יחסים חמוצים

יעקב דרומי

 

אין יחסי עבודה בין חבר קיבוץ ל"מפעל החמוצים" גם כשהמפעל אינו בבעלות מלאה של הקיבוץ


פסיקה תקדימית חדשה מבית הדין האזורי לעבודה בנצרת מצטרפת לשורת פסקי הדין ששללו קיומם של יחסי עבודה בין חבר קיבוץ למפעל וקובעת שאין יחסי "עובד - מעביד" בין החבר למפעל, גם כאשר המפעל הוא תאגיד נפרד מהקיבוץ ("אישיות משפטית נפרדת") וגם כאשר השליטה או הבעלות במפעל אינה מלאה של הקיבוץ וקיים "שותף חיצוני".

 

חיים וינר, חבר קיבוץ בית השיטה, החל לעבוד בשנת 1984 במפעל החמוצים של בית השיטה ולטענתו עבד ברציפות עד אוקטובר,2002 מועד בו הופסקה עבודתו.

מפעל החמוצים הוקם כ"ענף" בקיבוץ, בשנת.1939 בשנת 1998 הוקמה שותפות בין הקיבוץ לבין "אוסם", שהפכה להיות הבעלים של המפעל. בשנה זו, נחתם בין הקיבוץ לבין המפעל הסכם להספקת שירותי כוח אדם, לפיו "נקבעו הסדרים בדבר הצבת חברי קיבוץ במפעל, התמורה המגיעה להם, הפסקת עבודתם וכו'", "הסדרים אלה סוכמו בין הקיבוץ למפעל", ללא מעורבות החבר עצמו. בשנת 2004 רכשה אוסם את הבעלות המלאה במפעל.

 

בשנים בהם עבד וינר במפעל, שימש איש אחזקה ופיתוח, מנהל עבודה, מנהל מכירות ולבסוף מנהל יצוא. לטענתו, הפסקת העבודה הייתה על "רקע מחלתו", "ללא כל הודעה מוקדמת, ללא כל עילה שהיא, פרט להפלייתו לרעה על רקע מחלתו" (מחלת לב, בה חלה). לפיכך, הוא הגיש, באמצעות עו"ד יעל דולב, תביעה לבית הדין לעבודה, בה ביקש לחייב את קיבוץ בית השיטה ואת מפעל החמוצים "בית השיטה -עסיס תעשיות מזון" לשלם לו בעד פיצויי פיטורין - סך 256 אלף שקלים, בעד - פדיון חופשה כ- 99,000 שקלים, פצוי בגין "העדר ביטוח סוציאלי" - כ - 72 אלף שקל ועוד 100 אלף שקל נוספים בגין "פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות".

הקיבוץ והמפעל, באמצעות עורכי הדין, נעמי אשחר ועומר כהן (משרד שלמה כהן), ביקשו לדחות את התביעה בטענה שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, אלא מדובר במי "שמכוח חברותו הועסק במפעל וכי על מערכת היחסים הזו חל תקנון הקיבוץ". הפסקת עבודתו, טען, גרשון, מנהל המפעל, הייתה "על רק סיום יצור בצלצלי פנינה שהיה עיקר עיסוקו", ו"כאשר לא נמצא לתובע עיסוק אחר, הסתיימה העסקתו".

בינואר,2002 בוצע בקיבוץ שינוי אורחות חיים, והוא "שינה את התנהלותו בכל הנוגע להקצאת תקציב ושירות לחבריו".

 

בית הדין קובע כי אכן קיימים מקרים בהם מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין חבר לבין "גוף חיצוני" עימו מתקשר החבר, בקשר חוזי על בסיס יחסי עובד מעביד, וכך הדבר גם אם הגוף החיצוני מעבר ישירות את שכרו של החבר אל הקיבוץ. אך לא כך הם הדברים במקרה זה. השופט חיים סומך, קובע כי יש לבחון "אם התקיימו בין החבר לבין המפעל "יחסי עובד מעביד או שמא הצבת התובע במפעל הייתה לפי סידור העבודה של הקיבוץ"?.

 

"אין מחלוקת", אומר בית הדין, "שהמפעל הוא אישיות משפטית נפרדת מהקיבוץ", וכפי הנראה, "אם השליטה במפעל הייתה ממשיכה להיות של הקיבוץ", לא הייתה "מתעוררת כל בעיה" (שכן אז היה לכאורה "ברור" שאין יחסי עובד-מעביד, כפי שנקבע בזמנו בפרשת "בונה - פלסים").

"על התובע, אומר בית הדין, מוטל "הנטל להוכיח", "שהתקיימו יחסי עובד מעביד", ו"שהייתה כוונה ליצור מערכת יחסים" כזו. מהעובדות שהובאו בפני בית הדין עולה "שהצבת החבר במפעל הייתה מטעם הקיבוץ, התמורה בגין עבודתו הועברה לקיבוץ, התעריף בגין העבודה סוכם בין הקיבוץ למפעל והועבר לקיבוץ".

 

"אילו היה מדובר ביחסי עובד ומעביד - ההסדר התקין, היה מחייב סיכום בין המפעל לבין החבר", ולא כך היה. "עובדה היא", קובע בית הדין, "שכאשר הייתה דרישה להפסיק את עבודת החבר, הפנייה הייתה לקיבוץ וכך היה הדבר בכל הנוגע לתמורה המביעה בגין עבודת החבר ועדכון התמורה".

"המסקנה היא", פוסק בית הדין", שהצבת התובע במפעל הייתה מכוח סידור העבודה בקיבוץ ולא בין התובע והמפעל", והוא מפנה לתקדים קודם שנפסק בפרשת מיכה רז ותשלובת הבנייה של הקיבוץ הארצי. הגם שבית הדין מוצא כי לא היו יחסי עובד-מעביד, הוא מבקש "להפיס את דעת הצדדים", ופוסק שלא הייתה כל אפלייה בעת הפסקת העבודה של וינר, והוא מקבל את הטענה שהדבר נעשה כתוצאה מהפסקת קו יצור של בצלצלי הפנינה, מה עוד שלדברי מנהל המפעל הוא לו היה מודע כלל למחלת החבר.

 

בית הדין דוחה את תביעתו של חיים וינר ומחייב אותו בהוצאות משפט בסך 5000 שקלים.

עו"ד נעמי אשחר מציינת כי פסק זה הוא נדבך תקדימי נוסף בשרשרת פסקי הדין בעניין יחסי עובד מעביד בקיבוץ ובתאגידיו. יחודו בכך שבית הדין אינו משנה מהקביעה שאין קיימים יחסי עובד-מעביד, גם כאשר המפעל הוא בבעלות משותפת של הקיבוץ עם גוף אחר וגם כאשר הקיבוץ עבר למבנה של שכר דיפרנציאלי. 





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים