רשימת הגמלאים: הנרי קלאוזנר

מאיר מינדל


הגזע ששמו הנרי

 

השנה מלאו 70 שנים לאחיזתו של הנרי קלאוזנר בשרביט המנצח. קלאוזנר הטביע את חותמו האישי במוזיקה הווקאלית בארץ והחדיר בה מרכיבים מתוך עולמו הרוחני והקיבוצי

 

קיץ 1965, ירושלים, בנייני האומה. אני חייל, שוחררתי על-ידי הנרי קלאוזנר מהצבא כדי להופיע עם המקהלה בכנס תנועות הנוער, באולם הגדול והמכובד. לידי יושב יענקל'ה שגיא מעין השופט עם החצוצרה. אנחנו חשים איך הלהט של קלאוזנר מדביק את הזמרים ואת הקהל הנרגש. במהלך ההפוגות ברצף הפרטיטורה יש לנו הזדמנות לדבר בינינו. יענקל'ה לוחש לי כממתיק סוד: כולם חושבים שהוא אסטרונאוט, מעופף, אך גם אם יתנו ידיים אחד לשני לא יהיה בכוחם להקיף את הגזע ששמו הנרי. הם קטנים מכדי להבין את כל סגולותיו: הוא פשוט כל-יכול. האיש יודע על בוריה גם את מלאכת ההפקה, הארגון, התכנון, הניהול המוזיקלי, וגם את הביצוע, הניצוח. הוא קפדן וגם יודע את סוד הוויתור. אלו החומרים, שמהם קרוצים רק יחידי סגולה. אני נזכר באותה הופעה. היו לי לאחר מכן פגישות נוספות עם הנרי קלאוזנר, אבל עכשיו, כשמלאו 70 שנה לאחיזתו בשרביט, אני חושב שדבריו של יענקל'ה הם המתאימים ביותר להגדיר את האיש.

 

באותה רצינות עצמה שבה עמד על אותה בימה הוא גם ניצח על מיטב הבמות באירופה ולמחרת הופיע במתנ"ס שכוח אל, או שנקרא להקשיב למקהלת גמלאים, ששרה בגאווה שיר באוניסונו (שירת הלחן בקול אחד) ולחוות את דעתו המקצועית.

 

יש אנשים, שנולדו ווינרים והם תמיד מנצחים. האם הם כאלה בשל הגנטיקה בה זכו? האם בזכות ההשגחה העליונה? קשה לענות, אך החיים בשדה המגנטי של איתן טבע שכזה, זו מתנת גורל.

 

אני לא יודע אם הוא נביא בעירו, או נכון יותר בקיבוצו, יקום. אך תרבות הזמרה בארץ וקשרי הידידות, שנטוו בין המוזיקה בישראל לבין העולם המוזיקלי כולו, לא יכלו להיות כל כך אמיצים לולא האיש הזה.

 

בדיוק לפני 70 שנה אחז הנרי בשרביט המנצחים, ולא הניחו עד היום.

 

אז מי לא שמע על הנרי מיקום? מנצח מקהלות, שידו בכל, חתן פרסים בינלאומיים, מנהל מדור המוזיקה של ההסתדרות במשך שנים, כתובת נגישה לכל מוזיקאי. קלאוזנר קיבל פרסים רבים, הפתיע תמיד בגישתו המוזיקלית, כמו באהבתו הרבה ל"חיפושיות". היה מורה המוזיקה במעברות, ונבחר גם להיות מזכיר יקום. הוא זה ששיקם את תזמורת בני הקיבוצים, כתב וערך ארבעה כרכים של העיבודים למקהלה, יזם את פסטיבל "שירת הימים" וקשר קשרים רבים עם מלחינים.

 

דרכינו הצטלבו פעמים מספר. כשהייתי נער, אקורדיוניסט, פגשה אותי שולמית גורן, המקשרת בין המוסד החינוכי בנגבה לבין מקהלת חברות הנוער, וביקשה אותי להצטרף ללהקת הלווי של המקהלה. שנינו התקרבנו אל הכיתה, שהושאלה לחזרת המקהלה. השעה הייתה שעת ערב, הרעש שבקע מן החלונות היה ללא נשוא: 'הר געש, רגע לפני ההתפרצות', כפי שאמרה לי שולמית בחרדה.

 

אנחנו נכנסים, ומה רואות עינינו? הבנים קופצים מן הגומחה העליונה בארון הקיר תוך בדיקת כוח הכבידה של כדור הארץ. הבנות בודקות אם הזגוגיות בחלונות אכן יתנפצו מצווחותיהן או יעמדו בפרץ. מהומת אלוהים. נעצרנו תקועים בדלת. ולפתע, כמשב רוח חולף בינינו מישהו חמוש בחיוך של סלחנות ובידיו - אנרגיות.

 

"הנרי בא! הנרי הגיע!" בתוך שניות הסערה הייתה לאוושה. הילדים כמו הוחלפו. נעמדו לפי הקולות, איש-איש במקומו, כזמרי מקהלה מיומנים, והמתינו למוצא פיו של המנצח. הנרי נתן להם טון פתיחה, ו"בוא שלום, הבא מרגוע" הביא מרגוע אל הכיתה, שהייתה רק לפני רגע שדה קרב כמעט עקוב מדם. היינו כחולמים.

 

הנרי סימן לי בראשו היכן לשבת. ללא קושי פיענחתי את תפקידי. ניגנתי ב"פרימה ויסטה" - קריאה ראשונה, ונתקבלתי לחבורה. כך נפגשו בראשונה שבילי חיינו.

 

פעם נוספת וגורלית ביותר לפגישתנו הייתה בשיחת הקיבוץ בנגבה בשנת 1971. על הפרק: לימודי קומפוזיציה באקדמיה בתל-אביב למאיר מינדל.

 

חנה ברוק המזכירה מעלה סעיף מדיוני המזכירות: "יש חברי מזכירות התוהים האומנם נשלח את מאיר ללמוד לופט געשעפטן (פרנסות אוויר) ולא שנה שנתיים, כי אם ארבע (!?) שנים. הנרי היה שם. "ראו נא עד כמה רבים הם האנשים המוכשרים", אמר להם, "צעירים שעזבו את התנועה הקיבוצית מתחילת שנות ה-50, על כי נמנע מהם ללמוד. זה כבר פוגע בנו, ועוד יפגע כהוגן, כי אנחנו במו ידינו מונעים ממיטב בנינו את החופש ללמוד ולממש את כישוריהם. בואו לא נסתפק במבט עד לאופק. הבה נביט לרגע מעבר לאופק ונראה את התועלת הגדולה, שכולנו נפיק בעתיד מקליטתם המוצלחת של בנינו, בנות זוגם, ילדיהם".

 

לבסוף הציע הנרי הצעת פשרה. שנתיים על חשבון הקיבוץ, שנתיים על חשבון התנועה ואני בתמורה אהיה פעיל מוזיקה של התנועה בקיבוצים. הטיעון הכלכלי שבר את הכף. הפור נפל, ובראשונה התנועה שולחת סטודנט ללמוד קומפוזיציה ארבע שנים תמימות.

 

לימים נפגשנו שוב בהלווייתו של יענקל'ה שגיא שהיה בן טיפוחיו של הנרי. הנרי עודד אותו לפרוש כנפיים ולגדול כמנצח, ואכן יענקל'ה, חצוצרן ומלחין צעיר, חזר מאושר מקורס מנצחי תזמורות סימפוניות בארה"ב בידיעה, שזהו ייעודו וזאת התפנית בגורלו המוזיקלי.

 

הנרי קלאוזנר נולד למשפחה בעלת תרבות אוסטרו-הונגרית. "המורשת שלי היא יהודית, פולנית וגרמנית. אך מוצאי - חשוב פחות", הוא אומר. הוא מספר כי כשרונו המוזיקאי הגיע אליו כנראה גם מאביו וגם מאמו רגינה ששרה יפה ופחד הבמה היה ממנה והלאה.

 

"אני נזכר, בערב אחד, שכשיצאנו מאופרה, אמי החלה לשיר את האריות בקולי קולות ברחוב. אנשי הבוהמה הרבים, שסובבונו, הריעו לה, ואני הורדתי את כובעי, הסתובבתי בקהל וליקטתי מטבעות. חזרנו הביתה עליזים, צוחקים ועם מלוא הטנא פרוטות. אכן, אישה כריזמטית, שניגנה בפסנתר.

 

אבי, יוהן, שעסק ביבוא וניהל בית מסחר, היה כנר וזמר-חזן, וגם אחי אדולף ואחותי רות הטיבו לנגן בכלי קשת.

 

"אומנם היינו משפחה מסורתית, אך רבים מאנשי תרבות בברלין היו פוקדים את ביתנו בימי א' לנגינה משותפת של מוזיקה קאמרית. ההורים החשיבו את נושאי החינוך והתרבות, ולכן למדנו בבתי ספר גרמניים וספגנו תרבות מערבית עשירה. אני למדתי לנגן בכינור, שרתי במקהלת נערים וחשוב לא פחות - הייתי ספורטאי מושבע, שוער נבחרת הנוער של גרמניה. קרני מאוד עלתה בעיני נכדיי כאשר קיבלנו כ"מחווה של כבוד לשוער העבר" כרטיסים למשחק של נבחרת הנוער של גרמניה בישראל.

 

"אך אם אחזור לשאלתך - קרה לי מקרה מופלא, ששינה את חיי. פאול הינדמית המלחין בא לבית ספרנו, לחפש כשרונות לביצוע אופרה חדשה שכתב: 'אנו בונים עיר'. בין השאר, בחר בי כזמר, ואני השובב, עזרתי לו לעבוד עם הקולות במקהלה השובבה, שהוא, כייקה קפדן, לא הסתדר אתה.

 

"בתום הפרויקט המוצלח הוא בא אל הוריי ועמד על כך, שאלמד בקונסרבטוריון ובאקדמיה ללא תשלום. הייתה זו הצעה שאי אפשר לסרב לה, וכך, צירפתי ללימודיי בבית הספר גם השכלה מוזיקלית בניצוח, בתורת המוזיקה ובחיבור. לימים הינדמית כתב מאמר חריף נגד גבלס, שר התעמולה הנאצי, והתפטר מכל תפקידיו.הוא ניסה לעזוב את גרמניה, אך הנאצים החליטו להיפרע ממנו ומנעו זאת ממנו. רק ב-1936 הלחץ האמריקני נשא פרי, כי הגרמנים, שרצו מאוד לקיים את האולימפיאדה בברלין ללא חרמות וללא נידויים מן המערב, שילחו את הינדמית לדרכו".

 

גם אצבעותיך פגומות מעט כמו אצבעותיו של שומן, שבמהלך שכלול יכולותיו כפנסתרן, המציא מתקן מכני שתפקידו היה לשפר את המיומנות ומהירות אצבעותיו וסופו שפגם ללא הכר בתפקוד אצבעותיו. העולם אז הפסיד פסנתרן אבל הרוויח מלחין. האם קרה לך דבר דומה?

 

"במקרה שלי, בהיותי בן 9, החלקתי עם חבריי על השלג, נפלתי ושברתי את אצבעותיי. כך נגוז חלומי להיות כנר, והבנתי, כי לעולם לא אוכל שוב לאחוז בקשת הכינור. משהתאוששתי מן המשבר החלטתי, כי אם נבצר ממני לנגן, לפחות אוכל לשיר. כך נקשר גורלי לשירה ולניצוח מקהלה".

 

בשנות ה-30 קדרו פני השמיים ליהדות גרמניה. מה קורה לך ולמשפחתך?

"עם עלייתו של היטלר לשלטון מנהל ביה"ס כינס את כל הילדים ונתן רשות דיבור לשוטר, שקרא ל'טוהר הגזע ולשבירת עצמות היהודים'. הילדים, שקיבלו רשות להכות ביהודים, יצאו לרחוב וכוונותיהם ברורות. ניצלתי אני וניצלו ששת היהודים האחרים בגימנסיה בזכות היותי ספורטאי. כמה נערים בוגרים הצילו אותי מן הלינץ', כי הייתי השוער של נבחרת הנוער. כדי לשמור שלא יאונה לי כל רע, הם ליווני עד לבית, וראינו כי חנותנו נסגרה וכתובות נאצה עם צלב קרס תלויות מבחוץ 'יהודים החוצה!'.

 

"בני משפחתי ישבו מבוהלים. פתאום הגיעה משאית, ובה חיילי האס.אס. הם תפסו עמדות סביב ביתנו, והיינו בטוחים כי הכול אבוד. אל ביתנו נכנס קצין נאצי, והתברר כי הוא ידידו של אבי עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. הוא הודיענו, כי חייליו ישמרו עלינו וישגיחו שלא יאונה לנו כל רע. הוא נתן את מילת הכבוד וחייליו שמרו עלינו ביום ובלילה שלמחרת. כן, היו גם כאלה...

 

"הוריי, שהצליחו בעסקיהם, יצרו קשרים חברתיים ענפים עם לקוחותיהם. זה עזר ביום סגריר. אנשי הבוהמה, שנשארו ידידי נפש של הוריי, התעלמו מן האיסור לסחור עם היהודים, והמשיכו לקנות בחנותנו. הקנייה הייתה בטלפון, ומי היה השליח, שהסיע את הסחורה בכל רחבי ברלין? עבדך, הנרי".

 

איך הייתה העלייה לארץ?

"עליתי בעליית הנוער בשנת 1935 ונפרדתי מהוריי בידיעה, כי אולי לא נתראה יותר. הייתי בן 18 והגעתי למזרע במסגרת חברת הנוער. קיבוץ מזרע הפך לביתי, ובשנת 1952 הקמתי את מקהלת חברות הנוער, ששרה גם חומר עממי וגם קלאסיקה. המקהלה פתחה את שעריה בפני ילדי חוץ. בשנת 1987 הצטרפו לעזרתי גם דובי כרמל, יענקל'ה שגיא ועוד רבים וטובים".

 

ספר לי על מקורות היניקה שלך. מי היו הדמויות שהשפיעו עליך יותר מכל?

"משלוש בארות שתיתי לרוויה: פאול הינדמית, עליו כבר סיפרתי. השני היה נחמיה וינאבר - מנצחה של מקהלת גברים נודעת בבית הכנסת המרכזי בברלין. הוא היה בין מקימי מקהלת תנועות הנוער בת 200 זמרים. זכיתי לשיר בה, לערוך את חזרותיה ואף לנצח עליה. השלישי היה פריץ יידה, מחנך מוזיקלי, שהיה אבי תנועת המקהלות הצעירות, ששרו בלווי כלי. לשיטתו - 'כל העם שר' - היו ממשיכים רבים, וביניהם גם יהודה שרת איש יגור".

 

מתי הייתה גיחתך הראשונה לחו"ל?

"בשנת 1957 הוזמנתי, יחד עם יהודה אנגל, לנצח על המקהלה הקאמרית הישראלית בתחרות המקהלות במוסקבה. מתוך 80 גופים ווקליים זכינו במקום השלישי המכובד. בצוות השופטים ישבו דוד אויסטרך הכנר, ארם חצ'אטוריאן המלחין הארמני ועוד 23 שופטים מקצועיים. ביצענו את הופעתנו בסגנונו של רוברט שואו, שהיה מעמיד את זמריו במפוזר ולא לפי קולות, כמקובל. גישתו הלהיבה את הדמיון הקולקטיבי. המקהלה הישראלית הפכה לשם החם באירופה, ואני זכיתי להערכה.

 

"בעקבות הפסטיבל, בשנת ההשתלמות שקיבלתי מממשלת שווייץ, נרקם קשר אמיץ בין וילי גול לביני. כך נפתחו השערים אל המפעל המפואר 'אירופה קנטט' ואל פדרציית המקהלות. החל מ-1964 ישראל השתתפה בקביעות בכנסים אירופיים, וכאשר עבדתי במדור המוזיקה בהסתדרות, עלה בידינו לארח מאות מקהלות תוך שימת דגש על שיטת החילופים: המקהלה המתארחת תהפוך למקהלה מארחת.

 

"בתחילת הדרך היו בארץ 30 מקהלות בלבד, והיום - 700. ביקוריהן של המקהלות המדהימות כמו נערי וינה או טפיולה הפינית יצרו בארץ סף איכות חדש גם למנצחינו וגם לזמרינו".

 

מה הסוד שלך לאריכות הימים ולעשייתך הבלתי פוסקת?

"הסוד הוא רק אחד - האישה שאתי, הילדים שאתי והחברים שאתי. רק בזכות נמל הבית השליו והבטוח, שרות רעייתי מטפחת באהבה, יכולה ספינתי לנדוד למרחקים. וכשאני מפליג, אני שוב ושוב פוגש בחברים, שכמוני זוכרים, כי עם המילה אהבה ניתן להשיג יותר מאשר עם כל מילה אחרת".

 

הנרי קלאוזנר, בן 87, ממייסדי יקום, ייסד את מקהלת חבורת הנוער של הקיבוץ הארצי והיא התקיימה למעלה מ-30 שנה בניצוחו. ממקימי מקהלות רבות ברחבי הארץ. שמו נודע כמומחה לשירה מקהלתית משותפת וניצח על כנסי מקהלות בארץ ובעולם בשירה משותפת של אלפי זמרים. השנה מלאו 70 שנה לאחיזתו בשרביט הניצוח.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים