פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת

נחמן גלבוע

 

רעיה ויוסי אופנר שכלו באסון המסוקים את בנם, אבי, והחליטו לקיים לזכרו ולזכר חבריו וחללים נוספים, מסע ב"שביל ישראל" שהחל בסוף פברואר באילת ויסתיים ביום העצמאות באתר האנדרטה שתוקם לזכר חללי אסון המסוקים בקיבוץ דפנה. המסע, אליו גויס לצורך הארגון מזכיר הקיבוץ הדתי לשעבר נחום ברוכי, מיועד לחילוניים ודתיים, והם מגדירים אותו כמסע חווייתי של זיכרון, התחדשות ודיאלוג בנופי הארץ, בשאלות העומק של החברה הישראלית 


"תגיע ב-7.30 בדיוק לחניה במישור רותם. משם יאספו אותך לנקודת ההתחלה של המסע. אל תאחר, כי לא יחכו לך". את ההוראות האלו אני מקבל מנחום ברוכי ערב לפני הצטרפותי, בפורים האחרון, ליום טיול במכתש הקטן במסגרת המסע "נפגשים בשביל ישראל".

 

ברוכי, 68, מזכיר הקבה"ד לשעבר, וכיום מורה ללימודי ארץ ישראל בתיכון הדרומי של הקבה"ד, גויס לארגן את המסע על ידי רעיה ויוסי אופנר, שחברו לתנועת צו פיוס ולמדרשה באורנים. רעיה ויוסי, מקריית טבעון, חברי קיבוץ עלומים לשעבר, שכלו באסון המסוקים את בנם, אבי אופנר ז"ל, והחליטו לקיים לזכרו ולזכר חבריו וחללים נוספים, מסע שהחל בסוף פברואר באילת ויסתיים ביום העצמאות באתר האנדרטה שתוקם לזכר חללי אסון המסוקים בקיבוץ דפנה. את המסע, המיועד לחילונים ודתיים, הם מגדירים כמסע חווייתי של זיכרון, התחדשות ודיאלוג בנופי הארץ, בשאלות העומק של החברה הישראלית.

 

מכיוון שמישור רותם נמצא כ-20 ק"מ מדרום לדימונה, אני לוקח מקדם ביטחון ויוצא לדרך בשעת בוקר מאוד מוקדמת. ב-7.15 אני כבר נמצא בחניה של אחד המפעלים, ולא מוצא שום נפש חיה הקשורה למסע. ב-7.30 אני עובר לחניה של מפעל אחר, ופוגש שם את יובל נופר מגונן, המשתתף במסע מתחילתו. גם הוא לא יודע איפה רכב ההסעות. רק בסביבות 8 אנחנו חוברים אל הרכב הזה, שמגיע מנקודת הלינה של הערב הקודם. "מצטער", אומר לי אחר כך ברוכי, "לא לקחתי בחשבון שבפורים אנחנו מאריכים בתפילת הבוקר". כך מתחיל הדיאלוג שלי עם הדתיים.

 

למי מוקדש היום

 

בנקודת היציאה נערך מעין טקס יומי. רעיה מציינת את התאריך העברי והלועזי, שרים כמדי יום את "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו אומר הוא שלום", ומודיעים לזכרו של מי מוקדש היום הזה. את היום הזה מקדישים לזכרו של צביקה זימן שנהרג בפיגוע בעתניאל, ומאיר לאופר שנהרג במבצע סיני. לאחר שמציגים את הקבוצות המשתתפות במסע, מתאר המדריך מהחברה להגנת הטבע, גלעד רונן, את המסלול שנעבור היום.

 

נתחיל ממצד תמר, נרד לנחל צפית, נעלה את מעלה חצירה, ומשם נגלוש למכתש הקטן ונסיים בפתחו. 10 ק"מ של עליות ומורדות.

 

לרונן, במקור מגבעתיים וכיום תושב מצפה רמון, קרה מה שקורה לרבים ממשתתפי המסע. הוא התבקש להדריך במשך יומיים, התאהב במארגנים ובמטיילים, ונשאר להדריך 5 ימים. "המדבר הוא תמיד אמצעי חינוכי מצוין", הוא אומר. "אבל פה, כשמגיעים אנשים מקבוצות שונות מכל קצווי הארץ, זה פועל עוד יותר טוב. נוצר כאן דיבור פתוח תוך כדי חוויה משותפת. אני אוהב את הרעיון של המסע הזה. זו דרך טובה יותר להנצחה, מאשר לשים שלט בכל מקום".

 

לאחר שרונן מסביר ליד מצד תמר על שורת המצודות שנבנו על ידי הרומאים לשמירה על הצירים המרכזיים, מוסיף גלעד אטקס מירוחם, אשר עבד ברשות לשימור עתיקות, שהמצד הזה שימש כמתחם גדודי שממנו יצאו משמרות לפיקוח על הדרך. אטקס, אדריכל במקצועו המשמש כמהנדס העיר ערד, ואשתו איריס, גננת בירוחם, הגיעו ביום האביך הזה יחד עם שני ילדיהם המשותפים, הלל בת ה-4, ויהודה, תינוק בן שנה. הוא ירושלמי במקור שירד לירוחם במסגרת גרעין נח"ל דתי, והיא בת שדה אליהו, והם נשואים בנישואים שניים. הם הצטרפו לטיול עם שני ילדיהם הפעוטים, מכיוון שאחותה של איריס, ענת, היא חברתו של דוד, בנם הצעיר של רעיה ויוסי. אטקס אומר שהוא לא חושש לשלומו של יהודה ביום החם הזה. "הוא כבר רגיל לטייל אתנו במדבר", הוא מסביר, ומוסיף שלדעתו המסע הזה הוא דרך מאוד מיוחדת הן להנצחה והן למפגש בין אנשים, והוא שמח שהמסע נתמך על ידי גופים ציבוריים ולא על ידי חברות מסחריות.

 

הדרך ממצד תמר לנחל צפית היא דרך נעימה. הליכה קלה במישור ולאחר מכן ירידה אל הנחל.

 

שביל ישראל המסומן בצבעים המיוחדים לו, מתפתל בין האבנים שהאזור כולו רצוף בהן. במסע משתתפים היום כ-150 איש ו-3 כלבים. שני כלבים מעוטרים בסרטים אדומים לכבוד פורים.

 

השלישית, כלבת פיקנז קטנה מעורבת בפינצ'ר, משתדלת לדדות מעל האבנים ולעמוד בקצב. קוראים לה נימי והיא שייכת לאלון גוטמן בן ה-18, שהגיע מהוד השרון עם אביו ליום טיול. "חבר של ההורים שלי שלא עובד עכשיו משתתף בכל המסע, והוא הזמין אותנו וחברים נוספים להצטרף היום לטיול", מסביר אלון.

 

שמות הפרחים בדרך האסוציאציה

 

בזמן ההליכה מספר יוסי אופנר לשניים מחבריו, על הדרך שלו לזכור שמות של פרחים. זה עובד על עקרון אסוציאטיבי. "למשל", הוא אומר, "אני חושב על גולדה מאיר, שהיה לה אף ארוך וקצת זיפים, ומיד נזכר שהפרח שראינו נקרא חוטמית זיפנית".

 

בסביבות 11 לפני הצהריים אנחנו מגיעים לגבי המים של נחל צפית. יובל נופר, בן 73 מגונן, פושט את בגדיו וטובל בתחתונים במים הצוננים. נופר נמנה על קבוצה בת כ-15 איש שהחלה את המסע ביום הראשון ליד מסוף טאבה, ומתכוונת להתמיד בו במשך 42 יום עד לסיומו. כדי להספיק להגיע לנקודת ההתחלה של המסע הוא יצא בג'יפ הסוזוקי שלו מגונן ב-5 בערב, נסע ברוב שעות הלילה עם עצירה אצל בנו בשדה בוקר והתייצב בבוקר באילת.

 

גם יורם קרני, 59, לשעבר רמת השופט וכיום נצרת עילית, נמנה על הגרעין הקשה של הצועדים. 3 ימים לפני שהמסע יצא לדרך הוא שמע את נחום ברוכי בגלי צה"ל, ומיד הודיע לאשתו ולבוס שלו שהוא מתכוון להיעדר בחודש וחצי הקרובים. "הבוס שלי דווקא אמר שהוא מקנא בי", אומר קרני, העוסק בהקמת אנטנות לחברות הסלולר. הצעידה נמשכת בדרך כלל מיום שני עד שישי, ובימי ראשון הוא מארגן את הדברים בבית וקצת עובד. "יש לי בת חוזרת בתשובה שגרה בגוש עציון", הוא מספר, "ונושא היחסים בין דתיים לחילוניים מאוד מעסיק אותי. אני מוצא אצל המתנחלים כעס עצום כלפי המדינה, וחושב שמסע כזה הוא הזדמנות לשמוע אותם ולהידבר אתם". קרני עדיין רואה את עצמו קשור מאוד לרמת השופט, ובאופן טבעי הוא צמוד רוב הזמן לעודד חכים, 34, בן רמת השופט, העוסק בצילום והפקות טלוויזיה, שגם הוא עזב את עבודתו והצטרף למסע עד סופו.

 

המנוחה בנחל צפית מנוצלת לדיון בקבוצות קטנות בסוגיה חברתית, כפי שנעשה בכל אחד מימי המסע. מנחת הדיון הפעם היא ירושה אברהם הלאור, ילידת הודו וחברה בקבוצת במדבר שבירוחם, העוסקת בהנחיית קבוצות בסוגיות חברתיות ברוח היהדות. היא מחלקת דפים שבהם מצוטטים דברי הרמב"ם וחכמים אחרים העוסקים בפורים, ומדגישה את הסולידריות החברתית והקהילתית במשנתם. לבקשתה מתפתח דיון בקבוצות על ההתנדבות בקהילה, מול מחויבות המדינה לאזרח.

 

הקבה"ד נרתם למשימה

 

מנחל צפית אנחנו עולים את מעלה חצירה, עלייה תלולה הנמשכת שעה וחצי עד לדופן המכתש הקטן. אני מנצל את העלייה כדי לשמוע מברוכי על התגייסותו למסע. "אני חייב להודות שהיה קל מאוד לשכנע אותי", הוא מספר. "הבעיה היחידה שלי הייתה מה אני עושה עם הדוקטורט בנושא הקיבוץ הדתי שאני רוצה לגמור כבר כמה שנים, ובדיוק באותה תקופה קיבלתי מלגה לביצועו. לקחתי את כל המחקר ושמתי אותו על דיסקט בארכיון הקבה"ד, ואמרתי שאחזור אליו אחרי יום העצמאות. מאז אני עוסק בפרויקט הזה כפעיל עם רכב של הקבה"ד, שרצה להיות מעורב בעניין". כשהחל המסע צמצם ברוכי את ימי ההוראה בתיכון ליום אחד בשבוע, יום חמישי. בשבוע שלפני הטיול שלנו הוא קיבל טלפון מקבוצת תלמידים שהודיעו לו: 'השבוע אל תבוא ללמד. השבוע אנחנו נבוא ללכת ברגל יחד אתך'.

 

כשהחלו ההכנות למסע חשבו המארגנים על קהל יעד מסוים, שיבטיח נוכחות שווה, פחות או יותר, של חילונים ודתיים. לשם כך הם פנו למכינות קדם צבאיות, ישיבות, מדרשות, וחניכי שנת שירות.

 

"הופתענו לגלות שזה לא בראש שלהם", אומר ברוכי. "ראשי המדרשות והמכינות אמרו שזה מפעל יפה, אבל בפועל נוכחנו שאין בכלל נרשמים. במקביל פרסמנו את הנושא באמצעי התקשורת, ושם דווקא ראינו שיש הענות. זה התחיל בטפטוף של בודדים, עד שגלי צה"ל נכנסו לעניין עם תחילת המסע. מפקד גלי צה"ל, אבי בניהו, לקח את העניין הזה כמשימה אישית, אסף את כל ראשי המחלקות והטיל עליהם לבדוק איך הם משלבים את המסע בתוכניות שלהם, והתוצאה הייתה שאחרי 4-3 ימים התחלנו לראות קפיצה במספר הנרשמים ממש בטור גיאומטרי".

 

התגובות שהוא מקבל נפלאות. "המכנה המשותף של ההולכים בשביל הוא קודם כל לאהוב לטייל", מציין ברוכי. "המפגש בין דתיים לחילוניים הוא נורא חשוב, אבל אם אתה לא מסוגל ללכת 15 ק"מ ביום, אין לך מה לבוא לכאן. אין כאן תופעות של כאלו שמקטרים על ההליכה, או שבאים לחפש מקומות בילוי. לדוגמה, הולך פה אחד שבחיים שלו לא הלך במסעות בשטח. בצבא הוא היה בחיל האוויר. היום הוא חורש את השביל לראשונה בחייו והוא מלא התלהבות. יש כאן איזשהו קסם, שגורם לאנשים להרגיש שזה משהו מיוחד".

 

הקבוצה המתמידה מורכבת בעיקר מצעירים בשנת שירות, ואנשים שיכולים להרשות לעצמם לא לעבוד במשך חודש וחצי. "נוצרה קבוצה מאוד משמעותית של אנשים שנרשמו לכל המסלול והחלטנו לטפח אותם", מסביר ברוכי. "ערכנו אתם פגישה עוד לפני היציאה לדרך, ואמרנו להם שאנחנו רואים בהם חלק מהצוות הקבוע של המסע. למרות שבהתחלה אמרנו שהאנשים צריכים להסתדר בעצמם עם ההגעה והפיזור, אחרי שהתגבשה קבוצת הקבועים אנחנו מסייעים להם גם בעניין הזה. כיוון שמדובר בקבוצה מעורבת של חילונים ודתיים, החלטנו לקצר את הטיולים בימי שישי, כדי שהדתיים יספיקו להגיע לכל חלקי הארץ לפני כניסת השבת. חלק מהאנשים באים עם רכב על בסיס יומי ומוחזרים אליו, וחלק מוסעים באוטובוסים אל מקום לינה לילי ומוחזרים למחרת למסלול הבא. רוב האוטובוסים ניתנו לנו ללא תשלום כתרומת המועצות האזוריות".

 

גם הקהל הקיבוצי היה קהל יעד של מארגני המסע, והם שלחו את פרטי המסע לכל הקיבוצים בארץ. חלק מחברי הקיבוצים נענו ובאו, ובחלק לא הגיבו. מטבע הדברים, היו קיבוצים קרובים יותר למשפחת אופנר שראו בזה אתגר. קיבוץ סעד החליט לתרום סעודות למסע, וקיבוץ עלומים תרם אלפי חולצות המחולקות לכל משתתף במסע. ביום שישי שעבר התקיים על השביל כנס של כל הגרעינים שהגיעו לעלומים.

 

הירידה למכתש לא קלה. במקומות מסוימים השביל תלול ומלא אבנים זעירות, וחלק מהאנשים נעזרים במקלות הליכה מתכתיים המזכירים את מקלות הסקי של אולימפיאדת החורף. בתוך המכתש ממלאת אחת המטיילות הצעירות, בקבוק חול בצבעים שונים. גם זה מנהג שעובר מדור לדור. אפרת ויהודה עגנון ממשגב עוצרים בצל השיחים שצמחו באפיק הוואדי החוצה את המכתש.

 

הם הצטרפו ליום הזה בהמלצת חברים עם בנם ניתאי בן ה-13, לאחר שטיול שניסו לארגן לבני הכיתה שלו לשנת בר המצווה לא התממש.

 

מי שרוצה בא

 

לפני סיום המסלול עוצרים להפסקה אחרונה, ורעיה מספרת כיצד נולד הרעיון. בעלה, יוסי, הוא דתי, היא לא מוגדרת, והילדים שלהם חילונים. "המשפחה שלנו היא משפחה מעורבת של דתיים וחילוניים", היא אומרת, "ואבי שלנו היה בדיוק באמצע, בין דתי לחילוני. העניין הזה העסיק אותו. כשאבי נהרג היה לנו מאוד ברור שההנצחה שלו תהיה בזה שנעשה משהו בתחום הזה. כשנה לאחר מותו הקמנו קבוצת לימוד מעורבת של דתיים וחילוניים, שכבר עובדת 8 שנים. ליוסי זה לא הספיק והוא חיפש משהו משמעותי יותר לעשות במו רגליו. לפני כמה שנים הוא העלה את הרעיון שנצא למסע בשביל ישראל. במשך שנה-שנתיים שמתי על זה וטו, עד שהוא אמר לי: 'או שאת מצטרפת אלי, או שאני אלך לבד'. לא רציתי לתת לו ללכת לבד. התחלנו לדבר על זה עם חברים, והם התלהבו ואמרו שהם יבואו אתנו. ככה צמח המסע הראשון ב-2002. התחלנו ללכת ולהפתעתנו הצטרפו אלינו הרבה אנשים. היה לנו אתר אינטרנט שהגיס שלי בנה, ואנשים הצטרפו דרכו. בסופו של דבר, הלכו אתנו במצטבר במשך החודשיים כ-800-600 איש. הדבר הכי מדהים שקרה היה החיבור של האנשים על השביל. אנחנו לא הזמנו מישהו מסוים. אמרנו שמי שרוצה שיבוא, ונוצרו חיבורים מאוד מעניינים של כל מיני קצוות, צעירים ומבוגרים, ימנים ושמאליים, עירונים וקיבוצניקים, דתיים וחילוניים. אלו היו חיבורים שבדרך אחרת לא היית מפגיש אותם. סיכמנו את המסע בהרגשה מאוד טובה".

 

את המסע הנוכחי הם התחילו לתכנן בשנה שעברה, יחד עם נציגי צו פיוס והמדרשה באורנים שבה רעיה עובדת. "כשדיברתי על זה עם החברים שלי שם, הם נורא התלהבו והציעו שנעשה את זה יחד.

 

כך נולד הרעיון של מסע זיכרון, התחדשות ודיאלוג. הרחבנו את זה גם לכלל הנופלים במערכות ישראל. לאט לאט צמח המבנה והתוכן של המסע, עם הסדנאות ועם המפגשים בסופו של כל יום.

 

עבדנו על זה הרבה זמן, וזה יצא לדרך בהצלחה שלא חשבנו עליה. אני שומעת שאנשים מאוד מתלהבים, ורואה שהסדנאות מובילות לדיבורים בין האנשים שלא היו קורים במקום אחר. אנשים באים ליום אחד ומחליטים להישאר".

 

העיסוק במסע מקל עליה במשהו. "אחד הדברים שאמרתי לעצמי, זה שאני לא אתן שהזיכרון של אבי יימחק", אומרת רעיה. "ילד בן 21 עם כל כך הרבה חלומות ושאיפות, פתאום נעלם ואף אחד לא יודע עליו. הוא לא יכול לדבר, ואני הרגשתי שאני צריכה להיות הפה שלו. מה שמיוחד לאסון המסוקים זה שכולם דואגים לכולם, ומי שמנציח את בנו מנציח את כל 73 הנופלים. לכן גם אנחנו מנציחים את כולם, ובכל מקום שאנחנו עוברים אנחנו מזכירים את הנופל שבא משם".

 

מוטי זעירא מגבעת חיים איחוד, מנהל המדרשה באורנים, מספר שהקשר של המדרשה עם רעיה ויוסי נוצר לפני הרבה שנים בנושא הדיאלוג בין דתיים לחילוניים והפך לסיפור אהבה. "רתמנו למסע את הידע החינוכי שלנו, וגם הפכנו לעורף הלוגיסטי והארגוני", הוא מספר. "למדנו מהמסע הקודם שכשאנשים הולכים ביחד, משהו נפתח אצלם בלב ובנפש. זה הוכיח את עצמו. הנחנו שבהליכה עם אנשים שונים זה מזה יכול לקרות משהו שלא קורה ביום יום, בוודאי לא באווירה של פופוליטיקה וויכוחים בסלון. צריך קצת להתעייף בהליכה, לעבור חוויות, לאכול יחד, וזה משנה את צורת השיח. יש כאן משהו שהמדרשה עושה בכל ימות השנה, והמסע הזה חשף אליו אנשים שלא מגיעים אליה בדרך כלל".

 

ב-4 אחר הצוהריים אנחנו מגיעים לנקודת הסיום בפתח המכתש. את פנינו מקדמים שולחנות ערוכים בכל טוב, ולצדם כמה בקבוקי יין ובלונים צבעוניים לכבוד חג הפורים. לכיבוד אחראים אנשי סעד, שהגיעו ערוכים למשימה. לאחר הארוחה מספר יוסי אופנר על המשמעות הדתית של פורים, ומוטי זעירא מתמקד בתיאור החג אצל החלוצים החילוניים שהקימו את תל-אביב. לאחר שרשרת תודות למארגנים וחידון בנושא החג, פוצחים כולם בשירה ובריקודים לצלילי נגינתם של נדב ברמן מבארות יצחק ושני חבריו. ורק בשביל המראה הזה, של דתיים וחילוניים מחוללים באמצע המדבר עם זוג הורים שכולים שבחרו להמשיך בחיים בעלי משמעות, היה שווה להצטרף אל ההולכים בשביל.

 

למעוניינים להצטרף לאחד מימי המסע או למספר ימים, ניתן לקבל מידע ולהירשם באתר:

www.avi-beshvilisrael.org.il





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים