אז נגעו בילדה, ביג-דיל

 אורה ערמוני

 

כשהייתה בת 15, כחלק מהטיפול באנורקסיה, סיפרה א' להוריה בפעם הראשונה על ההתעללות המינית שעברה בילדותה מצד חבר מבוגר בקיבוצה * היא סיפרה והם רק שמעו, לא עשו עם זה כלום * עכשיו, עשרים שנים אחרי, היא פותחת את הפצעים הישנים וסוגרת חשבון עם ההורים והקיבוץ * סיפור אחד בקיבוץ אחד


זהו מבט אחר על התעללות מינית. גם התחשבנות עם הסוטה הקיבוצניק שהתעלל, אבל גם עם ההורים (והקיבוץ), ששתקו במשך שנים ארוכות ולא עשו דבר. שיחה מרגשת מאוד עם א', ותגובת ההורים - שהיום, לאחר שנים רבות כל-כך, הם עצמם עושים ככל יכולתם להביא ל"תיקון", כולל הסכמה לפרסום בעיתונות הקיבוצית.

 

"מה שרלוונטי בעיניי כרגע, הוא שלאחרונה פתחתי את הסיפור הזה מחדש עם ההורים שלי". כך מכוונת א' - אישה-נערה (32), יפה, שקטה וחכמה, שדבר לא מסגיר כלפי חוץ את השנים שעברו עליה - את השיחה לכיוון החשוב בעיניה: לאו דווקא אל המתעלל אלא לאנשים הקרובים אליה ביותר, ההורים, שהיו אמורים לשמור עליה ולא עשו זאת. ילדה קטנה ומפוחדת נחשפת לעינינו אל מול שתיקת ההורים והאימפוטנציה הקיבוצית. "עברתי תהליך ארוך וכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שזה קרה. זה לא ממלא את החיים שלי היום. אבל עם ההורים שלי זה נשאר פתוח, כי הם מכירים את הסיפור כבר יותר מ-15 שנים ולא עשו עם זה דבר, עד לתקופה האחרונה. כשזה קרה לא סיפרתי להם דבר. הנחתי, כילדה, שאין להם מה לעשות עם זה, והם באמת הוכיחו לי, מאוחר יותר, שבחוש הילדותי שלי צדקתי. כשכבר סיפרתי להם, הם לא עשו עם זה שום דבר. זה מה שהטריף אותי כל השנים, עד שלאחרונה מצאתי הזדמנות, ומתוך דיאלוג שעברתי עם אימא שלי, נפתח גם הדבר הזה".

 

ש: זו לא הפעם הראשונה שסיפרת להם.

א': "כשהייתי בת 15, כחלק מהטיפול באנורקסיה, סיפרתי להם בפעם הראשונה על ההתעללות המינית שעברתי. אני סיפרתי, והם רק שמעו. לא עשו עם זה כלום".

 

ש: את ידעת שהם לא עשו עם זה שום דבר?

"כן. הם היו שומעים פסיביים לגמרי. אמרו שזה מגעיל בעיניהם, וזהו. בכך המעורבות שלהם הסתיימה. הם אפילו לא שאלו אותי לפרטים. ידיעת הפרטים איימה עליהם, כנראה. הם לא שאלו וגם אני לא סיפרתי מה היה. רק אמרתי שהיה. הנחתי שאם הם לא מתייחסים, אולי אין להם מה להגיד ומה לעשות".

 

א' המשיכה לחיות בקיבוץ עד גיל 26, כתושבת. "ראיתי את האיש הזה מסתובב בקיבוץ", היא נזכרת, "מדי פעם הוא חלק בערבי הקיץ יחד עם הוריי אותו שולחן ברחבה של חדר האוכל, כאילו לא היה שום דבר. זה תמיד הרגיז אותי".

 

ש: הרגיז אותך ואמרת להם שהם צריכים לעשות משהו בנדון?

"כלום. מאז שסיפרתי הייתה שתיקה על הנושא הזה, למרות שהוא בער בי ומאוד הכעיס אותי".

 

ש: היום את כבר בת 32, מה קרה שהנושא נפתח?

"התחיל דיאלוג ביני לבין אימא שלי על דברים אחרים לגמרי, ואז גם זה עלה. בעצם, זה עלה בעקיפין גם קצת קודם, כי בקיבוץ נעצר לפני כמה חודשים פדופיל אחר שפגע, בזמנו, בילדה אחרת, בת גילי, ואחרי הרבה שנים נפתח הסיפור, כי הוא התעסק גם עם 'הדור הבא'. הוא נעצר, ואני כעסתי על ההורים שלי על ששמעתי את זה כרכילות, ככה ליד שולחן האוכל, ולא כנושא רציני מאוד שצריך לדון בו".

 

ש: איך הרגשת כל השנים, כשאת נושאת לבדך את ההתעללות הזו בך?

"הרבה שנים הרגשתי שזו נכות שלי - לא שאני אשמה, אבל כמשהו שאני צריכה להתמודד אתו לבד. אפילו את אחותי הצעירה ממני שיתפתי רק בחודשים האחרונים. גם להורים אמרתי כמה שנים אחרי שזה נגמר. במשך הרבה שנים זה היה עוד עניין שהוציא אותי מחוץ לתקן הקיבוצי. זו הייתה בעיה שלי עם עצמי. לא שייכת לאף אחד אחר".

 

איך ההורים יכולים לתקן

 

ההתעללות המינית נמשכה כשנתיים, מאז שא' הייתה בת שמונה-תשע, ועד גיל 11. "במשך שנתיים ויותר הוא רדף אחריי. כיוון אותי לכל מיני מקומות, נגע בי פיזית, אבל לא רק זה. הוא כל הזמן חיפש אותי, ניסה לבודד אותי מאנשים מבוגרים, כדי לעשות לי דברים. כשהבנתי את זה ניסיתי כל הזמן לחמוק. תחשבי על זה: אני בת שמונה-תשע בסך הכול, בורחת, ואיש מבוגר רודף אחרי. זו חוויה מאוד מפחידה".

 

ש: וההורים בכלל לא הרגישו?

"אבא שלי אמר לי לאחרונה שהם כן הרגישו משהו. שהיה שינוי בהתנהגות שלי. היו כל מיני ניסיונות לברר מה הסיפור, מה קורה לי, אבל אף אחד לא שאל אותי - אותי! - שאלה ישירה. הייתי בכל מיני פורומים טיפוליים כאלו ואחרים. כנראה ששידרתי משהו, אבל לא אמרתי ולא נשאלתי".

 

ש: ואחר כך חלית באנורקסיה.

"זה התחיל כשהייתי בת 14, כמה שנים אחרי האירוע.

 

ש: את קישרת בין הדברים?

"לא ידעתי שיש קשר כזה. היום אני יודעת שקיימת טענה שיש קשר. סיפור האנורקסיה נמשך קרוב לשנתיים ואושפזתי בגהה קרוב לחודשיים. אחר כך המשכתי בטיפול חד-שבועי בגהה. לא הגעתי למשקלים נמוכים מאוד, אבל דווקא בעניין הזה אימא הייתה מאוד עירנית, מאוד חששה".

 

ש: את רואה, כאן היא דווקא כן חששה.

"כן. אבל תכל'ס להתמודד בקטע הזה, פרונטאלית אתי - זה לא קרה. אף פעם לא בצורה ישירה: היא ואני. תמיד הטיפול בי היה דרך זרועות אחרות של מערכת החינוך. גם בגיל שמונה, כשהייתי מטופלת בקיבוץ בכל מיני מסגרות: מורה מיוחדת, תחנה באורנים, זה לא היה טיפול במגע ישיר עם ההורים. תמיד חסר היה המגע הישיר עם ההורים. הכול היה מתווך. כחלק מהטיפול באנורקסיה שכנעה אותי אחת המטפלות בגהה שאספר להורים על ההתעללות, ואני, שהייתי ילדה צייתנית, עשיתי מה שביקשה. אחר כך הצטערתי על כך, כי לא קרה שום דבר - מלבד אכזבה. זה לא עשה להם לשמור עליי. לא שמרו עליי אז, כשזה קרה, וגם התקווה שישמרו עליי עכשיו התבדתה".

 

ש: מה ציפית שההורים יעשו?

"מה זאת אומרת? להעביר את זה ככה? לא לעשות כלום? ציפיתי שיקרה משהו. מה, נשמע לך סביר שהורים שומעים סיפור כזה מהבת שלהם ולא עושים עם זה כלום? הרי יודעים על האיש. מתברר שבמשך השנים הוא פגע בעוד בנות, גם צעירות וגם יותר מבוגרות, נראה לך תקין שהוא ימשיך להסתובב ככה?"

 

ש: את חושבת שבקיבוץ ידעו עליו?

"בעצם - ידעו עליו. זה אומנם לא פורסם בשום מקום רשמי, אבל יודעים שהוא כזה. האכזבה הגדולה שלי הייתה מזה שההורים שלי לא עשו עם זה שום דבר. לא מסרו למזכיר, לא פרסמו ברבים - כלום".

 

ש: הייתה אז לינה משותפת. הוא הגיע גם לבית הילדים?

"לא. הוא חיפש ומצא אותי בסיטואציות אחרות".

 

ש: לא שיתפת מטפלות, מורים, ילדים?

"שיתפתי ילדה מהקבוצה, אבל רק אחרי כמה שנים. כשהיינו בגיל 12, נחשף סיפור אחר דומה, אבל גם אז זה נשאר בתוך חברת הילדים. לא סיפרנו למורים, לא למטפלות. ילדה או שתיים אמרו משהו להורים שלהן, אבל לא קרה כלום".

 

ש: כשחלית באנורקסיה, לא קישרת בין המחלה לבין מה שעבר עלייך?

"אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני צריכה להשיג קצת שליטה בכאוס שיש לי בחיים. אני מנסחת את זה ככה עכשיו, אבל גם אז זו הייתה התחושה. הרגשתי שיש דברים שאני לא מבינה, שאין עקביות בחיים שלי, שדברים קורים אצלי בצורה לא מספיק שיטתית, שאני מוכרחה לעשות סדר, והמסקנה הייתה - לרזות".

 

ש: היית ממש שמנה?

"לא. הייתי מלאה".

 

ש: איך הגיבו ההורים לאחרונה, כשזרקת בהם את הכעס הזה?

"הפעם, הייתי בעיקר מול אימא שלי. זה התחיל בטלפון קשה, שבעקבותיו הייתה בינינו חליפת 'מיילים' קשה. מכתבים שלא הצליחו להיפגש. היא דיברה על דברים שלה, אני על דברים שלי, סמטוחה שלמה. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אמרתי לה שהיא שואלת רק את השאלות שהיא חושבת שהתשובות עליהן ירגיעו אותה, ולא שאלות קשות. כשהגענו לעניין עצמו, אמרתי לה באחד המכתבים, שהיא בעצם אף פעם לא שאלה אותי מה בדיוק קרה שם; היא שמעה שהיה, כל-כך נבהלה וויתרה על כל הפרטים ועל כל ניסיון אחר לברר מה הסיפור. כשנפגשנו אחרי שהמכתבים האלו הגיעו למקום שכבר אי-אפשר להמשיך לכתוב, וחייבים להיפגש, היא שאלה אותי מה היה שם וסיפרתי לה. היא אמרה שאיננה יודעת למה אז הם לא עשו עם זה כלום. אבא סיפר לי שהם פנו לכמה אנשים להתייעץ אתם מה לעשות, ואמרו להם: תעזבו, אל תעשו כלום".

 

ש: הפתיחה מחדש משנה עכשיו משהו ביחסים בינך לבין ההורים?

"אלו שינויים שלא קורים בבת אחת. משהו זה כן שינה. יש עניין משותף. מאוד משמח אותי שהם אתי בעניין החשיפה. אני אומנם עדיין לא מבינה למה חיכו, אבל אני שמחה שזה קורה עכשיו".

 

ש: למה את חיכית כל כך הרבה שנים? את בת 32. חיכית יותר מעשרים שנה.

"אולי באיזשהו מקום אמרתי לעצמי: זו בעיה שלי וזהו. טיפלתי בעצמי במעגלים הרגילים שלי. חברים, פה ושם פסיכולוג, והם יצאו מהמשחק. עכשיו מאוד משמח לדעת שהם בצד שלי. כאילו חזרתי להיות הילדה שלהם. כל ההתנהלות עכשיו בתוך הקיבוץ היא בידי ההורים. הבקשה שלי, כשנפגשתי עם אימא, הייתה מאוד ספונטאנית. היא שאלה אותי איך הם יכולים לתקן, ואמרתי שהייתי שמחה אם זה היה יוצא לאור. מכתב לעלון הקיבוצי. שיהיה תיעוד חומרי של הסיפור. שהדברים לא יתנפנפו ברוח. הדברים האלה לא מקבלים את ה'נייר' שלהם בקיבוץ. תמיד הכול נורא דיסקרטי או רכילותי. גם הקטע שבנאדם נעצר לא מקבל תיעוד בחיי הקיבוץ".

 

מחיר הסגירה, מחיר הפתיחה

 

אביה של א' כתב בשמה מכתב אישי למתעלל, וגם הפיץ מכתב בתאי החברים. גם א' כתבה אל התוקף מכתב. האיש עצמו לא הגיב. אנשים פנו להורים, באו לדבר, אבל לא הייתה תגובה רשמית. אביה של א' פנה למזכירות בבקשה לדון על הוצאתו של החבר מהקיבוץ. המזכירות קיימה דיון, ושום דבר לא קרה.

 

"אני מרוצה ממה שקורה היום", אומרת א'. "אומנם אני כבר לא חלק מהקהילה הקיבוצית ולא אכפת לי הקיבוץ, אבל שההורים שלי בצד שלי - זה הישג פרטי חשוב, כלל לא קטן".

 

ש: את כועסת על הקיבוץ.

"מבחוץ קל לכעוס, אתה כועס בשביל אלה שנשארו שם ולא יכולים לכעוס. אני חושבת שחלק מההתנהגות של ההורים שלי נובע מכך שהם חיים בקיבוץ. הקיבוץ הוא מערכת שמעודדת אימפוטנציה נוראית של אדם לגבי משפחתו, ילדיו, האנשים הכי יקרים והכי קרובים לו. ייתכן שסדר העדיפויות היה כזה, שהקהילה הייתה יותר חשובה להורים שלי. אני לא יודעת מה הנחה אותם אז. אבא העלה את זה באותה הזדמנות שדיברנו על אותו אדם שנעצר ולא אומרים על כך שום דבר. אמרתי להם שאני כועסת שהם לא נקפו אצבע, והוא שאל אותי אז: את יודעת איזה מחיר היית משלמת אם היינו פותחים את זה? להעמיד את הגרסה שלך מול הגרסה שלו, בפורום ציבורי, אולי בית משפט, זה היה יכול להיות בלתי נסבל בשבילך. ואז שאלתי אותו אם הוא יודע איזה מחיר אני משלמת כל השנים, כשהסיפור שלי לא נפתח - כי זה חתיכת מחיר לחיות את העניין כאילו זו בעיה שלי, כאילו זו הנכות שלי, שאני צריכה להתמודד אתה לבד. ייתכן שהיה להם חשש שאצטרך לשלם מחיר גדול ולכן הם העדיפו לא לעשות כלום, בהנחה, אולי, שהמחיר הוא לא נורא כבד, שאפשר לשכוח את זה. הם אולי לא היו מודעים אז לעומק הפגיעה. אולי גם עכשיו אנשים לא מספיק מודעים לכך. 'מה העניין הגדול, מה הסיפור, אז נגעו בילדה, ביג-דיל'. אולי הגבולות לא מספיק ברורים, גם היום לא לכולם זה מובן מאליו. גם כשסיפרתי בגהה, מי שטיפלה בי אמרה להורים שהם לא צריכים לצאת מהכלים, אחרי הכול לא מדובר באונס, קחו את הדברים בפרופורציה, אמרה להם. את האנשים המבוגרים צריך להרגיע, והילדה כבר תסתדר. אם אדם מהתחום הזה מייעץ 'לקחת את הדברים בפרופורציה' ואנשים בקיבוץ מייעצים לא לעשות כלום, אז אולי זה לא סיפור גדול, כך הם בוודאי חשבו והרגיעו את עצמם".

 

ש: והיום?

"היום אני יותר שקטה. אבל היו באמת שנים שחשבתי: מה הסיפור הגדול? מה את עושה עניין. ברור שיש דברים יותר גרועים. אין לזה סוף. אבל אין סיבה להתעלם מזה. לא, גם עכשיו אני לא חושבת שזה סיפור פעוט. זה היה משהו מאוד חד-משמעי. התעללות מובהקת. בקיבוץ שגדלתי בו היה קל מאוד להיות חריג. התקן היה מאוד צר. קיבוץ הוא לא חברה סובלנית, ולהורים היה עדיף בחברה כזו שלא לדעת. כי הרי הם לא יכולים להרשות לעצמם לעשות משהו יוצא דופן בחריפותו כמו לעזוב את הקיבוץ, או לגרום לכך שמישהו אחר יעזוב את הקיבוץ".

 

ש: נראה לי שאת נמצאת באיזשהו מקום של שקט.

"אני רואה שאת מחפשת הפי-אנד. אז כן. את פוגשת אותי במקום מאוד טוב. לא תמיד זה ככה, אבל באופן כללי אני במקום טוב הרבה שנים, משתפרת משנה לשנה. עם ההורים החשבון נמצא בתהליך. טוב לי לשבת במקום בטוח, בתל-אביב, ולהסתכל מרחוק על מה שקורה בקיבוץ. זה קיבוץ לא חזק. אבל זה הבית של ההורים שלי. האיש כבר בן שמונים ומשהו, והייתי שמחה שלא יוציא את האף שלו מהבית עד יום מותו, ושכולם ידעו. אם יש בושה - שיתבייש. התחושה עכשיו, אחרי שסיפרתי - כמי שכל השנים הרגישה מחוץ לתקן - היא של סגירת חשבון. לא אני הדפוקה. הפרסום, מבחינתי, הוא אקט של כוח. זו המחווה שההורים עושים לי, והיא חשובה לי למרות שאני כבר ילדה גדולה. מעשה הפרסום שעשיתי לא מצריך אומץ. הוא מעמיד אותי בעמדה של שליטה, הוא מפיל את האחריות על אנשים אחרים. עד עכשיו זו הייתה אחריות שלי, ושילמתי על כך הרבה במשך השנים. היום האחריות היא גם על ההורים וגם על הקיבוץ. משמעות ההורות - ובוודאי גם אני אתנסה בזה בקרוב - היא לקחת אחריות על מי שילדת אותו. זו הורות וגם בגרות. האימפוטנציה בקיבוץ הייתה באוויר, כללית. לא רק אצל ההורים. אני מקווה בכל לבי שיהיה תיקון".

 

לפחות תתבייש!

 

בתנו הבכורה הותקפה מינית בילדותה בידי חבר קיבוצנו * לצערנו, הוא ממשיך להסתובב בחצר הקיבוץ והבושה אינה מכסה את פניו * ההורים כותבים לחברי הקיבוץ

 

לחברי הקיבוץ שלום,

את המכתב הזה אנחנו כותבים בכעס ובכאב.

בתנו הבכורה, א', בהיותה ילדה בת 8 ועד גיל 11, הותקפה מינית בידי חבר קיבוצנו. התוקף היה אז בן למעלה מ-60, חבר קיבוץ ותיק ומכובד.

א' סיפרה על התקיפה המתמשכת רק בהיותה בת 14. אנחנו, הוריה, בחרנו אז שלא להוסיף ולפגוע בה על-ידי העמדת גרסתה, גרסת נערה בת 14, מול גרסתו של חבר קיבוץ ותיק. היום, כשא' בת 32, היא מבקשת להביא את סיפורה לידיעת הרבים. לאחרונה כתבה מכתב אל החבר התוקף, והוא לא הגיב עליו. שתיקתו התקבלה על ידנו כהודאה. רבים בקיבוץ יודעים מיהו. לצערנו, הוא ממשיך להסתובב בחצר הקיבוץ והבושה אינה מכסה את פניו.

ילדינו שלנו בגרו והם יכולים להגן על עצמם. אבל אתם - הורים לילדים, סבים וסבתות לנכדים, החושבים שילדיכם ונכדיכם מוגנים בחצר הקיבוץ - המכתב הזה נועד לכם. הוא נועד גם לכל אותן השותקות שנפגעו מהאדם הזה (ואולי גם מאחרים), ומחמת הבושה אינן חושפות את סיפורן. הוא נועד גם לחבריו, בני דורו של המטריד, שידעו על מעשיו. ידעו ושתקו.

תקיפה מינית מותירה צלקת שאיננה נרפאת. ראוי שמי שנפגע ממנה ייגאל לפחות מרגשי האשמה והבושה. המכתב הזה נועד לבייש את מי שראוי שישא אות קין על מצחו.

 

לפחות תשלם!

 

אינני מעלה בדעתי שתסתלק מן העולם מבלי לשלם משהו על מעשיך הנפשעים * א' כותבת לתוקף

 

לפני שנים רבות, בהיותי בגיל 11-8, הותקפתי מינית על-ידך. הנזק הנפשי שנגרם לי בעטיים של מעשיך המבחילים מלווה אותי עד היום. אינני מעלה כלל בדעתי שתסתלק מן העולם מבלי לשלם משהו על מעשיך הנפשעים. אני תובעת ממך לשלם לי פיצוי בסך 100 אלף ש"ח על הנזק, הכאב ועוגמת הנפש שגרמת לי. אין לי ספק שלא יהיה בסכום כלשהו כדי לתקן את הנזק, אבל יהיה זה פיצוי-מה על עינוי מתמשך שאתה אחראי לו. אבקשך להודיע בכתב, תוך שבעה ימים מקבלת מכתב זה, להוריי - בדואר, ובשום אופן לא בעל-פה או בטלפון, על נכונותך לשלם ועל אופן העברת התשלום.

 

מה עובר על ילדתנו

 

גם בדמיוננו הפרוע לא יכולנו לשער שילדתנו עוברת התעללות מינית * ואת מה שלא עשינו אז - לא ניתן לתקן רטרואקטיבית * תגובת ההורים

 

דבריה של בתנו, המובאים כאן, מקובלים עלינו, ובכלל זה הטענות הקשות המושמעות כלפינו. בעת שהתרחשו התקיפות הרגשנו שמשהו קשה עובר על בתנו. גם בדמיוננו הפרוע לא יכולנו לשער שהיא עוברת התעללות מינית. היא עצמה לא הייתה מוכנה לספר מה עובר עליה. ניסנו להיעזר באנשי מקצוע, אבל גם מהם לא באה הישועה. כשעובדת ההתעללות יצאה לאור בגיל 15-14, גם אז לא זכינו לשמוע שום פרט לבד מהמשפט "האיש התעסק אתי". מי שכנראה ידעה פרטים, העובדת הסוציאלית שטיפלה בבתנו, הציעה ש"לא נאבד פרופורציות", ואנחנו חשבנו שהעמדתה של בתנו, נערה בת 14, בדיון משפטי מול האדם שתקף אותה - תהיה לה בחזקת מכה נוספת על מה שעברה ועל האשפוז שזה עתה השתחררה ממנו. היינו עסוקים ומודאגים בשאלה כיצד תחזור לחברת הילדים ולבית הספר. חששנו שעובדת אשפוזה יהיה נשק בידי המנוול לטעון שהיא מעורערת בנפשה ועל כן אין לסמוך על דבריה. את מה שלא עשינו אז, לא ניתן לתקן רטרואקטיבית. יהיו הדברים שנכתבו כאן שיעור ולקח לאחרים.

 

כולנו מכים על חטא

 

אין בידינו כלים לבדוק דברים שקרו לפני יותר משני עשורים * היום היינו נוהגים אחרת * תגובת מזכירת הקיבוץ

 

ההורה של הבת שנפגעה הציג את בקשתו להוציא את האיש מהקיבוץ בפני המזכירות. שמענו את בקשתו ויידענו את החבר שבו מדובר. קיבלנו החלטה במזכירות שאין בידינו כלים משפטיים ולא נהיה שופטים על דברים שקרו לפני יותר משני עשורים. בעזרת רכז החינוך החלטנו לקיים פעולה הסברתית בנושאי תקיפה והתעללות מינית לכלל ההורים בקיבוץ, מהגיל הרך ועד י"ב.

 

היום אין לי ספק שהיינו נוהגים אחרת, ובכל מקרה היינו ממליצים לפנות למשטרה. אז הייתה מדיניות שלא לדבר ולא לעורר, והיום כולנו מכים על חטא.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים