יש לרחם על ילדי הגן?

אילנה שרוני 


בגיל הרך אין לילדים תשתית קוגניטיבית ורגשית להתייחס לנושא השואה, כך סוברת הדס לאור ממכון "משואה" בבית יצחק. וכיוון שאי אפשר לדבר עם הילדים הרכים על האירועים עצמם, יש לכוון אור חזק במיוחד ביום השואה על החינוך להומניזם

 

כשהושמעה הצפירה לזכר השואה ביום שלישי בשעה 11:00, עמדו בכל רחבי הארץ גם ילדי הגנים והתבקשו לחשוב על השואה. מה חושבים ילדי הגן על השואה? במה אמורים הזאטוטים למלא את רצף התודעה שלהם משך אותה דקה ארוכה של הצפירה? ומה הם צריכים לדעת כששואלים אותם מהי ה"שואה"?

 

בשאלות הללו מתלבטות גננות ומורות של הכיתות הנמוכות. עד כמה אפשר לספר לילדים על זוועות הנאצים, ועל הרע האנושי שהופנה כלפי העם היהודי.

 

"שלא כמו בנושא המשלחות לפולין, לא ידוע על דיון ציבורי המתקיים בנושא של הוראת השואה לגיל הרך. יש הסכמה שבשתיקה שיום השואה במסגרת החינוך לקולקטיב הציוני נושא את המסר המרכזי - את ההוכחה האולטימטיבית לצדקת קיומה של מדינת ישראל. אז שבגיל הגן לא נעסוק בזה?!" אומרת הדס לאור, מנהלת המרכז הפדגוגי והספרייה ב"משואה", המכון ללימודי השואה שבקיבוץ תל-יצחק. לאור, בעלת תואר ראשון בלימודי א"י והיסטוריה ותואר שני במקרא וחינוך יהודי, עובדת במכון 20 שנה, מתוכן 5 שנים כמנחה של קבוצות דיון, וכיום מנהלת המרכז הפדגוגי והספרייה ומרכזת את פרויקט הענקת הפרסים ליוזמות חינוכיות מיוחדות בנושא השואה.

 

ראשיתה של החשיבה בנושא הוראת השואה לגיל הרך, החל אצל לאור לפני כעשר שנים, בעקבות השתלמות מורים שארגנה "משואה", בה נטלו חלק גם מורות וגננות. מאז הבחינה בצורך גובר והולך לחומרים אצל הגננות והמורות לגיל הרך. בהשתלמות זו חודדו שני הקצוות של הדיון בסוגיית הוראת השואה לגיל הרך. מצד אחד הוזמנה סימה גולן, מחברת התוכנית "גשרים בין שואה ותקומה" לכיתות ג' עד ו' שיצאה בהוצאת מעלות. התוכנית בוחנת לעומק מושגים מהעולם הקרוב לילד ורק לאחר מכן נעשה הקישור לנושא השואה.

 

מנגד הוזמנה בת שבע דגן, ניצולת שואה, פסיכולוגית וגם גננת בעברה, מרצה בפורומים בארץ ובחו"ל בתחום הוראת השואה לגיל הרך. דגן דוגלת בעמדה לפיה יש ללמד ולעסוק בשואה כבר בגיל זה. היא מסתמכת על לא מעט פסיכולוגים הטוענים שכשיש טראומה צריך לדבר עליה.

 

דגן כתבה שני ספרי ילדים בנושא השואה לגיל הגן, המוכר מביניהם הוא: "מה קרה בשואה - סיפור בחרוזים לילדים הרוצים לדעת".

 

אך צוות המכון היה קרוב יותר לעמדה של סימה גולן, ומאז החלה לאור להתעמק בשאלה הזאת, למרות שגננות הן למעשה לא קהל היעד המובהק של מכון משואה. ספר שכתבה לגילאי 7-3 "מכוניוני" (הוצאת אחיאסף, 2001) הביא אותה לפגוש יותר ויותר את בני הגיל הזה. גם גידולה של בתה השלישית לאחר שבגרו שני בניה הראשונים אפשר לה, לדבריה, לבחון את הדברים שוב ושוב בפרספקטיבה חדשה.

 

הכנה לרגע הצפירה

 

בהוראת השואה רווח היום מאוד להשתמש בסרטים תיעודיים, ובטקסטים שונים המתעדים ומתארים את המציאות של ילדים ובוגרים בזמן השואה. עדויות מהגטאות, מחנות ההשמדה, תיאורי הנסיעה ברכבות ושהייה במקומות המסתור, בשבילי הארצות שסועות המלחמה - טקסטים החושפים את הקורא הצעיר לחוויות, קשות בדרך כלל. הטקסטים הללו שמגיעים כעדויות מכלי ראשון או שני, משמשים אמצעי לעיסוק ביום השואה במוסדות החינוך ובקהילות וכלי לחשיפת הילד לאותו מאורע מכונן בתולדות עמנו. לכך מצטרפות עדויות חיות של מי שהיו שם. בכך מכינות המחנכות את הילדים הרכים לרגע הצפירה כדי שידעו מה פשרה, ובהיחשפם לשידורי הטלוויזיה באותו יום לא יבולע להם.

 

לאור: "הגישה הזו, שמביאה 'סיפורים מן השואה', בעיבודים שונים, בפני הילדים, גורסת שאפשר ורצוי לעסוק בנושא השואה כבר בגיל הרך, כדי שהילדים ידעו מה שקרה, כדי שילמדו להתמודד עם מה שהם רואים ושומעים בכלי התקשורת ובמשפחתם. גישה זו גם מקבלת חיזוק באתר של משרד החינוך (בשנת 2002 נכתב איך להכין ילדים בגיל הרך) וכן כאמור, מגישתה של בת שבע דגן, שכתבה את דבריה ופרסמה בספרים שמגובים על-ידי משרד החינוך. לא ברור לגמרי אם משרד החינוך ערך בנושא הזה דיון מעמיק. נראה יותר שגילה צורך בחומרים, עקב דרישה מן השטח, ומייד שלף אותם כדי לתת מענה".

 

לאור מסבירה כי הגישה שדגן מייצגת ומשתקפת באתר משרד החינוך מתייחסת אל השואה כטראומה קולקטיבית, במישור הלאומי, ולכן מתבקשת התייחסות ישירה אליה. אבל, היא מקשה, האם יש לילדי הגן מוכנות רגשית וקוגניטיבית להיפגש עם טראומה מעין זו?

 

בשנים האחרונות חלו שינויים בגישה הזאת?

לאור: "כל התופעה של חיפוש חומרים על השואה לגיל הרך היא למעשה תופעה חדשה של השנים האחרונות. פתאום גננות מבקשות חומר על הוראת השואה. העובדה שבראשית שנות ה-90 התחילו להתפרסם ספרי ילדים בנושא השואה, סימנה את קץ הטאבו בנושא, ויחד עם התפתחות כללית במקומה של השואה בזהות הישראלית, חדר הנושא ביתר שאת גם לתוכנית הלימודים לגיל הרך.

 

עוד קודם לכן, במהלך שנות ה-80, פותחה התוכנית של סימה גולן, שמשרד החינוך תמך בה אך לא עשה דבר כדי לעזור לשווק אותה והיא שוכבת "כאבן שאין לה הופכין".

 

סימה גולן אינה ניצולת שואה, אך הנושא קרוב מאוד ללבה והיא ישבה שנים על המדוכה כדי לחבר תוכנית בעלת תפיסה חינוכית מקורית ורצינית ביותר.

 

מאז שנות ה-80 היא התרוצצה בין כל המוסדות הרלוונטים עד שהשיגה מימון להוצאת התוכנית הכוללת ערכת ציורים. תוכנית זו לכיתות ג' עד ו' עומדת במבחן הזמן. היא הכלי לדעתה של לאור להוראת השואה, בנוסף לספרי הילדים עליהם היא ממליצה.

 

לאור, בת ליוצאי תימן (בת קיבוץ בעברה), היא יועצת לסטודנטים ולמורים, בתפקידה הנוכחי, מפתחת תוכניות לימוד וחומרי למידה, ומעבירה סדנאות למורים. לאור מצטרפת לגישתה של סימה גולן. בכל המפגשים שלה עם מורים וגננות, היא שוקדת על העברת המסר שבגיל הרך אין לילדים תשתית קוגניטיבית ורגשית להתייחס לנושא השואה, כמו גם לעוולות אנושיות אחרות מסוג זה. העיסוק בשואה באופן ישיר עלול לגרום נזק כמו בלבול גדול, חרדה מיותרת וניכור.

 

לאור: "להבדיל ממועדים וחגים אחרים, איני חושבת שצריך לסלול את המסדרון לחג, אפשר להסתפק ביום עצמו ורק בתוכו להעביר את הנושא לילדים. יחד עם זאת, אם אנו לא נעשה זאת עדיין לא נוכל למנוע את חשיפתם של ילדינו לדברים האלו באמצעות המדיה, הצפירה באמצע היום תציף את השאלות. ואם, אכן, אנו מאמינים שיש דרך אחרת לעיסוק בנושא השואה, כיצד אנו יכולים להיות אקטיביים, מעצבים ומשפיעים על הילד בגיל הרך? כיצד נוכל להכין אותו נכון לקראת אותה חשיפה לרוע האנושי ולתוצאותיו ההרסניות?

 

"בגיל הגן ובשנים הראשונות של בית הספר טוב יעשו המחנכים אם יניחו בלבות הילדים יסוד להתייחסות פתוחה, אמפאתית ומכבדת לכל אדם וילד באשר הוא, על מעלותיו ומגבלותיו, יהיו אשר יהיו. על יסוד זה, אני מאמינה שאפשר יהיה לבנות בעתיד, עם הרחבת אופקיו וכישוריו האינטלקטואליים והרגשיים של התלמיד, תוכנית רב-שלבית שתכוון את הילדים ללמוד את נושא השואה".

 

רגישות לנפש האדם

 

בנוסף על תוכניתה של גולן ממליצה לאור גם על עיון במגוון ספרים שמביאים בפני הקוראים הצעירים שאלות של גזענות ודעות קדומות כשהם מתורגמים למשלים פשוטים, כמו "דירה להשכיר" המפורסם והטוב מאת לאה גולדברג, או "המלחמה האיומה על החמאה" מאת דוקטור סוס, "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" מאת אפרים סידון, "איתמר פוגש ארנב" מאת דוד גרוסמן ומומלץ גם הספר "זקנה על נדנדה" מאת תמר אדר (הוצאת יסוד), המאפשר לעשות סדנה מרתקת על עמידה מול לחץ חברתי, ואפשר לקשור זאת לחולשה האנושית ולמה היא יכולה להוביל.

 

הספרים עוסקים בדרכים סיפוריות שונות, בנושאים כמו הימנעות מגזענות ודעות קדומות, עמידה בלחץ חברתי, היחס לאחר, פתרון קונפליקטים בדרכי שלום, הימנעות מאלימות, הגיוון האנושי שבתוכנו ועוד. הספרים הללו אינם עוסקים ב"שואה", אך יש בהם תשתית לחינוך הומניסטי.

 

לאור מקווה שגננות ומורות בגיל הרך יבחרו ב"יום השואה" להעמיד במרכז את אחד מן הספרים הללו שיש בהם רגישות לנפש האדם, והם משתמשים בעלילה ובדמויות מעולמו של הילד, בהומור וב"הפי אנד" כדי להעביר מסר של אנושיות חיובית במקום לעסוק עם הילדים בנושא השואה בטרם עת.

 

לאור: "אין זו עוד קלישאה לומר שיש לשים במרכז את הערכים של כבוד האדם, היחס לאחר, מניעת קונפליקטים בדרכי שלום. קיים מבחר גדול בקרב ספרי הילדים שעוסק בערכים בסיסיים ואפשר לעיין בהם במרכז הפדגוגי של "משואה". בדיון כזה נעסוק באמת בבסיס, ונוכל להעביר לילדים כלים שיאפשרו להם להכיל בגיל מבוגר את העובדות הספציפיות ההיסטוריות שקשורות לשואה ולמעשים אחרים של טבח ורצח המונים.

 

"בערכים אלו נעסוק כל השנה, גם בעת המועדים האחרים ועל אחת כמה וכמה ביום השואה. 

בהתחשב בעובדה שאיני יכולה לדבר עם הילדים הרכים על האירועים עצמם ועל התכנים שלהם, אני אכוון אור חזק במיוחד ביום השואה לכיוון הערכים הללו, ואומר שחילולם עלול להוביל למעשים מאוד קשים בין אדם לחברו.

 

"האמירה שהמעשים הרעים הללו נעשו על-ידי הגרמנים ועל-ידי הנאצים ממלאים אולי צורך פנימי של המחנכים, המטילים את הרוע על פרעה או המן כלשהו ומשטחים בכך את הייחוד של המועד הזה. אין ספק כי ההסברים המפורשים על השואה עשויים להפוך אותם בפני הילדים שווי ערך לסיפורים על הרעים והטובים באגדות אחרות ששמעו.

 

"הקישור ליום השואה יהיה הפלקט שמופץ בגנים ביום זה, הנר, וסמלים נוספים של טקס שלא חייבים לפרשם. אם הילדים משתתפים בטקס, אז אפשר לשוחח עמם על מושג הטקס, על כללי עמידה בטקס, והפעוטים יחוו חוויה של היות חלק מציבור, מתן כבוד והקשבה.

 

"אבל עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו לא אמורים ללמד את השואה בגיל הזה על אירועיה. שלא נשלה את עצמנו שזה מה שאנחנו עושים, ורק מתאימים את זה לגילם ולשפתם. זו יומרה שלא נוכל לעמוד בה והיא גם עשויה להזיק".

 

גשרים בין שואה ותקומה

 

התוכנית של סימה גולן "גשרים בין שואה ותקומה" לכיתות ג' עד ו' בהוצאת מעלות (ניתן לעיין בה במרכז הפדגוגי של מכון משואה) בוחנת לעומק מושגים כמו: "חופש", "בית", "משפחה", "שייכות", "עקירה", "זהות". רק לאחר בירורם של מושגים אלה בדרך יצירתית, נעשה הקישור ההולם לנושא השואה, קישור המתאים עצמו גם לגילם המשתנה של הילדים. התוכנית היא ספיראלית וניתן לעסוק ביחידות נפרדות. את התוכנית מלווה ערכת ציורים של יוסל ברגנר ומדריך מפורט למורה. המחברת סימה גולן, בעברה מורה ביסודי, שקדה על הוצאת הספר מתוך מחויבות עצומה, ומתוך תפיסה חינוכית מקורית. התוכנית יצאה לאור במימון של משרד החינוך בשנת 1986.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים