המדינה עדיין לא מתקרבת לחלומות שלי | שיחה עם יעקב גוטרמן מהעוגן

המדינה עדיין לא מתקרבת לחלומות שלי

איל להב


מתוך ''החלום שלי'' - אתר virtualarts

יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן

 

"יום העצמאות ה-58 אינו עוד יום בלוח השנה העברי, זהו יום בעל משמעות מיוחדת עבורי. אני מתאר לעצמי שכל מי ששרד את השואה מרגיש כך. אף אחד מאתנו לא חשב לרגע שהוא יגיע לרגע שהוא יראה דגל עברי, יחיה במדינה יהודית, בתוך תרבות יהודית, ידבר את שפת היהודים בתוך מדינה עצמאית שבונים אותה ומפתחים אותה בעיקר יהודים ויש צבא יהודי ומשטרה. זה חלום נסתר של נפש נכספת שמתגשם לך בחיים.

 

בגיל 7 הייתי רועה פרות בכפר נידח בפולין, עמדתי בלב שדה מוצף במים, כמה שבועות לפני תום המלחמה. הסתכלתי לשמיים ואמרתי לעצמי שאם אנצל ולא יספיקו להרוג אותי, אז החלום הגדול של חיי זה להגיע לפלסטינה ולחיות בין יהודים. לא שמעתי בכלל אז על הרצל או על ציונות. 

מתחתית הבורות של מחנות ריכוז איומים אנשים חלמו ושאפו להגיע למדינה יהודית.

 

בכיתה י"א נסעתי לחיפה לראות את המצעד הצה"לי. כשהחלו ללכת במדים לבנים של חיל הים וראיתי את כל הכביש המקושט בדגלים, החלו לזלוג מעיני דמעות. השילוב בין הזיכרון מהכפר הפולני בילדותי והמצעד עם החיילים הוא אחד מאותם רגעים בחיים שבהם אתה יורד לעומק המשמעות של המהפכים שקורים לך בחיים. תמיד ראיתי את עצמי כאיזה שלשלת קטנה בשרשרת ארוכה של דורות, של עם דפוק, מעונה, מועלה על המוקד של אינקוויזיציות למיניהן. הדגל בשבילי הוא לא פיסת בד עם שני פסים כחולים, יש לו משמעות עמוקה והחיילים הם ביטוי למדינה שהתחדשה אחרי אלפי שנות חלומות ועבודה קשה של הקרבה וייבוש ביצות, הדברים האלו הפכו לי את הקרביים. בלילה שרז בני נולד, בדרך לבית היולדות בכיתי כמו תינוק וחשבתי על סבא שלי ואבא שלי, שאחז בנשק במרד ורשה ונפל בקרב. יום העצמאות בשבילי זה הגשמה של חלום אישי וכיהודי אני יכול לחיות חיים מלאים רק במדינת ישראל. אני שלם עם זה שהכרחתי את אימא שלי לעלות לארץ. היחס שלי ליום העצמאות מקבל גוונים שונים וסטיות שונות ותפנית חדשה מאז שרז נפל בקרב על הבופור. משפחות השכול ודאי מכירות את ההרגשה שלפני יום הזיכרון - שבועות לפני היום הזה יש פרפרים בבטן, אי שקט ועצבנות.

 

שמתי לב גם שקשה לי לשיר מאז את ההמנון. ניסיתי כמה פעמים והתחלתי לבכות אז אני עומד דום ושותק. אני לא אוהב את הארץ פחות מאז, אבל קשה לי עם זה".

 

איזה תחושה חזקה יותר ביום העצמאות - הגאווה שהצלחת להגיע אחרי השואה לארץ, או השכול מאז שרז נפל?

"אף פעם לא הייתי גאה שהצלחתי לשרוד את השואה וזה לא משחק אצלי שום תפקיד. לא הייתי יותר טוב במילימטר אחד ממאות האלפים שנספו בתאי הגזים. פשוט היה לי מזל שהיו לי הורים בעלי תושייה שראו את הנולד ועשו מאמצים אדירים כדי להציל אותי ועוד כל מיני קונסטלציות שעזרו לי לשרוד. יש לי סיפוק שאני חי במדינה יהודית ויחד עם זאת עצב עמוק וטראגי שהמדינה הזאת עדיין לא מתקרבת לחלומות שלי כפי שהייתי רוצה לראות אותה. בסך הכל אני מאושר שהמדינה קיימת ושבמשך 58 שנים עשתה כל כך הרבה כדי להתמודד עם קשיים ומלחמות, קלטה אנשים ונתנה להם חינוך ופרנסה. אני לא מתייאש, אני חושב שלא הכל אבוד וזה הולך לכיוון הטוב, אבל יש עוד הרבה עבודה.

 

איבדתי חברים ותלמידים וכמובן את רז בני ובעשורים האחרונים ביום העצמאות השמחה שלי לא שלמה. גם לפני שרז נפל זו לא הייתה הילולה בשבילי. תמיד ראיתי את המחיר ששילמנו, את הנופלים, את הידידים שלי שנפלו. אני זוכר את חנן הקטן שאני מצולם אתו בעיר פלוצק בפולין.

 

כל פעם שאני מסתכל נחמץ לבי. הוא היה בין הקורבנות האחרונים של הצנחנים שנפלו בירושלים. אין סיבה לשמוח שאני חושב על יאיר גולדברגר מהעוגן שנפל בגבעת התחמושת, בקרב שבכלל לא היה צריך להיערך. אני יודע שזה יום מאוד משמח, אבל קשה לי לשמוח".

 

אמרת שפיתחת ציונות פרטית. למה אתה מתכוון?

"בלי להישמע מליצי, הגעתי מתחתית השאול של הרשע האנושי. כל העולם התגייס כדי להשמיד אותי, ככה הרגשתי ולא יכולתי לסמוך על שום פולני. לא ידעתי מה תהיה התגובה, אם הוא יפתח לי את הדלת או ימסור אותי לידי הגסטאפו ולפי הניסיון הדל שצברתי במשך שנות המלחמה, ידעתי שיש יותר סכנה שיסגירו אותי מאשר שיעזרו לי.

 

אחרי המלחמה שמעתי בקרון רכבת שתי פולניות שדיברו ביניהן ואמרו שטוב שהיטלר בגיהינום, אבל זה שהוא שיחרר את היהודים מאתנו, גם זה נפלא. מילא במלחמה, אבל אחריה?! אז אמרתי די, די די! כמה פעמים יכולים לירות לך בפרצוף. אימא שלי הציעה לנסוע למשפחה עשירה שהייתה לנו בארה"ב, אבל אני התעקשתי לעלות לישראל. אמרתי לה שאני רוצה כל החיים לחיות בין היהודים ולא לשמוע דיבורים גזעניים נגד יהודים או אוכלוסייה עוינת. זאת בעצם ציונות שפיתחו לי הפולנים, הגרמנים, הלטבים, הליטאים. הם גרמו לציונות שלי.

 

באנו מוורשה התוססת והמתקדמת. כשהגענו לארץ היו תנאים איומים מכל הבחינות, זה היה שוק בשבילי. אימא שלי ישבה חיוורת כמו סיד ולא רצתה לרדת מהאוטובוס. התמלאתי ברגשי אשמה, מה עשיתי ללביאה הזאת שלחמה בגבורה 6 שנים כדי להציל אותי? ליטפתי לה את הראש ואמרתי לה שיהיה בסדר. שנתיים התגלגלנו בכל מיני מעברות וגרנו באוהל, בשיא הקיץ ובחורף הקשה. התחלנו לאט לאט להתרגל לארץ, אחר כך למדנו לאהוב אותה ולקבל אותה.

 

אני חושב שהרעיון הקיבוצי היה אחד הרעיונות הנשגבים שהציוויליזציה האנושית יצרה. מצד שני, כשבא תייר, אתה לא יכול לשרטט לו גבולות גם אחרי כמעט 60 שנה. אין לנו גם שכנים שאפשר לשתות אתם כוס קפה. זה מצב לא נורמלי. יש לנו ולפלשתינים הנהגות נפשעות שמעדיפות לקדש סלעים ואבנים על פני חיים של בני 18-19. הרגשות שלי מאוד מעורבים. באופן פרטי תמיד היום הזה אצלי יהיה רווי כאב בגלל מה שעברתי. כל מי ששרד את השואה גייס את כל תעצומות הנפש כדי להישרד ולא חיכה שיצילו אותו וזה יום גדול עבור אותם אנשים. זה לא יום של נפנופי מנגל והורה מדורה, זה משהו יותר עמוק. בשבילנו זה חג החגים".

 

אחרי כל מה שעברת, מאיפה יש לך כוח להמשיך?

"אני ממש לא יודע. אני לא כל כך חזק כמו שאני נראה, אני ספוג בכאב, יש לי חשבון ארוך עם המוות: איבדתי את אבא שלי כשהייתי בן 9 ואת אימי 7 שנים אחרי שעלינו לארץ. ב-1965 איבדתי את אישתי הראשונה שנפטרה ממחלת הסרטן ואחרי זה את רז במלחמת לבנון. אחרי נפילתו של רז לא חשבתי שאשרוד עוד יום אחד, בטח לא שבוע או חודש. הרגשתי אשמה נוראה שאני חי, כאילו שלא אהבתי אותו מספיק, למרות שאהבתי אותו אהבה אין סופית עד היום הזה. יש אנשים שלא יכלו להתמודד עם השכול מבחינה נפשית וסובלים מכל מיני דברים, אני נמלטתי מכל זה. העובדה האמפירית היא שכנראה יש לי כוח נפשי רב, אחרת לא הייתי שורד את כל זה. כנראה שזה מהגנים, ירשתי מההורים את העוצמות הנפשיות.

 

המשפחה היא מרכיב נורא חשוב בשבילי, אף פעם לא חשבתי על התאבדות. לא התאבלתי בקול רם כי היו לי ילדים קטנים. היה לנו מין הסכם לא כתוב במשפחה של הגנה אחד על השני. היצירה מאוד קושרת אותי לחיים, זה לא נחמה, אבל זה מחבר אותך בחוטים סמויים לחיים. יש לי אהבת חיים ויש לי עוד המון תוכניות וכל זה כנראה נותן כוח להמשיך. אני שמח ששרדתי את כל מכות הגורל שחטפתי, יש לי משפחה נהדרת ותומכת".

 

יעקב גוטרמן, בן 71 מקיבוץ העוגן. העיסוק המרכזי - "הפנסיונר הכי עסוק במזרח התיכון". המון איורים לספרים בארץ, בפולין, בסלובקיה ובארה"ב. הרצאות על השואה, הרצאות הכנה לתלמידי י"א שנוסעים לפולין.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים