האב הבן ורוח המהפכה

אורה ערמוני

 

פורסם ב-11.12.91

 

בין פרקי החשבון שעורכים בני דור המהפכה עם הוריהם, בין ניפוצי המיתוסים וכתישתם עד עפר, ייחשב "פלג", ספרו של יריב בן-אהרון, לאחד הנוקבים והכואבים * אם לא הקשה שבכולם


יצחק בן אהרון

לפני שנה קיבלתי את דפי המחשב לידי. עברו עליי כל חבלי הלידה שעברו על כולם: שפה קשה, גבוהה, כתיבה לא-קולחת, מסורבלת, אבל הקושי הגדול ביותר היה בתחושה שהעולם רועד סביבי. מיתוסים לא מתמוססים. מיתוסים מתנפצים בקול תרועה רמה. אחר-כך, במשך חודשים רבים, עקבתי בחרדה אחר התגובות של הוצאות הספרים, שהשיבו את פני כתב-היד ריקם. קיוויתי, יחד עם יריב, שיימצא העורך רחב-הלב, שיאמץ את הספר אל לבו ויעשה בו את החריש הדרוש. שום דבר לא קרה. 12 עותקים הדפיסו לעצמם חברי "המדרשה" באורנים, ותו לא. הספר שקע בתהום הנשייה. ואז, כשהתקשרתי ליריב הייתה תגובתו: חשבתי שגם את ויתרת. ובכן, לא ויתרתי, ואני עדיין מקווה לגואל. כשהצעתי ליריב שבינתיים נקיים שיחה וננסה להבין מה קרה ומדוע יש קשיים בהוצאת הספר, הייתה התלבטותו קשה. אבל משהכריע וביקש לשוחח, סיכמנו שהשיחה תצא לאור, כפי שהיא, ללא תגובתו של מי מן הנזכרים בה, וללא התערבותו של מישהו מבני המשפחה. לאחר מכן, אם ירצה מישהו להגיב, בשיחה או בכתב, בבקשה. כל המקום והזמן לפניו.

 

יריב בן-אהרון, 57, בן גבעת-חיים מאוחד, חבר ראש-הנקרה, עמית במכון הרטמן ללימודים מתקדמים במדעי היהדות בירושלים, מרצה בנושאי יהדות ועובד במעבדת תרביות ראש-הנקרה בייצור קרקעות סטריליות-מלאכותיות. מונולוג.

 

"ניסיתי להיגמל מאסון ילדות"

 

את "פלג" כתבתי בשני פרקי זמן. חלק אחד בשנים 1974-1969 והחלק השני בין 1990-1986. תריסר שנים בין לבין היה הספר גנוז, שכוח, ללא כל מגע-יד ומגע תודעה. העובדה שחזרתי אל כתב-היד לאחר תריסר שנים מעידה שהספר היה מונח עמוק בתוכי, ממתין.

 

הניסיון לכתוב את סיפור החיים שלי דרך הרומאן, היה קשה כשאול. עברתי המון ייסורים. המון כאב. הכתיבה הזו הייתה צורה של היאחזות בחיים. זה היה ניסיון להציל אמת שמאיימים עליה, שמשתיקים אותה, שמכונה אדירה, שאיני יודע לפרש את חלקיה, עומדת להחניק אותה בתוכי. אמת שצריכה להיצעק, להופיע בתוך המציאות. המניע הכי חשוב של הספר הזה היה הניסיון להיגמל מהאסון של ילדות זו שלי. רציתי לבטא את נס ההישרדות שלי במשפחת בן-אהרון, כדי להיפטר מזה, כדי להתחיל לחיות אחרת, כדי לפתוח פרק אחר, חדש, איתן, בריא, משלי. מצד שני, אולי כפרדוקס, רציתי גם למנוע את השכחה. הרגשתי שאם לא אכתוב, הדברים ילכו לאיבוד. הרגשתי חוב לאנשים, לתקופה מסוימת, לבני-גילי, לעצמי, וגם לדור האבות. הרי הייתה פה הרפתקה, ניסיון בל-ייאמן, שהשתתפתי בו בעל כורחי, כילד, ואני חייב להעיד על הכאב, על הטירוף, על הגדולה, על ההרס ועל הבנייה. רק ב-1986, כשעזבתי את גבעת-חיים, היא "שדה-תפוח", הקהילה שבתוכה מתרחש הרומאן, ועברתי לראש-הנקרה, חזרתי לכתב היד. הייתי צריך להעתיק את הבית שלי לכאן, להיות מספיק רחוק, פיזית, גם כדי לזכות בריחוק פנימי שיאפשר לי למצוא בתוכי את הכוח לסגור את העלילה ולחתום את הדמויות.

 

"שיחה וקשר עם אב חיפשתי"

 

חבריי ושותפיי מ"המדרשה הציונית" באורנים אמרו לי: "שמענו שבשום מקום לא רוצים את הרומאן שלך. אנחנו רוצים. נשב בחברותא, ארבע פגישות, ונלמד קטעים ממנו". הרומאן הודפס ב-12 עותקים, ולמדנו. מפה לשם, לכל אחד מהם חבר וחברה וידידים, וההבטחה שרק 12 אנשי המדרשה יקראו ברומאן, לא עמדה במבחן המציאות. במבט לאחור, עצם נכונותי להעביר את כתב היד לפורום הזה הייתה בה, כנראה, נכונות מצדי לתת לספר לרוץ.

 

באו לאבא ידידים ואמרו לו: "ראינו וקראנו את כתב היד של הבן שלך. הוא עובר מיד ליד, קראת?" עלבון גדול מזה אי אפשר להמציא. אבא פנה אליי בתלונה מרה: "כל זמן שקוראים רק מבקרים ועורכים, ניחא, אני מתגבר על יצרי. אבל עכשיו, שכל איש דש בענייני דרך הספר, כל הולך רכיל, ואני - לא. הייתכן?". לא הייתה לי ברירה. שלחתי אליו את הספר בדחילו ורחימו. אמרתי לו שלא יקשיב להולכי רכיל. שיקרא.

 

תגובתו הראשונה של אבא הייתה מהממת, וככלות הכול, לא מפתיעה. זה היה הדבר הכי אישי שנתתי לו בכל ימי חיי. נתתי לו לקרוא כתב יד של רומאן אוטוביוגראפי, והוא, כתגובה, שלח אלי צילום חילופי פתקים בינו לבין מוקי צור, מזכיר התק"ם, בהם כתב - למוקי! - כי שיחה על הספר לא תהיה.

 

לא הסתפקתי בפתק, ואמרתי לאבא: צריך לדבר. ואבא אמר: "תשמע. בספר הזה יש דברים אינטימיים. עליהם לא אדבר, כי אני משוחד. יש דברים שאינם אינטימיים, שאינם השתקפות של חיי המשפחה. לגביהם אני מנוכר. גם עליהם לא אדבר. יש דברים שהם בתחום הספרות, יש מומחים גדולים ממני בספרות. גם על ספרות, אם כך, לא נדבר". וכך זה הסתיים: לא נדבר. לא תהיה שיחה.

 

זה היה אישור מובהק לכך שהספר לא חולל שום דינאמיקה של שינוי. והילד שבי, שמנסה לבנות מחדש את העולמות החרבים של קרבה, חום ואינטימיות שחסרו לי כל חיי, הילד הזה ממשיך את הדיאלוג השתוק הנצחי, שבו אסור לדבר באמת על מה שקורה בנפש. שתמיד מדברים רק על מה שקורה במפלגה, בארץ, בקיבוץ, בהסתדרות. הדיאלוג לא ניצת כתוצאה מהספר. להפך.

 

עוד ניסו לתווך בינינו. וכבר הייתה אמורה להתקיים פגישה ואז אבא אמר: "נדחה. לכשירווח לשנינו, נדבר". ואני הרי לא רווחה ביקשתי. קשר חיפשתי. שיחה עם אב. אבל, אין לזה תקנה.

 

"חייתי בעולם קירח מאהבה"

 

שני בנים נולדנו למרים ויצחק בן-אהרון, אני ואחי ישעיהו, ברווח של 21 שנים. הפרש הגילים הזה יכול להדגים את סיפור החיים של המשפחה. אני, הבן הבכור, עברתי את כור ההיתוך של החינוך המשותף: באין-משפחה, באין-בית, הרבה פעמים באין-הורים גם בשטח. עולם מאוכלס אידיאות ומצוות "עשה". עולם קירח מאהבה, מחום, מאינטימיות.

 

הייתי בן 10 חודשים כשההורים השאירו אותי לשנה שלמה באומנות של מטפלת התינוקות, כשהם נסעו לחו"ל, לשליחות. חלק מההחלמה שלי מטראומות הילדות הייתה עדותו של אבא, שנאמרה לי כשהייתי כבר בן יותר מחמישים. אבא אמר לי כך: "הקושי של אימא היה בכך שהיא הייתה צעירה, יפה, מלאת חיים, שואפת לחיים משלה, ולא הייתה מוכנה בשלב ההוא של חייה לאימהות. אימא עזבה אותך כי היא לא יכלה להתמודד עם שאלת האימהות". למה היה לי כל-כך חשוב לשמוע את זה אפילו בגיל 50? כי ילד דחוי על-ידי אימא שלו, ידוע שמובלעת בדמו, בפסיכיקה שלו, התחושה שהוא לא ראוי ולא שווה. זה מצוי בתשתית נשמתו. אהה, חשבתי, אם כך לא בי האשמה. אני בסדר. אימא היא זו שלא הייתה בסדר. תארי לך, בגיל 50 לעסוק בדברים האלו.

 

כרגיל אצל אבא, גם פה יצא שלא בו האשם. אימא אשמה. האשמה כולה הוטלה עליה: היא לא הייתה בשלה. ומהי מידת האחריות של אב כשיש לו אישה לא בשלה? מה האחריות של אב כשהוא עושה ילד? איזה מסקנות נובעות מזה לגבי מה מותר לו ומה אסור? המודל הזה, שאימא אחראית על חוסר החום וחוסר הבית, והוא בעל נפש חמה ונדיבה, חזר לאורך כל הימים. אימא קלטה את רעמי הבנים והייתה מוקד האכזבה מהציפיות לבית, והוא תמיד יצא בסדר. רק אחרי מותה של אימא, פתאום הרגשתי איך המסך הזה נקרע אצלי. ראיתי - באיחור אדיר, רק לקראת סוף היצירה, ומבחינה זו טוב שהספר לא יצא עדיין - איך הוא דרס אותה. איך היא הייתה נרצעת לו. איך הוא השליט עליה את עולמו, את חוג ענייניו, את סדר העדיפויות והקדימויות, את המסגרות: על מה מדברים ועל מה שותקים. איזו עריצות!

 

תראי, אימא אהבה אותו, אחרת לא הייתה נשארת, אבל זה היה כלא. היא התגרשה ממנו פעם. הלכה עם מישהו אחר למשך שנתיים וחצי. אז היא לא סלחה לעצמה על זה כל חייה, וחיה עם המון רגשות אשמה. על ערש מותה, כשתאי הסרטן כבר זחלו למוחה וצלילותה אבדה, היה בינינו מפגש מרגש עד דמעות. היא קראה לי ודיברה על הספר וביקשה סליחה ומחילה על מה שלא הצליחה להעניק לי. שנינו בכינו.

 

ואז היא אמרה: תביא לי את אבא. והיא אמרה לו: אני רוצה לדבר אתך על האשמה שאני מרגישה כלפיך בגלל התקופה שהלכתי ממך. והוא, בקשיחות שלא תיאמן, אמר לה: מה אני, כומר מוודה? אני לא כומר. אמר, וזז הצדה. ואז חשבתי יש באיש הזה יושר. אבל הוא אכזרי מאין כמוהו. למה יושר? אולי הוא לא רצה לקבל את הווידוי שלה כי הוא עצמו בגד בה יותר מפעם, ולא רצה לספר לה על כך? וככה הוא בונה, עד היום, את המיתוס של בן-אהרון: החלוץ. האידיאליסט. הסוציאליסט. דובר האמת. ולא על כך אני מאשים אותו. הוא בשר-ודם כמו כולנו. אבל במיתוס הסבל הבעל היה תמיד בחזית האידיאית, והאישה התייסרה בערירותה.

 

"למהפכנים אין יורשים"

 

ישעיהו נולד וגר במרחק של 21 שנים ממני, ושם קרה בדיוק ההפך. אני הייתי קורבן החסך, קורבן הצמא, והוא טבע במבול. ההורים חיו אז ברמת חיים גבוהה של איש ציבור, שר בממשלה ומזכ"ל ההסתדרות, היו בשליחויות וישעיהו יחד אתם. הם פיצו את עצמם על התקופה החלוצית הקשה ועל המחסור במשפחתיות, באימהות. ובמקום הצמא המטרף שגזרו עליי, חנקו אותו במבול של שפע ומתירנות. שנינו, בשני הקטבים, היינו קורבנות לאגו-טריפ של ההורים. כשהם חשבו שהאידיאה מחייבת לזנוח את הילד, או למצוא לו פתרון, כביכול, בחינוך המשותף, עשו כך. וכשחשבו שלילד מגיע הכול, נהגו כך. ובשני המקרים הם נקטו חוסר אחריות קיצוני כלפי היצור החי שגדל בביתם. הם לא היו מסוגלים לקבל שותף חדש לתוך הבית, כי הבית הוא שלהם. אימא הצליחה לשרוד במערכת הזו, כי היא אהבה את אבא. יש בו המון אש.

 

אבא היה קוסם, מכשף, ואימא נצרבה. היא נשרפה, ובכל זאת היו לה המון כוחות להתחיות ולהמשיך ואפילו לברוא לעצמה עולמות משלה: חינוך, תרבות, ניהול. ואנחנו היינו הקורבנות. אבא שייך לדור של מהפכנים שרוצים לבנות את כל העולם ולא יודעים לבנות בית אחד ולגדל בו ילד. יסוד החורבן שייך לדינאמיקה של חיי המהפכנים. הסיסמה הייתה: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". והיום, בשנות התשעים, אנחנו מבינים שמה שבאמת חרב עד היסוד הוא משהו בנשמת המהפכן עצמו ומשפחתו. כשאבא ניתק את עצמו מעברו, מזהותו היהודית הקודמת, הוא החריב בתוך עצמו משהו עד היסוד. כל מהפכן הוא גם בונה וגם הורס. והמבחן ההיסטורי המצטבר נמדד ב"מה בנית", ועד כמה ההרס הוא פונקציה של הכשרון ליצור. ואצל אבא יש מקום לשאול את השאלות האלו בכל התקיפות, בכל האומץ, בכל האחריות. יש בו יסוד של שד שמחריב עולמות. משהו דיאבולי. ומי שמשמיד את יסוד הרציפות וההמשכיות בשם המהפכה הציונית ומנתק את הקשר עם בית הוריו, משמיד גם משהו מהחומרים הנחוצים לבניית הקשר עם הילדים שלו. והוא יודע את זה. פעם, ברגע נדיר של גילוי לב, הוא אמר: "למהפכנים אין יורשים!" ואני אומר: לא זו הבעיה. הבעיה היא, האם המהפכנים מסוגלים להעביר ירושה. וכאן אנו מגיעים אליי ואל ישעיהו. כל אחד מאתנו מצא פתרון לקיומו בדרך אחרת.

 

"יסודות בן-אהרוניים בתוכי"

 

המודל שלי היה, באופן בסיסי, חיקוי ההורים, היענות לציפיות שלהם. הרבה מהשגיאות שלמדתי כילד עשיתי כהורה, ואני מניח שחלק מילדיי לא גמרו עדיין את החשבון אתי. נישאתי לחנה, גם היא בת קיבוץ גבעת-חיים, אתה חייתי עשרים שנה והולדנו חמישה ילדים. בפרק הזה של חיי המשכתי את בית ההורים: חבר קיבוץ, קצין בשריון, איש ענף, בעל תפקידים, פעיל בתנועה. התפתחות המרד שלי ושיאו באו לידי ביטוי בצד המשפחתי של השבר, בפירוד בין חנה לביני והתחלת החיים המשותפים שלי עם אהובה. הרבה כאב, הרבה מצוקות היו בשבר הזה. הרבה יסודות בן-אהרוניים קיימים בתוכי, ואני מודע להם ונלחם בהם. גם בת זוגי, אהובה, מודעת להם מאוד ואינה אוהבת אותם. יש פה עימות מתמיד על איך הדברים קורים ומה אנו עושים לעצמנו ולילדים ואיך נכון לחיות.

 

בגלגול הראשון הייתה בי עריצות. היו יסודות המשכיים שהבאתי מהבית. היה משהו פאטאלי, גורלי, בלתי-נמנע כמעט, בהיעדר הקרבה והאינטימיות בין אימא שלי, שלא ידעה לחבק, לביני. זה היה הרה-אסון ביחסים ביני לבין אשתי הראשונה. זו הייתה פצצת זמן שקבעה משהו גורלי בחיים שלנו, בקיומם ובקצם. חנה הייתה מאד חשובה בחיים שלי, באותו מאבק, בנס ההישרדות שלי. באותן שנים היה לה תפקיד משלה, עד שחיינו המשותפים באו לסופם הבלתי-נמנע. היה צריך לקרות משהו מזעזע כדי שכל מה שהיה חסר לי בחיים, כל מה שלא שיערתי את קיומו, יתפרץ יום אחד לחיי ויהפוך את המסגרת הקודמת לבלתי אפשרית. הפרידה מחנה הייתה שאלה של חיים ומוות בשבילי. זו לא הייתה בחירה בין אלטרנטיבות רומאנטיות. זו הייתה שאלה של עצם האפשרות להמשיך לחיות ולא למות.

 

"אבא היה הלנין שלי"

 

אבא לא חזר בו עם השנים. כשהוא במיטבו, הוא איש מקסים, שמש זורחת. אבל הבעיה היא, גם כיום, תנודות הרוח. או, כפי שהוא עצמו אומר: "אין רוח בלי מצבי רוח". קריאת הספר שלי הייתה בשבילו חוויה קשה ביותר. לישעיהו הוא אמר: "אילו הספר היה נדפס, באותו יום הייתי עוזב את הארץ". מובן שאין לקחת ביטוי זה כפשוטו. המיתוס הוא לא רק תופעה חיצונית. מי יודע מה עשה המיתוס לנפשו. אלו הגנות נבנו בו. איזה אורחות התקיימות, הישרדות והמשכיות נקבעו בתוכו. מאיר אריאל שר על "נרקומן ציבור". אבא הוא נרקומן-ציבור מובהק. איך יראו אותו ברחוב, בטלוויזיה, איך ימחאו לו כף. איך תתקבל בשורתו. זה סם בעורקיו.

 

חסד אחד עשו אתו אוהביו - שלא העלו אותו לשלטון. ואיני מתכוון לברק הגיליוטינה שבעיניו! כתוצאה מזה שהוא לא הגיע לראשות הממשלה או התנועה, הוא יכול להמשיך להיות רומנטיקן, לחלום, להזות, להתאחד, להתפלג, לרקום את מחול המשיחיות הפוליטית ולהאמין בהזיית השווא: הבאת גאולה לעולם על ידי פוליטיקה. הוא לא הצליח להפעיל את כל כוחותיו אלה בחוץ.

 

במשפחה, לעומת זאת, לא היה שום סייג. פה יכול היה להפעיל את מלוא עוצמת הצווים, בלי לספק את האנרגיות הרגשיות, הנפשיות, לבני המשפחה. ופה, לראשונה, אינני חושש לעשות הכללה. זה הכישלון של הניסיון לגדל המשכיות בתנועה הקיבוצית.

 

הראיון הזה, כפי שאת רואה, הוא נורא ביקורתי. זו הרדיקליות הבן-אהרונית שעברה אליי, אם כי מרוסנת, עם המון לקחים. קשה לי, בהלך-הרוח הזה, לסכם את הצד החיובי שקיבלתי במשפחה. ברור שנגעתי בכור-ההיתוך ונגעו בי דברים שהתרחשו בבית, אילצו אותי להתמודדויות, שרפו אותי אבל גם הדליקו אותי. אבא הוא איש מאוד מפוכח, הוא ידע את כל המחירים שהמפעל הזה גובה מאנשים, הוא ידע את כל האמת עד הסוף. מעט מאוד אפשר לגלות לאיש הזה. הוא רב-מג. לפעמים אני רוצה לקחת את כל הנאומים של אבא מעל הבמות, לאסוף אותם כמו שאוספים היום את הלנינים ועושים מהם גן פסלים. אבא היה הלנין שלי. אני רוצה לתלוש את כל הלנינים עם מנופים מעל האנדרטאות ולעשות מהם תצוגה. לא לנתץ. לשמור. למען יראו וייראו.

 

וכך - אילו היו החיים שונים, לא היה נכתב ספר כזה. וכך - אילו התאפשרה שיחה על הספר, לא היה הצורך לדבר אל אבא דרך העיתון, אליו ואף עליו. אני מתמסר פה לממד התקשורתי, ועונה לאבא, לרצוני, בעל-כורחי, במטבע שלו.

 

חבטת בי ללא רחמים

 

תגובה ראשונה  של יצחק בן-אהרון, שמונה חודשים לאחר קריאת כתב היד

 

יריב בן אהרון: "שמונה חודשים אחרי שקרא את כתב-היד של ספרי, קיבלתי את תגובתו הראשונה: פסקה ממכתב ששלח אלי למחרת העלייה לקברה של אימא, במלאות שנתיים להסתלקותה: "אתה, יקירי, חבטת בי ללא רחמים בכתב היד הגדול והמצמרר וכן במכתבך האחרון. לא נתת אמון בדבריי כאשר אמרתי לך שאני כמו משותק, מפוקק וחסר יכולת כל שהיא להלביש מילים ותחביר לרגשותיי המדממים. אתמול, בחיבוק בינינו, משהו נפרץ בתוכי, כאילו נמס הקריש בדם ובעורקי הלב. אנא, המתן! שלא תהיה לך ציפייה שהנה עתה נפרץ הסכר ודבריי ינבעו כפלג מים. לא, גם עתה אשאיר עיקרי הדברים בממדם האישי הנוגע בדם הווייתנו ותוך קרבה מואצת של היעלמי מן הזירה - לשיחה המובטחת פנים אל פנים. הנושא של אימא, אבא ויריב".

 

מה נשתנה? הכאב, ההשלמה, הקרבה

שירלי זינגר

 

יעל גבירץ, בת יקום ומחברת הביוגרפיה "ילד לא רצוי" על יצחק בן-אהרון, מספרת שפרסום הכתבה ב"הקיבוץ" גרמה, אומנם, לשבר קשה ביחסים בין יריב בן-אהרון לאביו, אולם בעקבותיה גם נפתח הפתח לשינוי ולתיקון.

 

גבירץ: "זה היה מסמך נורא חשוב. יריב התפוצץ מכאב ופרסם את המונולוג ההוא מתוך ידיעה שזה פוגע באביו במקומות הכי רגישים, וגם ערוץ הפרסום, ה'חצר הביתית' של אביו, היה מכאיב במיוחד. יחד עם זאת, עצם הפרסום - האוורור, החשיפה של הדברים - יצר אפשרות להתחלת הידברות בריאה ביניהם. הייתה התכתבות ארוכה של חיבוקים וחבטות ביניהם, עד שהגיעו למקום שממנו כל אחד התחיל לקבל את הצרכים של השני. מה שלא התחבר בשעתו היה זה שיריב היה נורא זקוק להכרה מצד אביו בכאב שנגרם לו, וליצחק בן-אהרון הייתה חשובה ההכרה שהיה פה משהו שאי אפשר לנתק מרוח התקופה ושלא היה מקרה של התעללות או כוונת זדון. בן-אהרון החליט אז שהוא מגייס את שארית חייו כדי לתקן את העץ המשפחתי. היום יש קרבה עצומה ואהבה גדולה ביניהם. עבורם, פרסום הכתבה ההיא היה סיוט שהסתיים באגדה".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים