מולדת א-טייבה (הטובה) | מדינת ישראל בעיני השכנים הערבים

מולדת א-טייבה (הטובה)

נביהה מורקוס מכפר יאסיף 


יבוא יום ואנחנו נשנה את המצב

 

"אני זוכרת שכילדים, בתקופת הממשל הצבאי, שמחנו ביום העצמאות, כי נתנו לנו להסתובב בלי צורך ברשיון, והיינו הולכים לטיולים משפחתיים ולקטוף זעתר. אך האמת היא שאת הדגל של 1 במאי אני מניפה כדגלו של עם מדוכא, ובשם כל המדוכאים. אני עדיין זוכרת את האחד במאי 1958 כשבנצרת ערכנו הפגנה ומשמר הגבול חיכה לנו. הייתה שם אינתיפאדה ממש, מכות ומעצרים. היו כאלה שנלקחו לחודשים מהבית. בעלי לא היה שם, ולמרות זאת באו בלילה ועצרו אותו. עצוב לי ביום העצמאות. מרגישה כמו מישהו שאין לו דבר שלאחר יש. אני לא קיבלתי את העצמאות שלי. אף פעם לא הרגשתי מה שאתם מרגישים, שכל העמים זוכים לו. אני ישראלית, אבל כערבייה פלשתינית ההרגשה לא קלה. יש לי קרובים שאיני יכולה לראות. בבית הספר, כילדה, הכריחו אותנו לשיר ביום העצמאות שירי מולדת ישראליים. לא שרתי. עוד לא שוחררתי. השחרור שלכם הוא הכיבוש שלנו.

 

ובכל זאת אני פעילה בכל הפעילות הפוליטית למען השלום וגם ב'קואליציית הנשים למען שלום', ובארגון 'נשים בשחור'. יחד אתי פועלות בארגונים הללו נשים דרוזיות, יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. אנחנו מנסות לדאוג אחת לשנייה כנשים בנושא הדו-קיום.

 

התקווה היא שביחד אפשר לפתור בעיות, למרות שזאת לא עבודה קלה לגייס ציבור. אני מאמינה בשיתוף פעולה של כוחות השמאל שרוצים עתיד משותף באזור הזה. יבוא יום ואנחנו נשנה את המצב. האמונה שלי היא חזקה וזאת חרף העובדה שמדיניות הכוח לא השתנתה מזה 58 שנים. נשק ואלימות. אני מסתכלת על המציאות ואומרת לעצמי: "איך הציבור היהודי מאמין שכוח פותר בעיות, כשהוכח שטונות של פצצות, מיליוני כדורים, בתים שנהרסו, ילידם שנהרגו, הפקעת קרקעות, עוצר, הרעבה - כל אלו לא שיפרו ורק הרעו?

 

"בטרמינולוגיה הישראלית קוראים לכל מי שנאבק נגד הכיבוש 'מחבל', אבל אני רואה בהם לוחמים של תנועות שחרור. אני נגד מאבק מזוין - אלא בעד מאבק ברוח האינתיפאדה הראשונה שהייתה לא מזוינת. האינתיפאדה השנייה כבר באה בגלל שהראשונה לא הועילה. באינתיפאדה הראשונה ארגנו הרבה משלחות לשטחים. הקמנו ארגון בשם "קו אדום" ועשינו צעדה מראש הנקרה לירושלים במשך 4 ימים, יהודים וערבים יחד, למען השלום. המפגשים שלנו היו עם המנהיגים בשטחים, אנשי הפת"ח של ערפאת, ששלטו אז ברחוב. החמאס היה קיים אך עדיין לא היה חזק. אני זוכרת פגישה במחנה דהיישה, שהיו בה חברים יהודים - התושבים שמרו עלינו מפני חיילי צה"ל מצד אחד, ומצד שני מפלשתינים קיצוניים. נשים עשו את עצמן תולות כביסה על הגגות כדי להיות צופות ולהתריע אם בא מישהו. שם, במפגש הזה, אמרו לנו הפלשתינים: 'ממשלת ישראל הרשתה לסאדאת לנאום בכנסת. למה נאסר הדבר על ערפאת, או על מנהיג פלשתיני אחר?'

 

רבין היה אז בשלטון והם אמרו לנו: 'אנחנו רוצים להגיע לציבור היהודי ולהגיד שאנחנו לא מחבלים אלא רוצים לחיות במדינה משלנו, לחזור לגבולות 67'. עכשיו אנחנו שולטים ברחוב - אבל אם לא יהיה שלום בקרוב והסכם - החמאס ישתלט ויפרוץ מאבק מזוין'. וזה אכן מה שקרה. רבין נרצח, והציבור הישראלי לא התקומם! חשבתי, הנה הלכה התקווה שיגיע הסכם. בביקור השני בשטחים כבר הגיע המצב שבו אסרו על הפלשתינים ליצור גישה ישירה לישראל. גורמי השלום שעמם נפגשתי החליטו בעקבות כך לערוך קלטת ראיונות עם אנשים ברחוב הפלשתיני וברחוב הישראלי, כך שיצאו מסרי פיוס משני הצדדים והם ינפצו מיתוסים שקריים כמו זה שטוען שאימהות שולחות את בניהן להתאבד.

 

אנחנו נאבקים כי חסר לנו - הכל

 

גם בתוככי מדינת ישראל היחס לערבים מבוסס על אלימות. ביום האדמה של שנת 1976 הרגו ששה ערבים לא חמושים, ובאוקטובר 2000 הרגו 13. מה יגידו על זה? בשטחים משתמשים בנשק, אבל כאן ברור שלא. למה זה קרה? אנחנו נאבקים, כי חסר לנו... הכל! אני מנסה לפעול בכל מקום שאפשר.

 

בעלי היה יושב ראש הרשות המקומית של כפר יאסיף במשך 20 שנה, ולפני כן היה מורה. פיטרו אותו בגלל התבטאויותיו נגד החינוך הממלכתי הישראלי שהיה דכאני כלפי הערבים. 10 מורים פוטרו באותה שנה מאותה סיבה, גם אחי ביניהם. המצב הכלכלי שלנו היה קשה. חיינו בצריף כמעט 20 שנה בלי חשמל ומים, בעוני. שתלתי ירקות, גידלתי עז ותרנגולות, תפרתי בלילות כדי לפרנס את בנותיי הקטנות. נולדו לנו 6 בנות. אפילו אמצעי מניעה לא היו. החיים היו מאוד קשים. סחבתי כל יום מים בדליים מבאר רחוקה. אבל גם אז הייתי פעילה. מי שסבל מרגיש בסבל אחרים. לא מי שנולד עם כפית כסף בפה. אני לא יכולה לראות מישהו סובל ולא להזדהות, ולא יכולה לראות אלימות.

 

אני מבקרת ביום העצמאות עם תושבים ערביים אחרים במקומות ערביים שננטשו ב-48'. הייתי פעם בכפר נטוש על יד מעלות. הביקור שלנו הפחיד כל כך את היהודים שם! כמו באיקרית ובירעם, חוששים מתקדים. אבל אין כפר ערבי אחד שנבנה מחדש במשך 58 שנים! הגעגועים למולדת של אדם שרואה אחרים זוכים לחיות בה - הם כואבים. להיות פליט בארצך זה כואב. יש תושבים בכפר יאסיף שהם פליטים מכפרים שנהרסו, והיום יש במקומם יישובים יהודים. אין עוד מקום בעולם שלא מרשים לפליטים לחזור לבתיהם. והעם היהודי שסבל כל כך עושה את זה. הייתי עם בעלי בבוכנוואלד, בביקור פרטי. ואני חושבת לעצמי, העם היהודי שסבל, כובש עכשיו עם אחר שלא היה חופשי מעולם.

 

ביבי וליברמן מול החמאס

 

אנחנו נאבקים כל הזמן כמיעוט, שהכל אסור לו. איך יכולה להתפתח מנהיגות חיובית במצב כזה? למה לעם היהודי מותר לבחור בימין של ביבי וליברמן, ואילו הבחירה בחמאס מעידה שדווקא אנחנו 'מבינים רק כוח' והכוונה הסמויה שלנו היא 'לחסל את היהודים?' האם אין ההצבעות הללו מעידות על הסלמה הדדית?

 

כמי שפעילה בחד"ש אני עוסקת עם מפלגתי הרבה גם בעוני, במעמד הפועלים. הציבור היהודי בכלל לא יודע את זה - אנחנו לא טיבי, א-סנע וכל המנהיגים הללו של התנועה האיסלמית. אנחנו מתמקדים במאבק המעמדי ורואים את הסכסוך הלאומי כחלק ממנו, כתוצאה שלו. כולנו קורבנות של בעלי ההון, שמנצלים את הסכסוך ושופכים שמן על המדורה. הרי לבוש לא באמת כאב בגלל גורלו של העם העיראקי - הוא פשוט רצה את הנפט. המנהיגות שקשורה להון יכולה ללכת לעזאזל.

 

אבל אנחנו לא מוותרים, ויבוא היום וזה ישתנה. איפה היום האימפריה העותומנית, הבריטית, הצרפתית? כיבוש לא יכול להישאר לנצח. מה התועלת שהשיג העם היהודי ב-38 השנים של הכיבוש? נותנים מכה וחוטפים חזרה, מעגל דמים שאין לו סוף ואין בו תועלת לאף אחד. העם היהודי הוא הכלוא - כולאים את עצמכם בגדרות, חומות, מאבטחים, בדיקות תיקים בכל בית קפה.

 

טוב לכם עם זה? הפחד מהשלום הוא המכשול. כמה הפחידו את הצפון מהיציאה מלבנון. ומה קרה מאז? הציפורים מצייצות והילדים משחקים. המלחמה הזו היא שקר. אני אישה פשוטה ואני אומרת לכם - תתעוררו, תצאו מהשטחים ותראו שיהיה שקט. אין פתרון אחר. אחרי אוסלו הזמינו אותי להתראיין למבט שני, ואהוד יערי שאל אותי: 'אתם בחד"ש אמרתם כבר מזמן לתת שתי מדינות לשני עמים. למה לא מצביעים לכם?' שאלתי אותו: 'למה באמת לא הצבעת לנו?"

 

נביהה מורקוס מכפר יאסיף, בתחילת שנות ה-60 לחייה, אם ל-6 בנות, נשואה. ראש המועצה המקומית כפר יאסיף, פעילת שלום וותיקה. פועלת פעילות פוליטית וחברתית כבר 40 שנה בנושאים רבים: הסכסוך היהודי ערבי, עזרה הומניטרית בעולם ובשטחים, חברת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וועדת הביקורת הארצית של חד"ש, חברת מזכירות תנועת הנשים הדמוקרטית, חברת מרכז נעמ"ת ומייצגת את חד"ש בנעמת ובמועצת הפועלות במרחב גליל.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים




מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים