עושה שלום - משימה בחממה - אורי פינקרפלד מרבדים ומאבקו למען תושבי סאלם, מפגש תמיכה בפעילות זו בחממה בעין-שמר

עושה שלום - משימה בחממה

עודד ליפשיץ, קרני עם עד


אורי פינקרפלד במרכז, יואל מרשק מימין

הרבה לפני הסערה התקשורתית בכפר-סאלם (וגם הרבה אחריה), אורי פינקרפלד (78) מקיבוץ רבדים וקבוצת מתנדבים יוצאים (בכל מזג אוויר) לסייע לתושבי הכפר * דיוקן של רודף שלום (שלא מסתפק רק בדיבורים)

 

"מה שמריץ אותי לסאלם שממזרח לשכם, כדי לסייע לתושבי הכפר הפלסטינים ולשקם את מטעי הזיתים שלהם שנשרפו ונגדעו בידי מתנחלים, זו האהבה ותחושת האחריות שאני חש כלפי ארץ ישראל", אומר אורי פינקרפלד (רבדים).

 

גם מי שלא צפה בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" לפני שבועות מספר, בוודאי נחשף לאחרונה, דרך כתבות בעיתונות הקיבוצית והארצית, למאבק המתחולל ב"ארץ ההפקר", כפי שמכנה זאת פינקרפלד. "מדובר במציאות שבה מתנחלים כורתים ושורפים זיתים", הוא מסביר, "יורים בעדרים, מפוצצים מכוניות ופוגעים בפלסטינים, כולל קשישים, ואין דין ואין דיין. סאבר שתיה, פלסטיני בן 74, הוכה לאחרונה באכזריות מטורפת על-ידי מתנחלים אלימים בכרם הזיתים שלו בסאלם. חלפו ימים רבים עד שחזר להכרתו ויצא מכלל סכנה לחייו. אהבת הארץ והאחריות לה מחייבות אותנו לפעול בנחישות עיקשת כדי להפסיק את ההפקר המרושע הזה".

 

גם אלו שגדעו זיתים והיכו את סאבר שתיה מדברים בשם אהבת הארץ ותחושת האחריות לגורלה, אני אומר לפינקרפלד, אבל הוא מעדיף לא להגיב לפרובוקציה.

 

בארבע השנים האחרונות, בקור ובשרב, פינקרפלד (78) וחבריו, קבוצת מתנדבים קבועה שחבריה צעירים ממנו בעשרות שנים, יוצאים לסייע לתושבי כפר-סאלם, הסובלים קשות - לא רק מהמצור הממושך שהטיל עליהם הצבא מאז מבצע "חומת מגן", אלא גם מהתנכלויות מתמשכות ואלימות מצד מתנחלים, מאלון-מורה ומהתנחלויות אחרות, ובמיוחד מ"חוות סקאלי", מאחז בלתי-חוקי ליד שטחי הכפר.

 

מהפגנות לעשייה תכליתית

 

המעורבות בסאלם היא המשך טבעי לפעילות ממושכת ונרחבת של פינקרפלד למען ערביי ישראל, שבה ניצל את מיטב כישוריו: תמימות של ילד, ערמומיות של איכר פיקח, שכל ישר ואמינות, אומץ אישי וציבורי, מרץ בלתי נדלה ויכולת לסחוף ולגייס למשימות אנשים ומשאבים.

 

"ב-1979", מספר פינקרפלד, "כשסיימתי קדנציה כמזכיר הקיבוץ-הארצי, ערכתי טבלה בת שני טורים: באחד הצלחות ובשני, שהיה הרבה יותר ארוך, אי-הצלחות, וביניהן כישלוני בחידוש פעילות הקיבוץ-הארצי בקרב הערבים. בשנת 1982 התחלתי לפעול בתחום הזה. ניצלתי את תפקידי כיו"ר 'קרן בדר' של הקיבוץ-הארצי למימון פעילות נשות מפ"ם הערביות, להדרכה בגני טרום-חובה ולסיוע לספריות שבבתי ספר ערביים. סייענו גם להקמת גן ילדים בשפרעם. הוקם צוות פעילות: לולה מלניק מהמעפיל, יעל וגנר משובל ועמירה זכאי מעמיר. נעזרתי בפעילי מפ"ם, יהודים וערבים: סברי חורי, יוסף חמיס, צבי בר-אמוץ מחצור ואילן שדה ממענית".

 

בשנים 2000-1987 כיהן פינקרפלד כדירקטור מטעם הקרן הקיימת לישראל במועצת מינהל מקרקעי ישראל. את תפקידו ראה כהזדמנות לסייע לערביי ישראל, הסובלים מקיפוח קשה גם בתחום הקרקעות. "המגזר הקיבוצי, שממנו באתי ומטעמו נבחרתי לתפקיד, היה יכול להסתדר בתחום הזה גם בלעדיי", הוא אומר.

 

ש: ואז הגעת לסאלם.

"בקבוצת המתנדבים שלנו בסאלם יש שלושה קיבוצניקים נוספים - אראלה ודני דוניבסקי ואהוד קריניס משובל, וגם הפסיכולוג יצחק מנדלסון, שנפגע בפיגוע בירושלים; יעקב מנור, פעיל ב'תעיוש' ובוועד נגד הריסת בתים; אלי אלון, נכדו של עזריה אלון מבית-השיטה; אביו, גלעד אלון, שאינו חבר בקבוצה אבל מסייע לשיקום הזיתים הפגועים; ו'רבנים למען זכויות האדם', קבוצה מובילה בסיוע ההומניטארי לערביי השטחים".

 

ש: מה אתם עושים שם כל השנים?

"עד אוקטובר 2005 עסקנו בפעילות הומניטארית, בסיוע בתרופות ובהסעות לבתי חולים. כך, למשל, הסעתי ילד לניתוח בבית החולים 'בילינסון'. סייענו גם במסיק הזיתים, כשמתנחלים התנכלו למוסקים. מלכתחילה פעלנו בשיתוף עם מועצת הכפר. בהמשך סייענו לתושבים להקים שתי עמותות לפיתוח קהילתי. לדעתי, יש משמעות לכך שהתושבים והילדים בסאלם מכירים, מעריכים ואוהבים אותנו".

 

ש: ופתאום אתה מוצא את עצמך במרכזה של מחלוקת מתוקשרת.

"לפני כשבעה חודשים, באוקטובר 2005, שודרה בטלוויזיה כתבה שהציגה את הנזק הכבד שגרמו מתנחלים, שגדעו ושרפו מאות עצים בכרמי הזיתים בסאלם. יצאתי לשטח והמראה היה קשה ומזעזע. אני 'איבן בלד' - בן הארץ, והיא חשובה לי יותר מגבולות אלה ואחרים. כאב לי שהצבא לא נקף אצבע נגד המתפרעים, גם לא כשבשטח נמצאה תעודת זהות של תושב אלון-מורה. חשתי שאין לשבת ולצפות בטלוויזיה באפס מעשה, ושלא די בפעילותנו השגרתית בסאלם. הבנתי שצריך לעבור מהפגנות לעשייה תכליתית. יזמנו מבצע לשיקום הזיתים, שגם בו אנחנו רק מסייעים. מועצת הכפר בסאלם מובילה את הפרויקט. זה לא פשוט עבורם: לפעמים הם חוששים מהעזרה שלנו, מפני שאנחנו חוזרים לבתינו המוגנים בישראל בעוד שהם חשופים לנקמת המתנחלים וקציני הצבא".

 

גאולה, אשתו של אורי, מוסיפה: "בט"ו-בשבט יזמנו נטיעת זיתים במקום העצים שהושמדו. תושבי סאלם השתתפו בנטיעה וגם ארגנו וניהלו אותה. הם חילקו למשפחות שתילים, ופתקים עם הנחיות. עד היום נשתלו אלפיים עצים חדשים".

 

בטקס הנטיעות בסאלם השתתף, ונשא נאום מרשים, חיים גורי - פלמ"חניק, סופר ומשורר - שהיה לו חלק משמעותי בהקמת ההתנחלות בסבסטיה, זו שפרצה את הדרך להתנחלויות בלב השומרון. "גורי", אומר פינקרפלד, "חזר בו מתמיכתו בהתנחלויות האלה. זו סגירת מעגל, וטוב שכך".

 

הנזק העיקרי לחקלאי סאלם נגרם לא בשריפה ובגדיעה של הזיתים, מסביר פינקרפלד: "הוא נבע מסגירת השטחים החקלאיים הרבים שממזרח לכביש שחוצה את שדות הכפר. בשטחים, שנסגרו והוזנחו, צמחה עשבייה גבוהה שחנקה את הזיתים. צמחי הבר התייבשו והפכו לחומר בעירה שסייע למשחיתים להבעיר את העצים. בנוסף, בעצים שלא טופלו צמחו 'חזירים' פרועים, שהגיעו לעובי הגזע הראשי".

 

יואל מרשק, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, נרתם לפעולה, ויחד עם פינקרפלד סייעו בהשגת היתרים לחידוש רעיית הצאן והעיבוד בשטחים שנסגרו, גזמו "חזירים" וענפים שרופים במסור-יד ממונע, וסייעו בכך לחידוש הצמיחה והלבלוב.

 

מתנדב על חשבונו

 

אורי פינקרפלד מסרב להרחיב את הדיבור על העימות הכפול שעשה כותרות - קודם בשטח, עם אהוביה טבנקין מעין-חרוד מאוחד וצפריר רונן, בן עין-חרוד מאוחד, שתמכו במתנחלים, ואחר כך בין יואל מרשק למזכירי התנועה, זאב (ולוולה) שור וגברי ברגיל. לטעמו, זהו נושא שולי, שנכתב ונאמר עליו יותר מדי. החשוב הוא שהפעילות בסאלם נמשכת, וזוכה לברכת דרך תנועתית.

 

הוא מספר שבעימות בשטח חטף צפריר רונן את מסור הגיזום מרכבו של מרשק, נופף בו וטען שזוהי הוכחה ניצחת לכך שהפלסטינים ותומכיהם מהשמאל היהודי כורתים בעצמם את הזיתים כדי להעליל עלילות שווא זדוניות שלפיהן המתנחלים התמימים כרתו אותם. "צפריר הטיח בי שהמשור הוא 'סכין נוטפת דם בזירת הפשע', ואמר שמגיע לי לחטוף כדור בין העיניים", סיפר פינקרפלד והוסיף: "הוא התכוון ברצינות למה שאמר".

 

ועוד פרט, טכני לכאורה, שמעיד על פינקרפלד: כשהחל המבצע לשיקום הזיתים, הוא רכש מכונית צנועה - לראשונה בחייו ומכספו הפרטי - והוא מממן את הוצאותיה מחשבונו האישי, רק כדי שיוכל להגיע לשטח בסאלם בכוחות עצמו ובכל עת. הקיבוצניקים המעטים שמתנדבים לפעילות ציבורית ופוליטית, לא מממנים את הפעילות הזו מכיסם, ומדובר בסכומים ניכרים.

 

מולדת משותפת

 

ארץ ישראל, האחת והשלמה, היא המולדת המשותפת של היהודים החוזרים אליה והערבים שיושבים בה * אורי פינקרפלד, השקפת עולם

 

לאורי פינקרפלד יש ביוגרפיה מיוחדת, ואולי דווקא אופיינית לדורו: ב"השומר הצעיר" בתל אביב חינכו אותו לאחוות עמים ולהכרה בזכויות שכנינו הערבים. ב-1946 התגייס לפלמ"ח והיה ממייסדי רבדים, הקיבוץ השומרי היחיד בגוש עציון, שבו שאר היישובים - כפר-עציון, משואות ועין-צורים - היו דתיים. תושבי גוש עציון ניהלו קרב גבורה עקוב מדם, קודם נגד לוחמים מהיישובים הערביים באזור ואחר כך נגד הלגיון הערבי הירדני.

 

בינואר 1948, כשהחלה הלחימה - פינקרפלד, שהיה חבר בהנהגה הראשית של השומר-הצעיר בתל-אביב, חזר לקיבוצו. לאחר מכן נקרא לימים מספר לתל-אביב, כדי להעביר בצורה מסודרת את תפקידו בתנועה למחליפו. הוא יצא לדרך בשיירה האחרונה מהגוש, שיירת נבי-דניאל, וכך נשאר מחוץ לגוש, לא השתתף בקרבות האחרונים ולא נפל בשבי הלגיון הירדני עם המגינים שנותרו בחיים. "בכפר-עציון, שהוקם מחדש אחרי 1967", הוא מספר, "מקיימים עצרת בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשנה שעברה הזמינו לעצרת שלושה מלוחמי הקרב הקשה של שיירת נבי-דניאל, ואני ביניהם. לא רציתי לעסוק בסיפור הקרב והעברתי למתנחלי הגוש, שחלקם בנים ונכדים למתיישבים המקוריים בגוש עציון, מסר אחר".

 

קרב השיירה, סיפר פינקרפלד לנאספים, התחולל בשטח שנרכש על-ידי הקרן הקיימת ונועד להקמת יישוב עברי תעשייתי. אחרי הקרב, כשהשטח עבר לשליטה ירדנית, הוקם עליו ב-1948 מחנה הפליטים הגדול דהיישה. בנובמבר באותה שנה, כשרוב חברי רבדים עדיין היו בשבי הירדני ואחרי שפליטים ערביים נמלטו משטחי מדינת ישראל לדהיישה - פליטי רבדים, המעטים שלא נשבו, הקימו מחדש את קיבוצם בשפלת הדרום, ליד תל א-סאפי. "לפני כשנתיים", סיפר פינקרפלד למתנחלים, "השתתפתי במפגש רב-דורי מרגש של שתי משפחות פלסטיניות ושתי משפחות ישראליות, סבים, בנים ונכדים, שהתקיים בבית-ג'אלה. אחת מהמשפחות הפלסטיניות חיה במחנה דהיישה והיא מפליטי תל א-סאפי. ראש המשפחה, אבו יאסר, שרטט מזיכרונו על נייר את מפת הכפר שחרב, והראה את מפתחות ביתו האבוד. רק 15 חודשים היינו בגוש עד סופו המר. היתד הפיזית שתקענו באדמת ההר הסלעית הייתה דלה מאוד, אך נוצר קשר חזק ואיתן להר, לנוף, להרי חברון".

 

ש: ומה הלקח והמסקנה?

אורי פינקרפלד: "ארץ ישראל, האחת והשלמה, היא המולדת המשותפת של היהודים החוזרים אליה והערבים שיושבים בה".

 

מה עוד מניע את פינקרפלד, בגילו המתקדם, להפגין בסאלם, לשקם זיתים שנפגעו, לסייע לתושבים ולהתעמת עם מתנחלים וחיילים? מדוע אינו רץ לכנסת ברשימת הגמלאים או מטפח נכדים ותחביבים? ומהו ערכה של פעילות מקומית ומוגבלת כזו, שהיא טיפה בים השנאה והאלימות? "חונכתי לאחוות עמים וחתירה לשלום ב'השומר הצעיר' בתל-אביב" הוא אומר, "ואני מאמין שעד ששני הצדדים יבינו וישלימו עם זה שהארץ הזאת היא מולדת לשני העמים, לא נגיע לשלום. בסיטואציה הפוליטית הנוכחית אני לא אופטימי, אבל ברובד העממי, בשני הצדדים, יש הבנה והשלמה שאפשר לעודד אותן ולחזקן בפעילות משותפת".


משימה בחממה

קרני עם-עד

 

מפגש תמיכה בפעילות בכפר-סאלם בחממה בעין-שמר

 

במפגש חברים שהתקיים השבוע בחממה האקולוגית שבעין-שמר, בהשתתפות אורי פינקרפלד ויואל מרשק, התבקשו השניים לספר אודות פעילות אגף המשימות וכוח המתנדבים בכפר-סאלם, ועל התנהלות התנועה בעניין. בין השאר, נועד המפגש למחות על התנהלות ראשי התנועה, שהבטיחו לקיים דיון עקרוני בנושא "מייד לאחר החגים", אך בפועל נמנעו מלעשות זאת, ובנוסף - "קראו את מרשק לסדר".

 

"היות שבכירים בבית התנועה עצרו מלכת, ואינם עוסקים עוד במדיניות התנועה לגבי המתרחש ב'מזרח הפרוע' של ישראל ובחזון של אגף המשימות", אומר אביטל גבע, מנהל החממה, "החלטנו לעשות זאת מהפריפריה. קשה לי להבין את שתיקת הבכירים, ומדוע לא מתקיים דיון פתוח בנושא".

 

ש: ומהי דעתך הפרטית?

אביטל גבע: "כל מה שמתרחש מעבר לגדר ההפרדה, במזרח הפרוע של ישראל, הוא לא עסק שלנו אלא של הצבא. אין לנו מה לחפש בין הפנאטים הדתיים, משני הצדדים, בשטחים".

 

בתגובה אומר גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית, כי הדיון התנועתי בנושא הפעילות בכפר סאלם, יתקיים בעוד כעשרה ימים.

 



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים