מה נשתנה?! מסיפורי ליל הסדר הקיבוצי

מה נשתנה?!

דני כהן, מיצר

 


לדף הקיבוץ

לפתע, משני פתחי חדר האוכל, מתפתל ופורץ לו פנימה טור ארוך, שורה ארוכה של הורים הנושאים על כתפיהם זאטוטי גן, בידם אלומות חיטה המונעות לצלילי שיר פסח המנוגן בעוצמה * זרם פריצת כוח-החמץ לאולם מפתיע בעוצמתו * אני נופל להגן בגופי על המצות וצלחת החג, כאשר גבעולי חיטה מתעופפים סביב * סיפור מהחיים, ספיישל לסוף החג  


לפשפש במקורות לאחר שנהפכתי לאב, תהליך אל-חזור ביולוגי המתלווה לקצבת הילדים וקיצוב השינה, שודרגתי ללא הסכמתי להיות "דמות אב". נדרש אני לשמש איזה שהם דוגמה ומופת, אפילו חיוביים, לילדיי.

אז קלטתי שראוי שאדם יישא עיניו ויפשפש במקורותיו, לפחות לקראת מועדי ישראל, ויבקש לכבוש ברגליו-הוא דרך לו ולבני-בניו, למען תיהפך ביום אחד למסורת משפחתית תקנית; מסורת מוצקה ומרגיעה המספקת עוגן, הנטועה עמוק בלבותיהם של ילדיו, ומחוללת את התנאים לבריאתו של "מרד" נעורים אמיתי וצודק, שיוליד מסורת חדשה תחת הישנה, המוצקה.

 

שייחנקו מהנקניק מעולם לא חשתי צורך, כאבי, להקפיד על קלה-כחמורה לקראת הפסח: לאגור מחצית מכמות החמץ הארצי לשימוש עצמי, להטמינו כ"אפיקומן" לשעת דחק, לערבב כהלכה חלב ובשר, ולחדש בארץ ישראל את מאכל החג האשכנזי לבית אבא: חזיר בחלב אמו, והפעם לא תקוע בין שתי פרוסות לחם כפרי שחור, כי אם מושקע בפיתה ערבית חמה.

אז כפי שלא קשה לנחש, המרד האישי שלי כלל אפליה מתקנת קיצונית. אני, שגדלתי על ברכי אבי בימי חול ועליתי למצוות ביציע בדרבי של שבת, מרדתי בהבלי העולם. קיבלתי על עצמי מזמור לשבת בהגייה ספרדית לבית יוסף, אכילת בשר שגדל במשפחה טובה, ואף התעליתי לגדולת נזיר סגפן שבחזקתו שיא אישי: שלושה חודשים רצופים באיטליה מבלי לנגוס, ולו ביס זעיר, מנקניק סוסים משובח או לטעום מעדן צלופח-נא בחרדל, דבש ויין. אני עקשן כמו חמור. אני יודע זאת. אבל לפחות גיליתי סולידאריות עם בן-דודי הסוס. שייחנקו כולם מהנקניק הטעים.

 

הגעלה למהדרין למען גילוי נאות, דרכי בקודש רצופה חילול שבת המוני, שווארמה בתורכיה, נישואי כהן לגרושה ושניים-שלושה חטאים נוספים, שמטעמי צנעת הפרט לא אפרט. יחד עם זאת נדמה לי שבסוף הדרך אצליח לנצח את המקטרג, לפחות בנקודות. שהרי איפה שחשוב אני לא מוותר: בסמוך לראש השנה תוקפים אותי בחלומות ראשי דג מעופפים המציצים מתפוחים בדבש, ובימי הביוץ לפני פסח יש לי צורך פנימי בהגעלת כלים ובשמירת מרחק סביר מחמץ, פן יבולע לי.

 

חסה כשרה לשפן אצלי הסדר מתחיל באות הראשונה בהגדה ומסתיים בכיתור האויב עם סופו של החד-גדיא. לאחר שלגמתי ארבע כוסות יין מלאות, ולמען הסר ספק גם בירכתי ברכת המזון, שזו תוספת השמורה למיטיבי לכת דתיים - אז אני מתפנה לספר ביציאת מצרים. למרות שתוקף אותי רצון עז לישון, אני ממשיך בנשימה עצמונית עד לא-ידע.

שבוע חול-המועד בביתי מזכיר עיר במצור. לאדם ולחי אותו גורל. השפן של הילד אוכל חסה כשרה לפסח, התוכי מת מרעב כי לא מצאתי תחליף לגרעיני הדוחן, ואילו רק היה ברשותי חמור, נוסף על עצמי, היה זה זוכה למצות שמורות למהדרין.

 

קרוב לסודה חיי חלפו בשקט וללא זעזועים, בדרך גידלתי שני ילדים וגרושה אחת, וכשכבר היה נדמה שאני מצליח למסד מסורת בית אבא ולקבעה במסמרות, באה אהבה אחת וקלקלה את הכול. נדרשתי להכיר בעובדה שיש לי אישה, ומה לעשות, יש לה הורים שמנסים, שנה אחר שנה, לזכות בהסכמתנו לביקור חג מסורתי. מה כבר רע בסדר פסח קיבוצי חגיגי? מובן שעברתי למצב כוננות אדום, בדקתי תוקף דרכונים וביצעתי התייעצות עם עו"ד, אבל הם הבטיחו לי בביטחון מלא כי מדובר בשולחן אסטרטגי, מרק עם קנידלעך, קרבה ממשית לברז הסודה והפריגת, ובכלל - אין כל מניעה לפצוח במזמור דתי למהדרין. לא יכולתי לסרב בפעם הזו, נאלצתי לקבל על עצמי את דין התנועה.

 

כרפס תקוותנו התכנסנו כולנו בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ. שולחנות ארוכים מכוסי מפות לבנות וחד-פעמיות קדמו את פנינו. על השולחן נחו בשלום על משכבן מגשיות אלומיניום מחוממות למחצה עם תבשילי החג. במרכזו הוצבה, גלמודה, צלחת פלסטיק לא-עמוקה עם זרוע, כרפס, חזרת וחרוסת. נראה שלכל סועד בשולחן החג יש רשת ביטחון מינימאלית לקיום מצוות החג. אם יש כרפס, לא אבדה עוד התקווה. גם ההבטחה המוקדמת, להיות סמוכים לברזי השתייה הטקטיים, התקיימה. יכולתי למלא את הכוס עד גדותיה בסודה צוננת. שוב ושוב ושוב.

התיישבתי. תוכנית הערב כללה הקראת שירי חג, תהלוכת ילדים והורים, אוכל ומקהלה מזמרת. התפלאתי שהוציאו מתפריט הערב, כך, ללא הודעה מוקדמת, את "הטרקטור והעגלה", המככבים על-פי המסורת בכל אירוע קיבוצי בסדר גודל שכזה. "טרקטור מקושט - רק בשבועות", הפליט חבר המשק שהיה סמוך לצלחתי, והוסיף: "מאיזו עיר אתה?". עניתי שאני לא מהעיר, אני חבר קיבוץ זעיר. "לא נורא, יעבור לכם", אמר, והביא כפית חזרת לפיו.

 

פריצת החמץ "את הערב תפתח תהלוכת הורים וילדים אשר תעבור בין המסובים בדרכה לבמה המוגבהת בקצהו המרוחק של האולם", נכתב בתוכניית הערב שהוצבה על השולחן. מבט לצדדים ואין טיפת חמץ באזור, התרווחתי בכיסא. אני מניח שאצלח בקלות את הערב: קצת מצה, קצת קריאה, חצי זרוע ונלך הביתה. הכי חשוב לא לפגוש את החמץ פנים אל פנים. מבקשים שקט, האורות כבים והערב מתחיל. משני פתחי חדר האוכל מתפתל ופורץ לו פנימה טור ארוך, שורה ארוכה של הורים הנושאים על כתפיהם זאטוטי גן, בידם אלומות חיטה המונעות לצלילי שיר פסח המנוגן בעוצמה. זרם פריצת כוח-החמץ לאולם מפתיע בעוצמתו. מחיאות כפיים מכל עבר. אני נופל להגן בגופי על המצות וצלחת החג, הכרפס והזרוע, כאשר מתעופפים סביב גבעולי חיטה, נושרים מהשמים.

שכני, המזדרז לעזור לאב שבנו גלש מכתפו, חוטף חבילת שעורה בעין, מחול קציר החיטה סובב וחג בין המשפחות הגאות. כשים השיבולים רוגע עם דעיכת המוזיקה, עולה האור על באי הסדר. ערימת שיבולים פזורה תחת רגלי הסועדים בכל אשר תפנה. המולה והתרגשות.

 

קנידלעך להמונים בשעה שמקהלת בנות מתחילה לשיר, מטפסת לגבהים לצלילי פסנתר, כמה אבות הרואים את הנולד - התקרבותה של סעודת החג - ועוד אבות אחרים, הרואים את חבריהם רואים את הנולד, נעים בחתירה למגע אל חלקו האחורי של חדר האוכל, בניסיון ללכוד כמה שיותר קנקני שתייה קרה ריקים. עם קנקן ביד הם דולים מרק חם מסיר גדול ורצים חזרה בסיפוק לשולחן המשפחה. הם לא טעו. כשבנות המקהלה שרות את הפזמון האחרון, ניתן האות: אוכל, קדימה אוכל. בתזמור אחיד נפרצים מכסי המגשיות, מוזנקות הכפות לצלחות המרק ונקרע כיסוי הניילון מעל ערמת הקנידלעך המשותפת. לא יכולתי לעמוד בפרץ, ים סוף נבקע לשניים. אצלי קרסה הקונספציה. יהיה מה שיהיה.

 

הטלת שיבולים חזרתי הביתה עם מאה זרוע לפחות, לכלב יהיה חג שמח. חרוסת יש לי לשיווק תעשייתי לכל דכפין. ומצות, גם להן לא היה דורש בערב הפסח הקיבוצי. בשנה הבאה אגיע כבר מוכן ומזומן, מכיוון שהבן הקטן שלי, לאחר שטעם מהסדר הקיבוצי הזה, לא יוותר לי על תפקיד חייו: השלכה המונית של שיבולים. הטלת שיבולים באנשים חפים מפשע הרבה יותר מלהיבה, לדידו, מלשיר את "מה נשתנה".

"הילדים נהנו", אמרה אשתי, "ניפגש בשנה הבאה", אמרו הוריה בסיפוק, ולי נדמה היה שנולדה בערב הזה מסורת חדשה. אולי עוד כמה דורות, בברכתי, לאחר שישתרש אצלנו במשפחה מנהג הטלת השיבולים בסועדי החג, יהיה מי שיפשפש מעט במקורותיו. אז, אולי, ייחשף הערב המכונן הזה - בו התגנב אל לבו של בני, בסדר הפסח הקיבוצי, הנוהג משובב-הלב שנקבע בתודעתנו כסדר פסח כהלכתו.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים


תגובה למאמר


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים