עבדים היינו, להימורים

קרני עם-עד

 

כך התמכרתי (להימורים באינטרנט) * כך מעלתי (בכספי המפעל) * כך נתפסתי (על-ידי הקיבוץ) * כך הודיתי (באשמה) * כך חטאתי (למשפחתי) * כך שילמתי (את המחיר) * כך התמודדתי (עם "מחלת ההתמכרות") * כך הפכתי ("מכור נקי") * כך יצאתי (משיעבוד לגאולה) * מונולוג של חבר קיבוץ


ביום האחרון של החופש הגדול, 31 באוגוסט 2004, הגיע לקצו גם ה"חופש" הממכר, המשעבד, הבוגדני והמדומה - אליו התמכר וממנו סבל חבר קיבוץ במרכז הארץ (השם והכתובת שמורים במערכת). כשבא "המבשר" והודיע כי התגלה "השימוש הבלתי נאות" שעשה בכספי המפעל בו שימש בתפקיד בכיר, הוא חש הקלה גדולה, בצד הלם וכאב. הקלה - על כך שהגיעה לקצה ההתמכרות הקשה להימורים, אשר שיעבדה את נפשו ואת כספו, עד כדי פגיעה בחשבון הבנק המשפחתי ובכסף הציבורי. הלם וכאב - על כך שבגד באמון אשתו וילדיו, בחבריו בקיבוץ ובממונים עליו במפעל.

 

הוא הודה מייד בחשדות שיוחסו לו, שיתף פעולה עם החקירה, וגרסתו אף אומתה במכונת אמת. אחר כך התפנה לשקם את "הריסות ביתו", לגייס הבנה (גם אם לא מחילה) מהקרובים לו ביותר, ומיהר לפנות לטיפול מקצועי בתסמונת הממכרת.

 

שנה ושמונה חדשים לאחר שנחשפה פרשת המעילה, לא רק בכסף אלא גם באמון הסובבים אותו, מגולל האיש סיפור חושפני וקשה. הוא מגדיר את עצמו כ"נשא" של התמכרות, שהיא תסמונת נטולת מאפיינים חיצוניים. הוא "מתחנן" להיענש, להכות על חטא, לשלם את המחיר. במקביל, ביקש להשמיע את גרסתו למה שקרה וכיצד, על מנת לתרום תרומה צנועה לחברה בה הוא חי, כדי שתבין כי גם אנשים "נורמטיביים" המסתובבים בקרבה אולי נושאים תסמונות ממכרות שאין להם שליטה עליהן.

 

לפני כשנה הסתיימה, בהסכמה הדדית, חברותו בקיבוץ, והוא הפך מחבר לתושב. במקביל, נתבע להחזיר את סכום הכסף לקיבוץ, והוא עושה זאת ב"תשלומים" הנגזרים מדי חודש משכר המינימום שהוא מרוויח מעבודתו החדשה מחוץ למקום. הסכם הפשרה שהושג בינו לבין הקיבוץ לא סגר את התיק, והנושא מונח לפתחה של הפרקליטות.

 

מכאן - מונולוג מפי החבר, שעושה מאמצים לצאת משיעבוד (להימורים) - לגאולה.

 

"אני ראוי לכל עונש שייגזר עליי"

 

לא אשכח את היום הנורא הזה כל שארית חיי. נקראתי כביכול לישיבה תמימה, אבל מלכתחילה הבנתי במה מדובר. נאמר לי שלאחר חקירה התגלתה המעילה בכספי המפעל. הודיתי מייד באשמה, נקבתי בסכום המשוער, אמרתי שהשקעתי את הכסף בהימורים באינטרנט, והפסדתי את כולו. הם לא האמינו שאני אומר את כל האמת, ביקשו לדעת היכן אני מסתיר את כספי הזכיות, ובהמשך נקבו בסכום גדול יותר. אלה שעסקו בבדיקת המקרה חשבו שאני מתוחכם מאוד ומעלים מהם פרטים נוספים. הלכתי להיבדק במכונת אמת על-פי דרישתם. נמצאתי דובר אמת. אבל החלק הקשה עוד היה לפניי.

 

המעילה נחשפה יום אחד לפני שנת הלימודים. הייתי צריך לספר לבן הגדול, שלמחרת עמד לעלות לכיתה י"א, את האמת על המעשים של אבא שלו. לקחתי אותו לשיחה וסיפרתי על ההסתבכות שלי: שהימרתי והפסדתי כסף של המשפחה, ושכאשר גם זה אזל לא יכולתי לעצור והשתמשתי בכרטיס האשראי של החברה; שגם את הכסף הזה הפסדתי, ואז "עלו עליי". הוא שאל אותי כמה זמן זה נמשך. אמרתי שאני מהמר שנתיים-שלוש, אבל רק בחודשים האחרונים השתמשתי בצורה מסיבית בכספי המפעל. לא אמרתי "גניבה" ולא "מעילה". זה היה קשה מדיי עבורי. הודיתי שזה התחיל כ"גימיק", כמו תחביב לשעות הפנאי, שרק מאוחר יותר "נגרר" לשעות רבות של רווח מועט והפסדים מרובים.

 

הילד החל לבכות. גם אני הייתי חנוק מדמעות. קראתי לאשתי שתהיה אתנו ברגעים הקשים האלה. אחרי כמה דקות הוא התעשת קצת, הלך לשטוף פנים, ואז יצא מהבית. אשתי עוד מיהרה אחריו אבל הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אמרתי לה שהוא יחזור לאחר שיירגע קצת, שלא תדאג. היא נכנסה ללחץ גדול וביקשה מגיסה, שהגיע בינתיים עם רכבו, לחפש את הבן באולם הספורט. הבן הצעיר יותר דווקא היה שם, אבל עקבותיו של הגדול אבדו. אשתי הייתה "מוטרפת" לגמרי, חששה שהוא יעולל לעצמו משהו. אני ידעתי בביטחון שהוא יחזור.

 

לאחר כחצי שעה חזר הבן האמצעי, ואמר ששמע על כל מה שקרה מאחיו הגדול ושלא נדאג לו. הוא בסדר. "חבל שעשית את זה", הוא אמר לי, "אבל אני לא כועס עליך. נעבור את זה ביחד. נעזור לך ויהיה בסדר".  הבן ה"אובד" חזר בינתיים הביתה אבל לא הסכים לומר מילה. למעשה, עד לפני חודשים מספר הוא לא ממש דיבר על זה. עברו כמה ימים, במהלכם נועצנו עם בעלי מקצוע לגבי הדרך בה נשוחח עם הילדים על מה שקרה. לאחר כמה ימים נוספים אכן דיברתי אתם ואמרתי להם מפורשות: "תוציאו לכם מהראש שאני הולך לעשות לעצמי משהו רע. אני כאן ואתכם, במלוא מובן המילה. אני מתמודד. ברור שלא יהיה קל, אבל אני לא הולך לעזוב אתכם או את אימא. כולנו יחד בסיפור הזה".

 

הבן הבכור לא דיבר הרבה זמן, אבל ממה שאמרו לי אחרים הבנתי שהוא מאוד נפגע מיחס החברים כלפיי, בעיקר מצד אלה שהיו קרובים אליי לפני שהתגלתה המעילה. התגובות של הילדים לא הפריעו לו, אבל הוא הבין שמדברים מאחורי הגב. הוא ציפה, כמוני, שחברים יקשיבו לפני שיטיחו האשמות. אחרי זמן לקחתי אותו לשיחה . "אני אוהב אותך משתי סיבות", אמרתי לו. "סיבה אחת, שאתה בן שלי ותמיד אוהב אותך. סיבה שנייה: קנית את הזכות הזאת ביותר מ-16 שנות חייך. כל המעשים שלך ראויים לאהבה הזו. גם אם תכעס עליי ותאשים אותי, זה לא ישנה את העובדה הזו. אתה רשאי לכעוס עליי. פגעתי בך, באימא שלך, באחים שלך. עזוב את הכסף, הוא הולך ובא ואנחנו נשרוד. החשוב הוא שנישאר יחד ונחזק זה את זה. אשתדל לרכוש מחדש את האמון שלך". אחר כך אמרתי לו שאני ראוי לכל עונש שייגזר עליי, אבל אין לי בושה בכך שאני מתאמץ להשתקם, ולכן לא דחיתי עבודת דחק שהוצעה לי, ושעליה אני משתכר 20 ש"ח לשעה. אולי אקח עוד עבודה, העיקר שאצליח להחזיר את מה שלקחתי. "היית צריך להתבייש בי אם הייתי מסרב לעבוד", הוספתי ואמרתי לו, "ולכן לא צריך להתבייש ולרחם עליי, אני הולך ומתחזק בכל יום שעובר".

 

"אולי היום אביא את המכה הגדולה"

 

איך הפכתי מאיש מרכזי ומעורב בקיבוצי למהמר כפייתי חסר מעצורים? בדיעבד אני מבין שתמיד הייתי "נשא" של הדבר. אין לי הסבר למה ההתפרצות באה דווקא בשלב זה של חיי. ייתכן שזה היה שילוב של נסיבות ונגישות קלה מדיי לכסף. חייתי משך שנתיים ויותר בשתי מערכות חיים מקבילות. באחת, הנורמאלית, הייתי איש משפחה, בעל תפקיד בכיר במפעל שזכה לאמון המערכת, נגיש לכספים. בשנייה - מהמר כפייתי חסר שליטה ומעצורים, שחי בשקר גדול ובאובדן שליטה. כנראה שאני אדם חזק, בעל יכולות, שמסוגל לחיות בדיסוננס כזה.

 

במשך כל הזמן הזה, בו עשיתי את המעשה שאסור היה לי לעשות, ליוותה אותי האמונה שאולי זה היום האחרון בו אני מהמר. שאביא את ה"מכה" הגדולה שתכסה על כל ההפסדים, ואגמור את הסיפור. אולי אחזור להמר בשביל הכיף, ב"קטן". צריך להבין שכל אותו זמן לא היה לי צורך בכסף. המשכנו לחיות בצניעות עם אותם רהיטים, ללא קניות מפוארות. כמובן שלא נפשנו בבתי מלון או נסענו לחו"ל, למעט נסיעות בר מצווה עם הילדים, וגם זה מכספים שקיבלו.

 

לא ברור באיזו דרגת חומרה הייתה "מחלת ההתמכרות" אצלי, אבל לא יכולתי לעצור בעדה מלהתפרץ. מדובר במחלה שאינה דומה לסוכרת, למשל. במחלת הסוכרת אתה יכול לשמור על עצמך ועל גופך, ואז המחלה לא מחמירה. כאן ההחלמה תלויה בהחלטה שקשה לך לקבל, ובגמילה קשה עם סיוע של אנשי מקצוע. צריך להבין, אני עדיין "נשא" של ההתמכרות וחשוף להתמכרויות נוספות. נשא יהיה נשא לנצח, אבל המודעות לנשאות מאפשרת לך את ההתמודדות. אפילו כרטיס גירוד בודד של "חיש גד", או כרטיס לוטו בעשרה ש"ח, עלולים לדרדר אותי חזרה לתהום. לכן אני לא מגרד, לא ממלא טוטו או לוטו, לא מתערב אפילו על חמישה ש"ח.

 

למחלה שלי היו עליות וירידות. בשנת 2002 זה התחיל באופן רצוף אבל בקטן, משהו כמו 300 דולר לחודש. בתקופה ההיא השתמשתי בעיקר בכספי המשפחה, בחסכונות, וקצת בכספי המפעל. במהלך 2003 חששתי שמנהל החשבונות של המפעל "עלה עליי", והפסקתי להשתמש בכספים לא-שלי. כך היה עד אמצע 2004. בחודש פברואר הודעתי שאני עוזב את עבודתי במפעל והיו לזה הרבה סיבות ענייניות שלאו דווקא קשורות בהתמכרות, אבל רק בחודש יוני עזבתי באופן פיסי. במהלך התקופה הזו הייתי "חייב" למקום העבודה כ-47 אלף ש"ח בהערכה גסה, מאחר שהשתמשתי לצורך ההימורים בכרטיסי האשראי שהיו ברשותי.

 

אם הייתי מתוחכם ורציונאלי הייתי נשאר בעבודה ולא מציע את עזיבתי, ואז זה לא היה מתגלה לעולם. אלא שאני חשבתי שבכמה "מכות" גדולות אחזיר את הכסף שאני חייב, ואז התחלתי להמר בסכומי עתק של 3,000-2,000 דולר כל "משיכה". במשך חודשיים תפח החוב ל-300 אלף ש"ח. במקום "לצאת מהבור" הלכתי והעמקתי אותו. הייתי עושה את זה בלילות, לפעמים במשך חמש או שש שעות. אני לא יודע מה חשבה אשתי, אולי שאני מבקר באתרי סקס. רציתי לשחק בגדול ולהרוויח בגדול, ולו רק כדי לכסות את החוב. זה לא קרה.

 

הגעתי למצבים קשים שקורים רק למכורים. לדוגמה: הייתי צריך להעיר את הבן הקטן בשש בבוקר. עד שש וחצי שמתי את המחשב על 'אוטומט' ומכונת המזל המשיכה לשחק בלעדיי במשך חצי שעה. אז חזרתי לראות אם הרווחתי משהו. קשה להאמין, ביד אחת אני "מנער" את הילד כדי שיואיל להתעורר ללימודים, וביד השנייה אני מרוויח או מפסיד 2,000 דולר. זו תמצית ההתמכרות. אני מודה על כך שלא ירדתי ל"מיץ של הזבל", ולא הגעתי להסתבכויות עם גורמים מפוקפקים.

 

בתוך התקופה נחשפה פרשת אתי אלון. אמרתי לעצמי: לי זה לא יקרה. אני יותר חזק. הרי אצלי זה כמה אלפים, וגם אותם אני אדאג להחזיר. לצערי זה לא קרה, אבל שמחתי שזה נגמר בזמן, לפני שנוצר חוב גדול יותר. כשאני חושב על כל מה שעברתי, אני מצטער שלא הייתי די חזק לבוא לחבר, למנהל המפעל, לאישה, ולא התוודיתי על ההסתבכות שלי. שיש לי בעיה. אולי זה לא היה עוזר לי מיידית, אבל סביר להניח שזה היה עומד לזכותי בהמשך הדרך.

 

"ברגע שאחשוב שנגמלתי אני שוב באזור הסכנה"

 

ההחלטה להישאר כאן, בקיבוץ, למרות הכול, הייתה בעיקר של אשתי. לשנינו היה חשוב לשמור על שלמות המשפחה. אני לא התעקשתי להישאר, הפכתי מחבר לתושב, אבל קיבלתי את דין המשפחה שהחליטה לא לאבד את אבא. אשתי יכולה להעיד שאמרתי לה: "אם תבקשי ממני ללכת, אני לוקח תיק בגדים ועוזב. בלי שום דרישה או תנאים". היא זו שדחתה את הרעיון על הסף והודיעה שהיא נשארת לצדי בכל מקרה. לכן אני ממשיך לחיות כאן. אין לי, ואני לא צופה שיהיו לי, יד ורגל במקום - מעבר לעצם מגוריי.

 

אני מודה שאשתי היא הנבגדת המרכזית בסיפור. היא לא הייתה שותפה או מיודעת לגבי מה שעשיתי. היא משלמת מחיר אישי, כלכלי וחברתי כבד. למזלנו אנחנו למודי התמודדויות, מלוכדים, ויודעים שעם כל הקושי הרב אנחנו נתמודד ונתגבר.

 

מהמר כפייתי מתאפיין גם בהסתרה וטיוח של דברים, בהדחקה, ולא תמיד מאמינים לו שההתמכרות היא נחלת העבר, ושהוא יצא לדרך חדשה. בוודאי שאני אומר את הדברים על-מנת שיאמינו לי, אבל גם אם לא מאמינים, אני שלם עם דבריי. בכל זאת אני רוצה להדגיש: ההתמכרות אינה נחלת העבר והיא אתי לתמיד. ההגדרה שלי היא "מכור נקי".

 

אני הולך לקבוצת תמיכה של מכורים מסוגים שונים. כל אחד בקבוצה מזדהה רק בשם הפרטי. יש פרק יומי עליו דנים, ואז כולם מצהירים על "ימים נקיים". למשל: "קוראים לי  ,xואני נקי כבר שנה". לכולנו ברור שמדובר בתהליך החלמה תמידי. אין גמילה! ברגע שתחשוב שנגמלת, אתה שוב באזור הסכנה! לכן אסור לי לעשות דבר שעלול להביא להתמכרות מסוג כלשהו. אני נזהר יותר מבעבר מלשתות משקאות חריפים, לא לעשן, בטח שלא להמר. לא לעשות שום דבר באופן מוגזם.

 

יש לי מסר שאני רוצה להעביר דרך העיתון, לחברים בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית. אני לא מצפה שחברים יסלחו לי. אלה שמחקו אותי - זו זכותם, ואני מקבל את גזר דינם כלפיי בהכנעה ובאהבה. בעבר ציפיתי לפחות שיקשיבו לי, שינסו לשמוע מה בעצם קרה כאן. קשה לי לשכוח את הבוז ל"מחלה" שלי, ואת הערבות ההדדית שלפחות אשתי הייתה צריכה לקבל. אני כנראה "עוף מוזר", אבל, להבנתי, כאשר אדם שותת דם - בתחילה אתה חובש את פצעיו ורק לאחר מכן אתה מברר את הטעון בירור ומעניש את החייב בעונש. למכורים אני אומר: "צאו מהארון". ככל שתקדימו יקל עליכם, יש אלפים כמוכם והם מחכים לכם במרכזי התמיכה. לחברה אני אומר - קבלו אותם ועזרו להם להתמודד עם מחלתם, כי איש מכם אינו יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

 

יש אנשים שכנראה לא יאהבו את זה, אבל אני אדם גאה, וזקוף, אני מודע לכך שנפלתי ובגדול אבל אני מתמודד, מפרנס את עצמי, רכשתי חברים חדשים שמכירים אותי, על מעשיי. חטאתי ופגעתי רגשית, ואני מתרומם לאט לאט.

 

הנחמה הענקית שלי היא משפחתי הנהדרת. לפי החלטה משותפת, שקיבלנו אני ואשתי, יש לי כרטיס אשראי מוגבל בסכום, וכל דף של חשבון הבנק שלי מתויק עם הסבר ליד כל הוצאה. אנחנו מנהלים תקציב ברמה יומיומית, כל קנייה מחושבת עד לרמת המלפפון. אחד הבנים שלי מנהל את המחשב הביתי, הוא "ניקה" את המחשב מכל אפשרות להימורים, קבע סיסמאות כניסה שאני לא יודע אותן, ואני עובד במחשב רק כשמישהו נמצא בבית. לפחות בזה אני יודע שלא נכשלתי. הילדים והאישה מלווים אותי לאורך כל הדרך, וכל יום טוב מקודמו.

 

אפשר להתמודד עם התמכרות

 

עמותת "אפשר" מטפלת במתמכרים לאלכוהול ולהימורים

 

חגית לוי היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מומחית לטיפול בהתמכרויות ומנהלת את המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים ברמת-גן, מטעם עמותת "אפשר". "המרכז הוא שירות ציבורי של משרד הרווחה", אומרת לוי. "אנחנו מטפלים בהתמכרות לאלכוהול זה למעלה מעשרים שנה, ולפני כארבע שנים קיבלנו הרשאה לטפל גם במהמרים. הגוף בראשו אני עומדת הוא הגורם הציבורי היחיד שמטפל בבעיה. ישנם קווים משותפים בין התמכרות לאלכוהול ולהימורים, כמו נסיבות אישיות סביבתיות, תלותיות - אבל יש קווים מפרידים, ולכן הטיפול נעשה תחת אותו גג, אבל לכל התמכרות בנפרד. אנחנו משלבים בין טיפולים אישיים, משפחתיים, קבוצתיים, והמכורים מתחייבים על 'ימים נקיים', על שינוי אורחות חיים ודפוסי חשיבה, ואימוץ של 'ארגז כלים' התנהגותי. כל אלה כרוכים בשיתוף פעולה של המשפחה והסביבה הקרובה. הטיפול נמשך כשנה בממוצע, פחות מזה לא רלוונטי. אני יכולה לומר שמספר המטופלים שלנו לא מייצג מציאות, ומניין המכורים גדול בהרבה. ההימורים התעצמו בעקבות האינטרנט, ולהערכתי ישנם עשרות אלפי מכורים, ביניהם בני נוער. התופעה הקשה הזו הורסת משפחות, ומביאה את המשתמשים למצבים קשים ביותר".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים