ספורט - המגרש הביתי

יובל בר, יבל ברקאי


אלף(!) אוהדים משולהבים באולם במשמר-העמק לא ישכחו את המהפך המדהים של הפועל מגידו * ניצחה את הפועל בארי ב-16 הפרש, מחקה את הפיגור מהמשחק הראשון (13 נקודות), ותעלה (כמו גדולה!) לליגה הלאומית * האימפריה חוזרת? לא נכחיש!

 

הפועל מגידו חוזרת ללאומית אחרי סיום דרמטי בדרבי הקיבוצים, הצפון מול הדרום. זקני משמר-העמק התקשו לזכור מתי לאחרונה אירח אולם הכדורסל בקיבוץ משחק שכזה. תפאורה מושלמת עם אלף אוהדים, קצת יותר ממאה הגיעו מהדרום, ורעש מחריש לכל אורך ארבעים דקות המשחק. המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה, אבל, כיאה למעמד, היה עמוס במתח ובעצבים וסיפק דרמה אמיתית בסיומו.

 

הפתיחה הייתה שייכת למארחים, שכבר בדקה השמינית מחקו את הפער מהמשחק הראשון, 7:20. הרבע הראשון הסתיים ב-14:24. עד לחצי רצו שחקני מגידו וירו בקצב מהיר יותר מהתותחים של צה"ל, שמקיפים את בארי ויורים לכיוון הרצועה. פער 17 נקודות מבטיח נראה במחצית, 31:48, כאשר איתי כהן צובר 19 מתוך ה-31 של בארי, ודגן יבזורי משחיל 14 נקודות מנגד.

 

רבע שלישי, מגידו נתקעת על 48 והפער צונח ל-11 נקודות, אך הרבע מסתיים ב-42:57. בעשר הדקות האחרונות כולם על הרגליים, השחקנים מתקשים לשמוע את עצמם, בארי שומרת על פער סביר. המשחק נכנס לדקה האחרונה, 56:68 לצפון, הכדור בידי איתי כהן, שלשה שלו והכול גמור, השניות עוברות, איתי מחפש עמדה, עולה ו... כמעט. מנגד מדייק מורן מיינץ מעבר לקשת, 30 שניות לבאזר וסוגר עניין. עוד נקודה שלו מהקו והמשחק מסתיים, 56:72.

 

רוב הצופים רצים לחגוג עם השחקנים את טקס גזירת הרשתות המסורתי ולקבוע כי מגידו/יקנעם הולכת ללאומית, ובארי נשארת בארצית.

 

הרבו לקלוע למגידו: דגן יבזורי 23 נק', רז כהן 12 נק', פבל פילוננקו 10 נק', מורן מיינץ 8 נק', דביר בשן 6 נק'. לבארי: איתי כהן 24 נק', קובי בלול 14 נק' ו-16 ריבאונד, ויטלי דינין 9 נק', ויונתן נווה 6 נק'.

 

ולעמדת הצופים: כאלף איש גדשו את יציעי האולם, עם כל מלאי התופים והמגפונים שנמצאו ביישובים. מדובר במספר שברוב משחקי ליגת העל חולמים עליו! מגידו הכינו מראש שירון, שבלט בו הלהיט ההיסטרי: "לפנות את בארי", וגם קריאת הקרב הידועה, "פשה פשה", המכוונת לענק המקומי. האורחים גם הם לא נחו לרגע, עם עידוד מסיבי: "ב-א-ר-י ב-א-ר-י". בדרום לא היו שירים, אולי בגלל הקשר שבין קסאמים למוזות. למרות המתח, העצבים והצפיפות נרשמה רק תקרית קטנה אחת, שהסתיימה תוך שניות. היה זה קהל קיבוצי במיטבו, ואי אפשר שלא לציין את ה"ארטיק לכל צופה" שדאגו הצפוניים לספק. כל הכבוד.

 

והעתיד - כרגיל, בערפל. הצפונים צריכים לגייס סכום לא מבוטל כדי לממש את העלייה. כולנו תקווה שזה אכן יקרה, אפילו רק מהטעם הנוסטלגי. מה יש, גם לנו מותר להתרפק.

 

עשינו טובה לליגה

יבל ברקאי

 

הו-הא מה קרה בארי אכלה אותה * ולהתראות בלאומית * מיומנו של אוהד שרוף

 

כבר "שנות אלף" לא ראינו משחק כדורסל במשמר-העמק מפוצץ באלף צופים. אולי מאז המשחקים בשנות ה-60 (של המאה הקודמת באלף הקודם), כשמכבי תל-אביב של טל ברודי, תנחום כהן-מינץ וחיימון שטרקמן נחתה בעמק, ומשמר-העמק החצופה, במגרש הפתוח ליד חדר האוכל, דגדגה ומתחה אותם פעם אחר פעם. באחת מהפעמים,  בתחילת שנות ה-60, משמר-העמק אפילו ניצחה.

 

הייתה במשחק אווירה של חג. המארחים דאגו למיחם של קפה וארטיק, ואחרי הניצחון חילק מישהו בקלאוות חינם. רק דבר אחד שכחו להביא: מספריים לגזור את הרשתות. את המצב הצילה "סכין יפאנית" של אחד האוהדים. כשנשאל האוהד למה הביא סכין למשחק, השיב: "כדי לעשות חראקירי במקרה שהיינו מפסידים".

 

לא להאמין. שתי קבוצות של אוהדים עומדות אחת מול השנייה בהתרסה וזוקרות "אצבע משולשת" כלפי השמים, והכול במין סטייל וחיוך שכזה. לא במטרה, חס ושלום, ללכת מכות או לפוצץ פרצופים. אין שום גדר הפרדה בין מחנות האוהדים ואין כוח שיטור - הרי מדובר בקיבוצניקים יורמים, שמקסימום צועקים: "השופט שוגה, השופט שוגה".

 

בסיום המשחק, כשהאדרנלין קצת נרגע, אני חושב שאולי, בעצם, עשינו טובה לכל הליגה. בארי הוא אומנם קיבוץ שיתופי עשיר ומצליח, אבל אתם יודעים מה זה לצאת למשחק-חוץ בנגב. נסיעה של חצי יום לפחות (או שינה מקדימה של לילה לפני במלון בבאר-שבע). והקסאמים?! והשחר האדום?!

להתראות בלאומית.

 

מכביזם קיבוצי

יבל ברקאי

 

 

האוהד מספר 1 של מכבי תל-אביב נולד בכרמיה, קיבוץ של השומר-הצעיר * אילן "השועל" סרף, צהוב עולה

 

אילן סרף (הידוע יותר בכינויו "השועל"), יו"ר חוג האוהדים של מכבי תל-אביב בכדורסל, ובוודאי האוהד הצבעוני והמוחצן שביניהם, סיפר לספורט "הארץ" שהוא נולד בקיבוץ השומר-הצעיר, כרמיה, ועל קורותיו ועלילותיו בעקבות אהדתו למכבי ולמכביזם. היום, מלכה ואהרון סרף, הוריו של אילן "השועל", גרים בתל-אביב.

 

מלכה סרף: "היינו בין מקימי כרמיה. אהרון מהעיר מץ בצרפת, ואני מתוניסיה. אחות הקיבוץ, שושנה, החליטה שלתינוק שנולד לנו ב-1952 יקראו אילן. כך היה כנראה מקובל אז. באנו לכרמיה בשנת 1951 עזבנו ב-1959. אני עבדתי בסיקול שדות ובנגרייה, ואהרון עבד במספוא. מאז שעזבנו ביקרנו בכרמיה רק פעם אחת. אני מתגעגעת לשדות ומצטערת שעזבנו. לא מתאימה לי העיר הגדולה. כשירו קסאמים על כרמיה, כאב לי הלב".

 

ש: ואיך היחסים עם אילן?

מלכה סרף: "מאוד מורכבים. אילן נפצע בצבא וכמעט מת. טרקטור מחץ לו חצי גוף. היום הוא עובד כמשווק בהוצאת ספרים. יש לו בן בקיבוץ גשר".

 

מעוז סרף (גשר): "אני לא משוגע כמו אבא שלי על מכבי ת"א. אני מטורף עליהם, אבל אף פעם לא נסעתי אחריהם לחו"ל".

 

אריה איתן (85), המחותן של אילן "השועל" ומוותיקי גשר: "אני לא מאוהדי פיני גרשון. גם בגלל הפה שלו וגם בגלל הדיבורים שלו עם אלוהים. אבל אני שמח עם הניצחונות של מכבי. זה סוחף".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים