הסטודיו של סוזי

אורית פראג

 

סוזי הרשלר (מסילות) לקחה מקום שהוגדר כמזבלה והפכה אותו לממלכה של אמנות, ציור ושמחת חיים 


"אני מרגישה צעירה", אומרת סוזי הרשלר (65), מנהלת "סוזי-סטודיו" בקיבוץ מסילות וסבתא לשבעה נכדים. הסטודיו של סוזי הוא אחוזה רחבת-ידיים, המשמשת כגן אירועים, וכמרכז לחוגי אמנות, ציור בעיקר. לפני כ-20 שנה היה המקום החלק השכוח והמוזנח ביותר בקיבוץ. סוזי ובעלה יוסף (יוסל'ה) הם שפיתחו את המקום בשעות שלאחר העבודה. לפני שנה וחצי נפטר יוסל'ה ממחלה קשה.

 

סוזי המשיכה לבדה. הסטודיו של סוזי, או כפי שנכתב על שער הכניסה "סוזי סטודיו", מכיל גינה ענקית ובוסתן עם עשרות סוגי עצים שונים, פסלים, מגדלי-תצפית (שתי סככות גדולות שמשמשות לפעילות בשעות האור וללינה בלילות הקיץ), מבנה רב-תכליתי (שהיה פעם מבנה לול ישן ועתה הוא משמש כנגרייה), גלריה, בית קפה וחדר לשיעורי הציור שסוזי מעבירה.

 

הרעיונות היו של סוזי, הביצוע היה של יוסל'ה, שהיה פסל חובב וגנן נלהב. כשנודע לו שהוא חולה במחלה, החל לזרז את קצב הבנייה והטיפוח של המקום. היום, עוזרים לה ילדיה. הם דיברו על מותו מראש. "הוא צריך לסלוח לי על הרבה דברים, כי אני לא הולכת לקבר שלו. הקבר לא אומר לי כלום. הוא יודע את זה וידע את זה תמיד, שמה שהוא השאיר לי זה מה שיש פה. אז אני נמצאת אתו כל הזמן. ואני מרגישה שהוא צופה בי כל הזמן". היא אומרת את המשפטים בעברית מתנגנת במבטא ארגנטינאי כבד, מנסה להעביר את ההומור ואז מנגבת את הדמעות מקצות העין. לאחר מותו של יוסל'ה, הוגבר קצב העבודה שלה. כל הפרויקט רחב הידיים צמח והתפתח במקורו מסטודיו קטן לציור.

 

היא החלה לצייר מגיל שמונה, בבואנוס איירס. בגיל הזה לקתה במחלה ששיתקה את מחצית גופה והיא אושפזה בבית חולים של נזירות הסמוך לבית הוריה. הנזירות לימדו אותה לצייר וכשחזרה הביתה שלחו אותה הוריה לשיעורים פרטיים אצל מורים נחשבים.

 

היא עלתה לארץ בגרעין של השומר הצעיר שהגיע, לאחר כמה תחנות לקיבוץ הראל ולמדה בקורס לאחיות. בשנות ה-80, במסגרת החלטת הקיבוץ הארצי לפנות את ותיקי הראל מהקיבוץ כדי לתת לקבוצות ההשלמה להתבסס בקיבוץ, היו יוסל'ה וסוזי אחת משלוש המשפחות שהגיעו למסילות.

 

סוזי מספרת כי היא הגיעה ביום חום לוהט למסילות וחשבה שמצאה את הגיהינום, אך הילדות שלה אהבו את המקום והכריעו בשבילה. ביום הגעתם חיכה להם מזגן בחדר. היא ויוסל'ה, משפחה עם ארבעה ילדים (הצעיר היה תינוק), נקלטו בהדרגה בקיבוץ ואין לה כל חרטה.

 

משך כל השנים השתמשה בתקציב האישי כדי לקנות כלי עבודה וכדי להשקיע במקום. אין פח אשפה שלא היו עוצרים לידו ומלקטים חפצים שונים וגם צמחי עצים לממלכה שלהם.

 

ציפור מוזרה

 

סוזי הייתה מאז ומתמיד, מה שהיא קוראת "ציפור מוזרה" ובמרפאה ידעה לייעץ לאנשים, כפי שאומר אחד מאוהביה, לקחת פטרוזיליה ובצל במקום תרופה קונבנציונאלית. אך ככלל היא מאוד מקובלת בקיבוץ והיצירה שעשתה, יש מאין בשולי הקיבוץ, כשהפכה את המזבל'ה לממלכה מפוארת, התקבלה בהערכה גדולה אצל החברים. שתי חברות בנות גילה, פנסיונריות אף הן, שולה חומסקי וקלאודיה קרפוביץ, שותפות אתה היום בפרויקט. שולה היא הגננת וקלאודיה עוזרת בהפקת האירועים ולאחרונה גם בנתה אתר באינטרנט.

 

משך השנים שילבה סוזי את עיסוקי הציור ופיתוח הסטודיו בעבודתה כאחות. שנים לפני שפרשה לפנסיה הייתה פדיקוריסטית בקיבוצי האזור ולפני-כן עבדה גם בבתי הילדים וכל הזמן הזה, משך כ-20 שנה, גדל והתפתח המתחם שלה שמתפרס היום כבר על כמה דונמים, וממוקם ליד האורווה של מסילות ובסמוך ללול. "זה התענוג שלי", אומרת סוזי. "אני קמה בבוקר ואני יודעת שאני הולכת לעשות משהו שאף פעם לא נגמר. לאחר שאני מסיימת פה אני הולכת הביתה ומציירת שם.

 

אינני מציירת ליד התלמידים שלי וגם איני רוצה להראות להם את ציורי כמודל חיקוי. אני מציירת לעתים עד השעות הקטנות של הלילה. שעות השינה הטובות ביותר שלי הן בבוקר. והבנות יודעות, אם סוזי לא באה, היא ישנה".

 

אך האמת היא שסוזי בעיקר לא ישנה. המקום התחיל להתפרסם וקבוצות של ילדים ובני נוער או קבוצות נשים מגיעות אליה לפעילויות שונות, חלקן הרצאות מוזמנות וחלקן פעילות במקום. 

 

הפיתוח אינו חדל אף פעם. לאחרונה נבנו שירותים מיוחדים לנכים. ההוצאה לא באה מקופת מסילות, למרות שסוזי מעבירה כל חודש סכום נאה למדי, אלא מבתה, ששמה 5,000 שקל. היא קמה בבוקר ומרגישה שכבר בלילה חלמה את התוכניות לפיתוח הבא. "לכן אני עייפה ולא עייפה. יכולה להישאר מפה ועד הודעה חדשה. הזמן הוא לא זמן אצלי. אין שעון. השעות הקבועות היחידות שלי הן זמני החוגים".

 

סוזי עורכת כשלושה חוגי ציור לילדים, ובנוסף עורכת סדנאות לילדים אוטיסטיים שהופכים להיות אורחי המקום ולקבוצה של ילדי תסמונת דאון מהאזור. מי שמגיע מקבל גם ארוחה שהיא תבשל או שישב בבית הקפה עם עוגות ומה לא.

 

האורחים שותים בבית הקפה, שעל קירותיו תחריטים של סוזי ועל כל שולחן מפה עם תעתיק של הקלאסיקה של ציירי המאה ה-20 (פיקאסו, גוגן, מונה ועוד..). ליד בית הקפה חלל גדול: זאת הגלריה. על קירות הגלריה ציורים של סוזי.

 

לאחרונה החלה להבין את ערכם האמנותי ואת הפוטנציאל הכספי שגלום בהם וכמה תמונות שמכרה עזרו לה לממן עוד חלק ועוד חלק ב"סטודיו". היא בקשר מתמיד עם מרכז המשק, ויש לה חשבון פתוח בחנות בבית שאן, אבל היא שונאת את הצורך לבקש. "אני יכולה לתת את הכל. אצלי לא תמצאי את המילה לא, אבל אני לא רוצה להתחנף ולבקש מהקיבוץ דברים". לכן עדיין הילד בא ועוזר מתי שהיא רק מבקשת ורוב הפרויקט הוא מעין עסק משפחתי ואישי, בד בבד עם זה שהוא שייך לקיבוץ.

 

את לא מרגישה איזו ביקורת מהקיבוץ על הפרויקט הזה?

סוזי: "קודם כל, הכסף שהרווחתי פה, הכל הולך לקיבוץ. אני עצמי הולכת יחפה כמעט, וגרה בדירה של 42 מ"ר עם שניים וחצי חדרים. אם היה לי את כל הכסף שהכנסתי למקום הייתי היום אדם עשיר. אבל אנשים מעריכים את המקום הזה. כשהגיעו לפתיחת הגלריה הם התפעלו מעצם העניין, לא ידעו שיש פה דבר כזה.

 

"אני ויוסל'ה חלמנו על מקום כזה כמה שנים טובות. למעשה רצינו ליצור מעין דבר שהוא כמו 'צוותא'. כשהיינו בהראל היינו נוסעים לצוותא באופן קבוע ופה לאט לאט הבשיל הרעיון לפתח אותו בכיוון. זה אולי לא צוותא, אבל זה משהו שהוא חי בעצמו וממשיך לחיות".

 

יש לך מסר לאנשים בגילך?

"לקום בבוקר ולהרגיש שהם עושים משהו. לא חשוב מה. אני לא מגיעה אף פעם למועדון גיל הזהב, כי אין לי את זמן. הם לא מבינים שאני עושה פי עשר ממה שהם עושים, והראש שלי כל הזמן ביצירה".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים