הפלא ופלה

סימה טלמון


ספר חדש, אישי במיוחד, לפלה יצחקי (עברון) * על חיים ומאבקים של אישה ואם בראשית ימי הקיבוץ * יומן קריאה (לא אובייקטיבי)

 

הרשימה שלהלן לא תהיה אובייקטיבית כלל וכלל, ובוודאי תהיה לצנינים בעיני פלה יצחקי, ידידתי, בת 92, שמעולם לא סבלה מחמאות. שהרי פלה היא אישה נחושה, שחצבה את חייה בהחלטיות ובביטחון בצדקתה; אישה שכל חייה לחמה כדי לתת, להעניק, להשיג זכויות למי שפרשה עליו את חסותה. כך עשתה כשהייתה מחנכת של חניכי עליית-הנוער, וכך עשתה כשמילאה תפקידים שונים בתחום קליטת העלייה - עליהם זכתה באות "יקיר התנועה הציונית" ו"יקיר עליית הנוער". מעולם לא בחלה בעבודה קשה בקיבוץ, גם כשנכנס הנוהג "לוותר" על עבודות קשות לטובת מתנדבות צעירות, וגם כשחברות בגילה פרשו לעבודות קלות יותר. את יחסה הבלתי-מתפשר של פלה לאסתטיקה היא מבטאת בגינה ענקית שטיפחה עד לשנה האחרונה. אחד המנהגים האהובים עליה הוא לצאת לגיחות ברחבי הקיבוץ, פעם עם צרור פרחים, פעם עם שקית אגוזים מהעץ שבגינתה, כדי להעניקם למי שהיא חפצה ביקרו. כך גם התמידה, מדי שנה, להביא לי צרור סיגליות ביום ההולדת, והיוותה מעין תחליף לאמי, שהלכה לעולמה.

 

בימים אלה יצא לאור ספרה: "יומנה של אם - קיבוץ 1942" הוצאת ספר, עבור פלה, היא חגיגה שיש לשתף בה את כל הקיבוץ. כשהספר מגיע, היא נוהגת לעשות כמה סיבובים מקדימים ברחבי הקיבוץ, כדי להעניקו באופן אישי למי שעזרו לה ולאנשים שהיא קשורה אליהם; אך החגיגה הגדולה ביותר עבורה היא חלוקת הספר לכל החברים ברחבת המועדון לחבר. על כך היא מתעקשת, ודואגת שהחוזה עם הוצאת הספרים יכלול תוספת של 200 ספרים לחברים. הפעם, נשלח לעשות את הסיבוב המקדים שוני (שלמה יצחקי), בעלה של פלה, כי פלה רתוקה לביתה עקב טיפולים רפואיים שאינם מאפשרים לה לכתוב. לכן גם ההקדשה האישית, שנהגה לכתוב על כל ספר, תיכתב בידי שוני.

 

הספר החדש הוא האישי ביותר שכתבה פלה. הפעם, היא שלפה מהבוידעם את היומן שכתבה בשנת 1942, בימיה הראשונים בארץ. בחלק הראשון של הספר מופיעות רשימות של פלה משנות ה-40, בהן תיארה את חיי הקיבוץ מזווית הראייה של הזמנים ההם. היא מספרת על העבודה אצל היקים בנהרייה, על חתונות וחגים בקיבוץ, ועל ההפלות שנכפו על חברות עקב המצב הכלכלי הקשה. היא מספרת גם על המשבר הראשון שלה מול הקיבוץ, כאשר רצתה מאוד ללמוד עברית (כדי לכתוב) והדבר לא ניתן לה. היא כותבת: "בשיחת הקיבוץ - כולם דיברו נגד. אחד המשפטים שחזר מדי פעם היה: 'מה יהיה אם כולם ירצו לנסוע ללמוד?', ואחת, בעלת יוזמה מרחיקת-לכת, הציעה: 'גם כאשר היא תרצה לחזור, לא נקבל אותה'". בניגוד להחלטת הקיבוץ, החליטה פלה לצאת לירושלים ללמוד עברית. היא הושעתה מחברותה, כמובן, ונאלצה להיפרד מבתה התינוקת. שוני, בעלה, שהיה מזכיר הקיבוץ באותה עת, התפטר מתפקידו. בירושלים למדה פלה עברית במשך שנה, והייתה מקשיבה חופשייה באוניברסיטה העברית, שם האזינה להרצאות מפי מרטין בובר, ברוך קורצוויל, לודוויג שטראוס, נחמה ליבוביץ ולאה גולדברג. את לימודיה מימנה מעבודות מזדמנות. אחת לשבועיים באה לבקר את בתה. כשסיימה את לימודיה, חזרה לקיבוץ והתקבלה, כמובן, כחברה מן המניין.

 

החלק השני של הספר מוקדש ליומן שכתבה פלה כאם צעירה. בין השורות אפשר להבחין בקשייה, כאם, לקבל את גזרות החינוך המשותף. באחד הקטעים היא כותבת: "הלילה התעוררתי וכל-כך רציתי לראות אותך, עירית. לא רק לראות, אפילו להכניס אותך למיטה וחזק לחבק! אבל השעה הייתה רק שתיים והיה עליי לחכות כמה שעות. למה זה הגעגועים האלה, הלא רק בערב ראיתי אותך, ונתתי לך לאכול, כל כך רציתי שתבכי קצת (רק קצת...) ואז הייתי נכנסת ורואה אותך. אבל דווקא בלילה הזה לא רצית לבכות, ואני חיכיתי עד חמש וחצי בבוקר...".

 

בינתיים נודע שהרופאים מצאו כי קיים סיכוי ממשי שפלה תתגבר על מחלתה. אנחנו - הידידים, הקוראים והמעריצים - נזכה, כך אני מקווה, לספרים נוספים פרי עטה של פלה, שהכתיבה לגביה היא דרך חיים.

 

קיבוץ, חינוך ועלייה

 

פלה יצחקי פרסמה ספרים רבים. על חינוך הנוער: "שערים פתוחים" (1968), "פגישות מחודשות" (1988), "לעלות עם נוער" (2004). על הווי חיי הילדים בקיבוץ צעיר כתבה את "קיבוץ של פעם" (שגם תורגם לרוסית ולגרמנית), "סיפורים בקופסה", "ילדי סנדוויץ" ו"הילה". רשימותיה על חיי הקיבוץ קובצו בספרים: "היה היה לפני שנים", "רשימות מאז" ו"שירת הגן". בספרה "אל ארץ ירושלים" היא מביאה עדויות של עולי אתיופיה על דרכם לארץ ישראל וקליטתם. כדי לקבץ את העדויות של עולי אתיופיה, נהגה פלה לנסוע בתחבורה ציבורית ולכתת רגליה בין שכונות האתיופים ומוסדות החינוך שונים. זאת עשתה כשכבר הייתה מעבר לגיל 80.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים