אני לא אזרח סוג ז' - בני ליבוביץ מפלמחים על נכותו ותגובות הקיבוץ ויו"ר הוועדה

אני לא אזרח סוג ז'

נחמן גלבוע 


חודש וחצי לאחר שוועדת דולב הגישה את המלצותיה בנושא מעמד חברי קיבוץ ובני קיבוץ עם מוגבלויות, טוען בני ליבוביץ, דובר עמותת חמד של נכי הקיבוצים, כי הדרישה המרכזית שלהם לא קיבלה מענה בוועדה. "הדרישה המרכזית שלנו היא להפעיל את חוקי מדינת ישראל בקיבוץ המשתנה", הוא אומר, "אני לא אזרח סוג ז'. אני רוצה לקבל קצבת נכות בדיוק כמו אזרח בעיר, ולא 24% פחות מזה בגלל הסכמים שנחתמו בעבר בין התנועות הקיבוציות למדינה.

 

הביטוח הלאומי מוכן לתת לנו קצבאות בסכומים זהים לאלו שבעיר, בתנאי שהקיבוצים יעבירו הפרשים עבור כל השנים של גביית פרמיה מופחתת. בתנועה מתנגדים לזה באופן נחרץ. לא אכפת להם לדפוק את הנכים".

 

הוועדה נולדה ביוזמת חמד וארגוני נכים נוספים ברחבי התנועה הקיבוצית בדצמבר 2004 כשח"כ שאול יהלום היה יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, במטרה לגבש המלצות לקיום הוגן של אנשים עם מוגבלויות בקיבוץ המשתנה. על פי התיאור של ליבוביץ עשו בתנועה הקיבוצית הכול כדי לפגוע בנכים המאורגנים בחמד, והעדיפו על פניהם את ארגון ההורים לילדים בעלי מוגבלויות אהד"ה. "לאחר שראו במגדל השן של לאונרדו שהוועדה הולכת לקום", הוא אומר, "התעקשו על זה שהתנועה תבחר את היושב ראש. בסוף בחרו באבשלום דולב בהסכמתנו לצערי.

 

לא ידעתי שיש לו יד ורגל בהכנת הסכם אהד"ה עם הקיבוצים, כי יש לו בת דודה שהיא בת קיבוץ פגועה בת 30 וגם היא סובלת. אז מה אכפת להם ממני? אצלם הילדים יותר חשובים. אחר כך עשו לנו תרגיל בחמש אצבעות. סיכמו אתנו דברים שלחלק הסכמנו בוועד העמותה ולחלק בשום אופן לא, ולאחר מכן ישבו דולב, גדעון פלס מאהד"ה, ועו"ד אמיר גנז מהמחלקה המשפטית ושינו את הדברים בניגוד למה שהיה מקובל עלינו. איימתי במהלך הדיונים שנפוצץ את הוועדה, ורק אז הם חזרו בהם מהניסיון להחליט בניגוד למסוכם אתנו".

 

גם על המספרים יש חילוקי דעות קשים בין חמד לתנועה. לדברי ליבוביץ אמר להם עו"ד גנז כי בתנועה הקיבוצית יש 40 נכים בלבד, והם טוענים כי על פי מחקרים המספר צריך להיות 14 אלף.

 

בארגון שלהם רשומים 790 נכים. "פניתי לעובדות הרווחה במועצות האזוריות ולא רוצים לספק לי מידע בגלל שיש חיסיון לנכים", מסביר ליבוביץ. "לצערי הנכה מתעורר רק כשדורכים עליו ברגל גסה, ואז הוא מצלצל אלי ומספר סיפור שגורם להרבה דמעות. הרבה נכים מפחדים להיחשף מחשש שיבולע להם בקיבוציהם. אני קורא לכל נכי הקיבוצים להצטרף לחמד, ואז לא יאמרו לנו שיש בקושי 40 נכים בקיבוצים".

 

לדברי ליבוביץ ממתינים חברי חמד לראות מי ינהל את ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ומתכוונים להגיש לוועדה החדשה את השגותיהם על חלק ממסקנות ועדת דולב. "אני מאמין שחלק מהמסקנות יבוטלו לאלתר", הוא אומר, "כי לא יכול להיות שאם נקבעו תעריפים מופחתים בביטוח הלאומי לפני 50 שנה, זה יישאר בקיבוץ המופרט".

 

ליבוביץ, 55, חבר פלמחים, נותח לפני 14 שנים בשל גידול שהתגלה אצלו בגזע המוח, ומאז הוא נכה כללי הסובל משיתוק בחצי גופו השמאלי. בקיבוץ מגדירים אותו כמקרה קשה ולא בגלל נכותו. הוא בוטה, מתבטא בחריפות, מחקה בצורה נלעגת את אלו שמתנגדים לו, ואינו מהסס להדביק שמות תואר מגונים לחברי קיבוץ ובעלי תפקידים שלדבריו התנכלו לו. את ההתקפות שלו על ועדת דולב הוא אינו מגבה במסמכים, כאילו ברור לו שאין בכך צורך משום שהצדק אתו.

 

הביקורת שלו על ועדת דולב מתגמדת מול הביקורת שיש לו על פלמחים. לדבריו הוא סובל בקיבוץ מיחס משפיל שהחל מאז שחזר מבית החולים, וחברי הקיבוץ לא האמינו לו שהוא נכה.

 

הטענה הראשונה שלו נוגעת לדירה שלא הותאמה לצרכיו. "אף אחד לא תקע פה מסמר בקיר במשך 14 שנים", הוא מציין. "בכניסה לדירה יש מדרגות שאני צריך לטפס עליהן ולאף אחד לא אכפת. הייתה פה מישהי מהוועדה לבדיקת התאמת דיור לנכים בקיבוצים, והוציאה לקיבוץ תוכנית של מה שצריך לסדר. כבר יותר מ-4 חודשים עברו מאז, והם עדיין בשלב הצעות המחיר. עשו פה רק דבר אחד. כשהייתי בבית לוינשטיין הרחיבו את דלת הכניסה למקלחת".

 

מה שהכי מפריע לו זה האופן שבו לדבריו מתייחסים אליו בקיבוץ. "אני חי פה אחרי שעבדתי קשה במשך שנים", הוא אומר, "ופתאום אחד מחברי הקיבוץ שהיה מזכיר קורא לי טפיל. גם השכן שלי שמרעיש כל היום קורא לי טפיל. בחיים שלי לא לקחתי אגורה מאודם, ואף אחד בקיבוץ פלמחים לא יגיד לי טפיל. אני פרנסתי אותם כשעבדתי במפעל מחושך עד חושך. עבדתי כי האמנתי שהקיבוץ הוא הבית שלי, ועכשיו יש להם טענות אלי כי אני נכה".

 

השינוי בקיבוץ הרע את המצב שלך?

"ודאי. אני מתקיים מהקצבה שלי, ומזל שדאגתי קודם בעצמי להגדיל אותה. המצחיק הוא שגם מי שמשתכר משכורת שמנה וגם אני, צריכים לשלם את אותם המסים. המדינה מבטלת לנכים מסים מסוימים, אבל לא פה. כשהראיתי פסיקה של שופט ודרשתי להשוות את זה למה שזכאי כל נכה במדינה, אמר לי מנהל הקהילה שהוא לא מכיר בהחלטות של בית משפט כי השופטים לא יודעים מה זה קיבוץ. עניתי לו שמרגע זה אני לא מכיר במה שהוא דורש ממני, ואם יש לו בעיות שיתבע אותי. אני לא משלם חלק מהמסים. כתוב במפורש שצריך לשלם ארנונה, ואת זה אני משלם. אני לא מוכן לשלם את המס המוניציפאלי האחיד על התשתיות. מאיימים עלי שינתקו לי בגלל זה את החשמל. אם יעשו את זה, אפנה לבית משפט".

 

ליבוביץ תולה כיום את רוב האשם במצבו, בעובדה שפלמחים חדל להיות קיבוץ שיתופי. לדבריו היחסים בין האנשים כיום מונעים רק על ידי כסף. אנשים מרשים לעצמם לפגוע בו בקלות. לדבריו בקיבוץ השיתופי היה אפשר לפנות למזכירות, ולהביא את החבר לשיחה כדי ללבן את הדברים.

 

עכשיו לאף אחד לא אכפת. "הקלנועית שלי התקלקלה", הוא מתאר מקרה הממחיש את יחסיו עם הקיבוץ. "עמדתי בצומת בתוך הקיבוץ תקוע במשך שעה, ואחד החברים צעק עלי להזיז את הקלנועית כי הוא ממהר. אני תקוע ולאף אחד זה לא מזיז. אחר כך ביקשתי ממישהי לקרוא לאחד השכירים שגרר אותי עם הקלנועית הביתה. החברה לקחה אותה לתיקון ורק אחרי שלושה ימים קיבלתי קלנועית חלופית. לא רציתי להיות במעצר בית ולכן השארתי אצלי באותם ימים, את האוטו מהקיבוץ שאני נוסע אתו לעבודה ברחובות".

 

ליבוביץ אולי שכח, אבל גם בעבר היו לו טענות קשות אל קיבוצו, שהיה עדיין קיבוץ שיתופי. בראיון שקיימתי אתו לפני 5 שנים הוא תקף בחריפות את הממסד בפלמחים, על כך שלא מכירים במצבו המיוחד, לא מוצאים לו עבודה בקיבוץ, לא מקצים לו רכב לנסיעה לעבודה במוסד השיקומי ברחובות, לא מתאימים את דירות למגורי נכים, ולא מתאמצים למצות את כל הזכויות המגיעות לו מהביטוח הלאומי.

 

טענות דומות וקשות יותר הוא העלה בפני מספר כלי תקשורת ארציים כשהצטרף לשביתת הנכים, עד שמזכירי הקיבוץ דאז, עמיר יפת ועמרם ירושלם, נאלצו לפרסם הודעה לעיתונות המבהירה שקיבוץ פלמחים השיתופי אחראי לחבריו ודואג להם.

 

ובכל זאת, קשה להתעלם מקריאתו של ליבוביץ לעזרה, ומהכאב שהוא מבטא בדרכו הבוטה והקולנית. את רוב שעותיו הוא מעביר בגפו בחדרו המשקיף אל הים, כשהיצורים היחידים המארחים לו לחברה הם ארבעת הכלבים שהוא מגדל.

 

"מישהו נכנס אלי?" הוא קורא בהתרסה, "אפילו לא מהמרפאה. אנשים אומרים שאני צועק כל הזמן, אבל זה בגלל שיש לי חור במיתרי הקול. הפרופסור שטיפל בי כתב שעברתי טראומה קשה, וגם אם אני לא מתנהג הכי טוב, צריך להבין את זה. פה מתייחסים אלי כמו אל פושע. זה יחס משפיל. אני לא חושב שאני הכי צדיק בעולם. כשהייתי צריך לקבל על הראש קיבלתי באהבה, אבל כשאני צריך לצעוק ולהתמרמר בגלל היחס המשפיל, אני לא מסוגל יותר. חצי קיבוץ לא מדבר אתי.

 

לחלקם יש תירוץ שזה בגלל הכלבים. בלי הכלבים הייתי מת. פעם היה לי פינצ'ר ורצחו אותו בקיבוץ. רציתי להביא במקומו כלב תקיפה, אבל הבת שלי הביאה לי במקומו כלבה קטנה, ואחר כך עוד כלבה שהמליטה עוד 2 גורים. תודה לאל שיש לי אותם. יש לי עם מי לחיות פה בבית. אני עושה מאמץ עילאי פשוט להמשיך לחיות".

 

לפני שאני הולך מבקש ליבוביץ להוסיף לכתבה עוד משפט אחד. "יש בפלמחים מספר קטן של אנשים טובים", הוא מציין, "אבל הם נשחקים על ידי כנופיית אנשים רעים. זה קיים בכל קיבוצי השינוי".

 

תגובת קיבוץ פלמחים

איה פונטיין, יו"ר הנהלה, פלמחים

 

קיבוץ פלמחים מודע למצוקותיו של בני ליבוביץ', ועושה כמיטב יכולתו לעזור ולהקל ככל שניתן, אבל לפעמים "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", והכוונות הטובות של הקיבוץ אינן נתפסות ככאלה על ידי בני.

 

מפאת הקפדתו של קיבוץ פלמחים על צנעת הפרט, ומכיוון שהקיבוץ סבור שאין לנהל את ענייני החברים מעל דפי עיתון, לא תימסר תגובה מפורטת לטענות הנשמעות בכתבה. אנו נמשיך לחפש את הדרך כדי להקל על מצוקות חברינו.

 

חובת הקיבוץ המתחדש כלפי הנכה

תגובת אבשלום דולב

 

זו הפעם הראשונה שאני שומע את הטענה בדבר העדפה כביכול של אהד"ה על פני חמד. תמיד נהגתי באובייקטיביות, והשתדלתי לעזור לכולם. אין בדו"ח הוועדה שום סימוכין לטענה הזו. נהפוך הוא, בדו"ח נכתב, חד משמעית, שהוועדה ראתה בחבר הקיבוץ ובבן הקיבוץ עם מוגבלות כמי שזכאים להשתתפות הקיבוץ בסיפוק צורכי מחייתם וצורכיהם המיוחדים - בזכות ולא בחסד.

 

באשר לבעיה שהועלתה בכתבה. המצב בתנועה הקיבוצית הוא שהקיבוצים משלמים את דמי הביטוח הלאומי על בסיס הוצאות המחיה שלהם, וכתוצאה מכך הפרמיה ששולמה ברוב הקיבוצים לביטוח הלאומי בתחום העבודה הנה בגובה שכר מינימום. כתוצאה מזה כשיש אירוע של נכות לחבר קיבוץ, הוא מקבל קצבה בשיעור היחסי של נכותו מתוך שכר המינימום. המצב הזה לא היווה בעיה בקיבוץ השיתופי שבו הייתה ערבות הדדית מלאה, אבל הוא מהווה בעיה בקיבוץ המשתנה.

 

לכן נאמר במפורש בתקנות הסיווג שבתקופת המעבר הקיבוץ חייב מהקרנות לעזרה הדדית, להשלים את הכנסתם של חברים בגיל העבודה לשכר מינימום וזאת מעבר לקצבאות הנכות מהביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי גם המליץ שמהיום ואילך הפרמיה תהיה על בסיס שכרו של כל חבר, כך שבעתיד אם יהפוך לנכה הוא יקבל גמלה כמו אדם בעיר.

 

הפתרון לגבי הנכה הוותיק נעוץ לפיכך בחובת הקיבוץ המתחדש, להשלים את שכרו לשכר מינימום מתוך הקרנות לעזרה הדדית. מהביטוח הלאומי נמסר לנו בוועדה, שאי אפשר לתקן את המצב בדיעבד כדי להעלות את קצבת הנכים הוותיקים. עם זאת, קיימות המלצות רבות להתארגנות חדשה פנים קיבוצית וחוץ קיבוצית, בנושאים כמו תקציבי שיכון וזכאויות שונות שהוועדה המליצה להחיל על הקיבוצים ומוסדות המדינה.

 

אנחנו אומרים שאי אפשר לכפות על הקיבוצים תהליכים מהסוג הזה, כי הם תהליכים חברתיים פנימיים. לכן צריך ליצור מנגנונים תומכים שיגרמו לכך שכל קיבוץ בתהליך שהוא עובר בנקודות המפגש שלו עם הרשויות, כמו לדוגמה הצגת התקנון החדש בפני רשם האגודות השיתופיות, יציג את המקורות לעזרה הדדית במציאות החדשה של הקיבוץ. במעגל הראשון, אנחנו מציעים לכל קיבוץ, שיתופי ומתחדש כאחד, להקים ועדה לצרכים מיוחדים. במעגל השני, אנחנו מציעים למחלקות הרווחה של המועצות האזוריות, להיערך למתן מידע ומענה לנכים חברי קיבוצים שלא טופלו על ידם קודם לכן, ולהכשרת עובדים סוציאליים למתן תשובות לבעיות העולות בשטח. במעגל השלישי, מוצע להקים ועדת היגוי משותפת שתרוכז על ידי המחלקה לבריאות ורווחה של התנועה הקיבוצית, בשיתוף המרכז לשיקום של התנועה הקיבוצית, ברית פיקוח, ועדת הרווחה של מרכז המועצות האזוריות ונציגי הנכים. תפקידה של ועדת ההיגוי יהיה לא רק לפעול להטמעת ההמלצות בקיבוצים, אלא גם ליצור כלים לטיפול בתלונות הנכים בצורה רצינית.

 

המבחן הגדול של הדו"ח הוא בזה שהוא יהפוך ממילים למציאות חיה ונושמת בתוך הקיבוצים. בשלב הזה אנחנו לא מדברים על חקיקה מרכזית, אבל קיבלנו את המלצתו של שאול יהלום לערב בנושא את נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים, העוקבת אחר החקיקה למען הנכים בכל המגזרים. אני ממליץ לקיבוצים לאמץ את המלצות הוועדה, ולא להמתין שגופים חיצוניים יהיו מעורבים בכך. אני חושב שמדובר במבחן מאוד רציני לחברה הקיבוצית, שתיקנה בעבר או לפחות שאפה לתקן את הפרט בחברה הישראלית.




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים