שערי הגטו - פטר לנג מגבעת חיים איחוד היה בקבוצת ספורט בגטו טרזין

שערי הגטו


בליגת הכדורגל של גטו טרזין היו שמונה קבוצות שהוקמו על-פי מקומות העבודה * לכל קבוצה היו גאוות יחידה, תלבושת מיוחדת שנתפרה במתפרת הגטו, וחבורות של אוהדים * אפשר היה "לקנות" שחקן בעזרת מלפפון או עגבניה * הליגה התפרקה כשהחלו המשלוחים לאושוויץ * פטר לנג מגבעת-חיים איחוד נזכר בניסיון לשמור על הרוח הספורטיבית בין חומות הגטו

 

על פטר לנג (גבעת-חיים איחוד), יליד צ'כיה ב-1924, ניתן לומר שהוא "ספורטאי מלידה". כבר בגיל ארבע החל בגלישת סקי, ספורט עליו הוא לא מוותר עד היום. בנעוריו עסק בכדורגל, בהתעמלות מכשירים, בכדורסל, באתלטיקה ובטניס. "אני חולה על ספורט ואוהד מושבע של הפועל תל-אביב בכדורגל", הוא מתוודה. "עד היום אשתי מתלוננת על כך שאני צופה בטלוויזיה רק בספורט".

 

בשנת 1939 כבשה גרמניה את צ'כיה והגזירות לא איחרו לבוא. בסתיו 1941, כשנפתח גטו טרזין, הועברו אליו פטר ומשפחתו, יחד עם אלף יהודים שנדחקו לרכבת. "הגטו היה גטו לדוגמה", הוא מספר, "כדי להראות לעולם את יחסם הטוב של הנאצים ליהודים. רק משום כך ניתן היה לעסוק שם בספורט". פטר עצמו חדל אז לעסוק בספורט שכה אהב, והחל לאהוד קבוצת כדורגל, במסגרת הליגה שהוקמה בגטו. "בליגה היו שמונה קבוצות שהוקמו על בסיס מקומות העבודה", הוא נזכר, "קבוצת החקלאים, החינוך, השוטרים המקומיים, הטבחים, הקצבים ועוד. כל קבוצה מנתה רק שישה שחקנים. זה היה הספורט בגטו וכולם נדחקו לראות את המשחקים במגרש המאולתר, כי לא היה מספיק מקום לעמוד ולצפות".

 

ש: איך התנהלו המשחקים ואיזו אווירה היתה בליגה?

פטר לנג: "קבוצה שלקחה אליפות היתה חוגגת בשירה ובחיבוקים, והקהל היה פורץ למגרש ומרים את השחקנים על הכתפיים. הקבוצות יכלו לקנות שחקנים רק בתום העונה, והמחיר היה קצת שונה מהיום: בזכות מלפפון או עגבנייה יכולת לרכוש שחקן. לכן היה יתרון לחקלאים, אבל הכי 'עשירים' היו הטבחים, והם גם היו הקבוצה הטובה ביותר, שלקחה הכי הרבה אליפויות".

 

פטר אהד את קבוצת החינוך, אליה היה קשור עקב עבודתו עם נוער. המשחקים התקיימו רק בימי ראשון, על מגרש אחד: קבוצה שיחקה, ומיד עלתה קבוצה אחרת. המשחק נערך במתכונת של חצי שעה למחצית, עם כדור רגיל, שופטים ואפילו שחקנים מקצועיים, שלפני פרוץ המלחמה שיחקו בקבוצות בכירות בצ'כיה.

 

"בגלל מידות המגרש, המשחק היה מאוד טכני", נזכר פטר. "היו הרבה מסירות ותנועה בלי כדור. המשחקים היו מסתיימים בתוצאות של 4-3 שערים, תיקו אפס כמעט לא היה. לנוער היתה זו שיחת היום, וכולנו שנאנו את הטבחים כי היה חשש שירכשו כל שחקן טוב. אני לא החמצתי אף משחק. היריבויות בין הקבוצות לא כללו מכות. הפאולים היו קשים לעיתים, ולשופט היתה הרבה עבודה. הקבוצות לבשו חולצות מיוחדות שנתפרו במתפרות הגטו, אבל נעלי כדורגל היו רק לאלה שהביאו אותן מהבית (כמו שאני הבאתי את נעלי הסקי שלי). התקיימו אימונים סדירים עם מאמנים מקצועיים, שחקני-עבר. לפעמים שימש השחקן הבכיר גם כמאמן. היו הרבה אמוציות, הקהל קילל את שחקני הקבוצה היריבה, זה היה כדורגל לכל דבר - רק בקטן, ובגטו. אוהבי הכדורגל ניהלו את הליגה בצורה וולונטארית. לא היו סוכני שחקנים כמו היום, חבר הביא חבר. השחקנים המקצוענים שיחקו ברמה גבוהה יותר מהשאר, אבל זה לא שינה כלום".

 

הליגה חדלה להתקיים בתחילת שנת 1944, כשהחלו הגרמנים לגרש את יהודי טרזין לאושוויץ, תחילה מעט ואחר כך במאסות גדולות, כדי לחסל את הגטו. "כל יומיים גורשו כאלף איש", מספר פטר, "הכול נגמר, כולל חיי התרבות. אף אחד לא רצה לנסוע מזרחה. הרגשנו שזה רע, אבל לא ידענו על ההשמדה".

 

גם פטר הגיע לאושוויץ, שם היה עד סוף המלחמה. "בטרזין היה יחסית טוב. באושוויץ למדתי מהו רעב. כשרעבים אין מקום לספורט. ברגע שאדם לא יכול לצחוק, הוא גם לא חושב על ספורט".

 

פטר עלה ארצה בשנת 1949, דרך רומניה, באונייה שיצאה מקונסטנצה, עם אנשי הבריגדה. מהאונייה הגיע היישר לקיבוצו. שם עסק מעט בכדורסל, עם קבוצת הפאר של גבעת-חיים, ובמשך תקופה מסוימת שימש כגזבר איגוד הכדורסל. בקיבוץ לא שכח את אהבתו לסקי, ופתח קבוצת סקי, אליה משך גם את בניו (ספורטאים לכשעצמם). עד היום הוא גולש. "יש לי טכניקה טובה", הוא אומר, "ולכן ישראלים שלא מבינים בזה חושבים שאני טוב. הבנים שלי גולשים בסדר, אם כי לאולימפיאדה הם לא יגיעו".

 

ש: איך חיים עם הזיכרונות?

"מוכרחים להמשיך. אלוהים נתן לנו את היכולת לשכוח. ביום-יום אני לא חושב על זה, אבל הכול חוזר לי בחלומות. בגלל השואה אני מסוגל לא לאכול 24 שעות ולא להרגיש רעב. היום אני מתרגז כשאדם צעיר אומר שהוא רעב. מה הוא יודע על רעב. מרגיזים אותי גם אנשים שמתעסקים כל הזמן באוכל".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים