זום אנושי

תחיה שירן


הצלם עמית שעל, בן כפר-רופין, חי כמתנדב בקהילה שיתופית של בוגרים עם צרכים מיוחדים באירלנד * וגם תיעד אותם במצלמתו

 

במשך יותר משנה חי עמית שעל (32), בן כפר-רופין - באירלנד, כמתנדב בקהילייה שיתופית של בוגרים עם צרכים מיוחדים. אחרי כמה חודשים התחיל לתעד במצלמתו את המקום ואנשיו. התוצאות המרגשות הוצגו בתערוכה: "הגשר / אירלנד 2003" (אוצר: מיקי קרצמן), בגלריית המדרשה לצילום גיאוגרפי בתל-אביב. כעת מנסים לגייס מימון להצגת התערוכה גם באירלנד. הספקתי לבקר בגלריה יום לפני הנעילה, ואין לי ספק שראוי כי גם כאן, בארץ, יימצא מקום להמשיך ולהציגה.

 

לצד הצילומים של עמית - שבהם מונצחים, ישירות ובעקיפין, רגעים ומצבים בשגרת היומיום של אנשי הקהילה - נתלתה גם סדרה קטנה של תמונות שצילם אחד מהם, קלווין פרנדרגאסט, עם תסמונת דאון, שקיבל מצלמה דיגיטאלית קטנה ליום הולדתו השלושים ועמית הנחה אותו בצעדיו הראשונים בצילום. קלווין גם הגיע לפתיחת התערוכה, עם אחד המתנדבים בקהילה, שליווה אותו מאירלנד.

 

ש: מה הביא אותך אל קהילת "הגשר" באירלנד?

עמית שעל: "מישהי שחזרה משם סיפרה לי על המקום, ביררתי פרטים באינטרנט ושלושה שבועות אחרי זה כבר הייתי באירלנד. עד היום קשה לי להסביר למה. ההחלטה הייתה אינסטינקטיבית לגמרי".

 

קהילת "הגשר" שייכת לארגון "קאמפהיל", המאגד כמאה קהילות בהן חיים מתנדבים מרחבי העולם, לצד מקומיים עם צרכים מיוחדים. המקום מתבסס על תורת האנתרופוסופיה, משנתו של רודולף שטיינר מתחילת המאה העשרים, הדוגלת בחיי שיתוף צנועים ועוסקת כמעט בכל תחום בחיים. "באנתרופוסופיה", מסביר עמית, "יש מקום מיוחד לבני-אדם עם מוגבלויות והתייחסות למעלותיהם של האנשים אלה, שלרוב נדחקים אל שולי החברה. אבל זה לא אומר שאני אנתרופוסופ. לא חייבים להיות כאלה כדי לגור ולהתנדב שם". וכך, במשך 14 חודשים, הוא התגורר בבית גדול ומבודד, כשעה נסיעה מדאבלין, בקהיליית אנשים שחלקם אירים עם מוגבלויות שונות (אוטיזם, פיגור שכלי, פיגור סביבתי, תסמונת דאון, הפרעות נפשיות מגוונות), בני 30-20, וחלקם מתנדבים אירופים. במרחק כמה קילומטרים היו עוד שני בתים דומים של הקהילה.

 

ש: מה עשית שם?

"מעבר לרעיונות הנשגבים, העניין העיקרי היה הקשר עם האנשים. שיחות מוטיבציה, הצבת גבולות, עזרה סיעודית. במשך היום היינו עובדים יחד עם חברי הקהילה בענפים שונים (חווה, בית קפה בעיירה הסמוכה, מטוויה, חנות של ירקות אורגאניים וגן ירק), ואחר הצוהריים היינו חוזרים הביתה לארוחת ערב וחיי חברה, שלא כללו טלוויזיה. בסך הכול, אורח החיים שם מחויב למוטו 'כל אחד עושה כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו'. לי היה תפקיד יחסית מוגדר: הייתי צמוד אל פטריק, בחור מבוגר ממני בשלוש שנים, אוטיסט, אילם ואפילפט. הייתה הרבה עבודה סיעודית: שירותים, מקלחת, גילוח וכדומה, וגם היה צורך להשגיח עליו ביום ובלילה, בגלל התקפי האפילפסיה".

 

ש: הצלחת לתקשר אתו?

"הוא לא מדבר אפילו בשפת הסימנים, ולכן התקשורת הייתה מינימאלית, אבל בעקבות ההיכרות אתו הצלחתי להבין דברים שהוא רצה. אהבתי אותו מאוד. היום שבו הצליח לפתוח את חגורת המכנסיים שלו בעצמו, אחרי אימון של חודשיים, היה מהימים היותר מאושרים שלי באירלנד".

 

ש: למה התחלת לצלם רק אחרי שעברו כמה חודשים?

"כצלם, התרוצצו לי 'פריימים' מול העיניים מהרגע שהגעתי לשם, אבל רציתי שהאנשים יתרגלו לנוכחות שלי. הרי באתי כמתנדב, לא כצלם. גם כשהתחלתי לצלם, הקפדתי שלא להראות הכול".

 

ש: המסר של התערוכה הוא שהאנשים עם המוגבלויות בעצם אינם שונים מאחרים?

עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים