, טומאו, בבוץ ה"שיחדש" המתוזמר היטב של ה"קדמה", ה"מחר", ה"עתיד", ידעת כי זהו טיבה וקרבה של נבואת השקר. ידעת שהמרקדים סביב עגל הזהב התקופתי יתפקחו, אך לא כעת - כי זו עת שלטונו של אליל ההצלחה המנופח.

 

רק בהערכתך לעצמך המעטת. היית אולי, כדבריך, פוליטיקאי כושל אך רק ואך ורק של פוליטיקת הטווח הקצר, המיידי, המצליחני. כי אתה הכרעת ובחרת בפוליטיקת הטווח הארוך של איש הרוח, המחנך ונביא האמת של הגרעין הקשה.

 

מהפכן חדש שהצליח להנביט בנפש ילדי וילדות רוחו את ידיעת והכרת הדרך אל הסוד הגדול: איך לא להיכשל באיומה שבמכשלות. להתפתות לנוסחה ה"פלאית" של פוליטיקת העכשיו. לקנות ולשדל אחרים שיאמינו בכל הבדיות הטפלות ובלבד שאהיה לראש וראשון בין צוברי הכח הפיקטיבי. בכך למכור את הנפש - כי היא, הנפש, לא תימכר לצמיתות כך לימדתנו - לסחור ברגשותיה, לקעקע את חלומותיה, להתנכר לחולשותיה, לספסר באמונותיה, להשתמש בה, לעקור ממנה את האמונה כי יכול ואפשר שיהיה גם אחרת, לעקר, להמית, להכחיד בקרבה את האמון במנהיג - כאדם, המונע מרצונו הפנימי להגשים, בהאי עלמא, את הראוי.

 

עוצמת התמדתך, עד חי ובלתי מובס רוחנית, היא, ורק היא, תיטע בהם את ה'אף על פי כן' של מרד, התקוממות, אמונה בעולם מתחדש מחורבות תודעתנו ש"נוצחה". וזוהי מנהיגותך הסמויה מן העין! כי אין הברכה שורה אלא שם - בלבבות, בנפשות, אשר הפנימו בחדרי לבם את האמת הזו: שאין משמעותן של המכה הניצחת האחרונה לבר-הפלוגתא ותבוסתו, ניצחון ואין אשליית הכח חזות הכל. אלא התמדת הראוי והורשתו, היא היא המבטחת את הסגולה הטובה, שתצמח ותשגה.

 

וחניכיך, חניכותיך, ישאו עוצמתך זו, "לבל היות מנוצח בחדרי הלב ולא לפשוע במצפון ולא לבקש מפלט והצלה ואף לא הקלת יסורים, כי אם לעמוד בניסיון". והם יכוננו עם גבורתך, ערובתך זו שלא אוכלה, את היפים, האנושיים, הנצחיים שבחלומותיך - סוף סוף עולם ועם אדם, צודק, שוויוני, סוציאליסטי, עולם של שלום.

 

יצחק בן אהרון, רכב תנועת העבודה הציונית סוציאליסטית ופרשיו לא נראך עוד.

 

שלום לנפשך. קשה לי עד מאוד פרידתי ממך.

 

הסוד שהוא גילה לי פעם

עו"ד דני זמיר, ראש המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, אורנים

 

בבית שלי בן אהרון היה מיתוס בלתי מעורער. הוא היה גיבור מעמד הפועלים האולטימטיבי יחד עם יהושע פרץ, ראש ועד עובדי נמל אשדוד האגדי.

 

"בן אהרון הוא היחיד ששווה מכל הפוליטיקאים", היה אבא שלי מרביץ בי תורה בארוחת ערב בחדר האוכל. "הוא היחיד שבאמת אכפת לו מהפועלים, מאותם אנשים שחיים מהעבודה שלהם בלי שאף אחד בעולם יעזור להם".

 

מאחר שהאמנתי לאבא שלי שבן אהרון הוא "היחיד ששווה", החלטתי לכתוב לו מכתב, שבועות ספורים לפני הבחירות ההן של 77. "יצחק בן אהרון שלום רב!", פתחתי, "קוראים לי דני זמיר ואני תלמיד כיתה ט' מקיבוץ מפלסים בשער הנגב". ואז שאלתי אותו שאלות לא מעטות שעניינו אותי - באופן די ביזארי יש להודות: רצח ארלוזורוב במיוחד, המדיניות בעניין השטחים, ההסתדרות ועוד ועוד.

 

תוך זמן קצר הגיע להפתעתי מענה ממשכן הכנסת בירושלים. בכתב ידו החד כתב לי בן אהרון: "לדני זמיר מקיבוץ מפלסים בשער הנגב שלום. אשמח לשוחח אתך על שאלותיך, אתה מוזמן להיוועד עמי בירושלים או בתל-אביב".

 

סמוך לחופש הגדול של כיתה ט', נסעתי עם אבא שלי שעבד אז ב"הבונים" לתל-אביב. קניתי בלי שידע סיגריות "קנט" עם פילטר, ראיתי סרט בקולנוע גת, ואכלתי ב"סניור סנדוויץ".

 

בשעה היעודה, למען האמת אפילו חצי שעה לפניה, התייצבתי לראשונה בחיי במזכירות הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין 27.

 

בן אהרון הציע לי מים ופתח בשיחה בקולו התקיף, משל הייתי אחד מחברי הכנסת המסבים עמו וכאילו שיחתנו ממשיכה מנקודה מסוימת בה הפסקנו...

 

לפליאתי הרבה הוא זכר היטב את השאלות והקושיות שהקשיתי עליו במכתבי.

 

בשיחה הפליג בן אהרון לדעות שנראו בעיני נועזות ומופלאות בנושא שטחים, היחס לעובדים והעוינות למפלגת העבודה בקרב עדות המזרח. הוא היה משוכנע שהרעיונות צודקים גם אם נושאיהם האנושיים כושלים ולכן בסופו של דבר הם יזכו לאמון מחודש.

 

אחר כך המליץ לי - בעקבות השאלות האופוזיציונריות שהקשיתי בהן כנגדו אגב השיחה - לקנות ספר שיסביר לי את בעייתו היסודית של הקומוניזם כמשטר. נדמה לי שזה היה "המעמד החדש" שכתב גולה יוגוסלבי בשם מילובאן ג'ילאס.

 

בשש הלכתי חזרה לאבן גבירול ונסעתי עם אבא שלי למפלסים. סיפרתי לו על הפגישה עם בן אהרון אבל הוא לא התרגש. הראש שלו היה במקום אחר. לא נראה היה לי שהוא מקשיב לי בכלל ואני העדפתי להתרכז בתל-אביביות שהלכו בלבוש עוצר נשימה ברחוב הקיצי.

 

עברו 29 שנים.

 

יריב, הבן של יצחק, היה לחלק בלתי נפרד מחיי הבוגרים והרוחניים, ומשפחתו השנייה: אהובה, הדס ואבישי, נמזגו גם הם במעגל חיי אגב כך וכשלעצמם במדרשה ובמכינה. חברי כנסת כמו בן אהרון המזמינים נער מתלבט בכיתה ט' (ועוד מקיבוץ של "האיחוד!") לשיחה מקיפה בענייני השקפת עולם, כבר אינם בנמצא.

 

החלום הקיבוצי-ציוני-סוציאליסטי של אבא שלי ושל בן אהרון הופרט ופוחלץ, הקרנפים הדארוויניסטים משתוללים ברחובות ואין פוצה פה.

 

אבל המציאות הזו והשנים שחלפו לא השכיחו לי את הסודות הגדולים שגילה לי אותו יום בן אהרון. אפשר להרוג אנשים, אמר בן אהרון, אבל אי אפשר להרוג את האידיאות שהם נשאו עמם אם הן מבוססות על יסודות של צדק ושל אמת. שוויון ערך האדם באשר הוא אדם - אמר בן אהרון - זו האמת שאין בלתה.

 

וממש בסוף השיחה לפני שהלכתי הוא גילה לי עוד סוד: מי רצח את ארלוזורוב. ולמה.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים




מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים