בחשאי ספינה גוששת

ישראל זמיר, בית-אלפא

 

היום נאסף וחשיכה עטפה את החוף * כוכב הבליח, קרע עצמו מן הרקיע והותיר שובל של אש * סבתא שלי סיפרה, שאם באותה שנייה מביעים משאלה - היא מתקיימת * כששוב נפל כוכב דקלמתי בחטף: "עלייה של מיליוני יהודים לארץ-ישראל עצמאית, חלוצית וסוציאליסטית" * סיפור מהחיים שלנו, לזכרו של מרדכי פלטנוביץ'  


ליל עלטה. תן מיילל נואשות, צפרדע מקרקרת ותנשמת אורבת על אמירו של ברוש. שלוש לפנות בוקר. ולפתע, מבלי שנדע כיצד קרה הדבר, שער הרפת נפרץ, פרות הניפו זנב והחלו לדהור כמטורפות ברחבי הקיבוץ. רפתן נואש בא במרוצה אל בקתת השומרים, ובאפס נשימה שיווע לעזרה. אנו, שומרי-הלילה, צירפנו למשימה את שומרות-הלילה מבתי הילדים והתפרסנו במתכונת היקפית, להשיב את הפרות לרפת.

 

"הביתה, נבלות!" - הדהדו שאגותינו, והשומרות התחננו שנצעק בשקט, שלא נעיר את הילדים. אגב נסיגה, עלו הפרות על הדשא הגדול, מול חדר-האוכל, כשהן מחככות בהנאה את אפן בדשא הכסוח ו"תורמות" בתרועה את צואתן הדשנה. מחר, רכז-הנוי יצא מכליו...

 

שבים לבקתת השמירה. ברדיו מתבכיין אריק איינשטיין בערגה ארוטית: "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות", ועמיתי לשמירה, מרדכי, מוותיקי הקיבוץ, מנדב פרטים על המשורר הלאומי ואהבותיו הפרועות.

 

זוג בני תשחורת חבוקים-הדוקים חולפים באדישות מופגנת ליד בקתת השומרים. "מה, כבר לא אומרים שלום?" פונה אליהם מרדכי ועל פניו עלבון. משהו בתוכם נדרך והם עוצרים בבת-אחת. מבטים שוטמים נשלחים לעברנו.

 

"מה, לכל אחד פה צריך להגיד שלום?" עונה עופר בזעם.

"כנראה כבר שכחת את הסיפורים שסיפרתי לכם בהשכבות, בבית הילדים, כשחיכיתי עד שנרדמתם. עופר, למיטב זיכרוני, היית אז יותר מנומס", הפטיר מרדכי ועצב בקולו.

"הו, זה היה לפני מאה שנה", ענה עופר. "לידיעתך, מרדכי, כל ספינות המעפילים כבר הגיעו לחוף והבריטים מזמן עזבו את הארץ", הצהיר בקול חגיגי ובלעג עוקצני. הבהק של עגיל ריצד באוזנו הימנית לאורו של ירח כסוף. ריח של שמן שרוף נדף מן הזוג.

 

פעם זוגות היו מבלים בכרם, בגורן, במתבן, והיום? - ליד מחבת הצ'יפס במטבח הקיבוץ. "דור הצ'יפס", כינה אותם מרדכי והם התרחקו במהירות, כאילו היינו מצורעים. מעבר לכביש, ליד עמוד חשמל, עצרו. נורת ניאון הפיצה אור כחלחל ופרפרים צבאו עליה מכל עבר. הנערה נשענה אל העמוד ועופר הציץ בה במבט ממושך. אט-אט קירבו ראשיהם לנשיקה ארוכה ומתמשכת.

 

"אהבה ראשונה בגיל ההתבגרות", מלמל מרדכי להגנתם ומשך בכתפיו. אחר-כך נכנסו לאחד מחדרי המוסד החינוכי, איחו את הווילונות, ריבוע האור נאטם ולאחר זמן-מה כבה.

 

"פעם הייתה פה תנועת נוער שאסרה על קיום יחסי-מין, והיום, בזכותה של גלולה קטנטנה, מתפתלים בני הנוער במיצי איבריהם", העיר, ודומה ששמעתי נימת קנאה בקולו. דיוקנו הזכיר ינשוף מהורהר.

 

"תגיד, מה הסיפור הזה על ספינת מעפילים והבריטים שעזבו את הארץ?"

"עזוב, סיפור ישן".

"נותרו שעתיים עד שיאיר השחר, למה שלא תספר? אומנם לא השכבת אותי לישון בבית הילדים, אך גם לי מותר לדעת".

מרדכי השתתק, עצם את עיניו ולבסוף התרצה.

 

הלילה עומדת להגיע ספינה

 

לדבריו, התרחש האירוע בשנת 1935, כשעדיין היה חבר קיבוץ רמת-יוחנן. "ישבתי בחדר-האוכל, ניגשה אלי הלולנית שולמית יפה ושאלה אם יש לי עניין לנסוע לשבי-ציון - יישוב חדש שאך עלה על הקרקע. לשאלתה עניתי בשאלה: 'מה יש שם שאין פה, שאת רוצה שאסע לשם?'. והיא סיפרה שקבוצת עולים מגרמניה, חלקם מגדלי עופות, הגיעו לאחרונה ארצה, עלו להתיישבות ליד נהרייה והביאו עמם ציוד מודרני ללולים. 'אני מציעה שתיסע לשם, תציץ בציוד ואולי תמצא משהו שמתאים לנו'.

 

"וכך, בוקר בהיר אחד, קמתי ונסעתי לשבי-ציון. בשטח המחנה, במרחק-מה מהים, עדיין היו פזורים ארגזים שלא נפתחו, ובתוך כל המולת ההתארגנות ניגשה אליי חברה ושאלה: 'אפשר לדעת מה אתה מחפש?'

 

"'אני מבקש לראות את ציוד הלולים שהבאתם מגרמניה', אמרתי, והיא הובילה אותי לאזור המשקי. הסתכלתי בציוד, צילמתי הכול בראשי וסיכמתי לעצמי כי אין לי מה ללמוד מהם. לפתע נשמע צלצול הפעמון.

 

"'מה זה?' שאלתי אותה.

"'השעה 12:00 ועכשיו אוכלים אצלנו ארוחת-צוהריים. אם רצונך לאכול, אתה מוזמן'.

"הלכתי לחדר-האוכל וישבתי בין חברים. אחת החברות שאלה אותי מה ברצוני להזמין. אצלנו ברמת-יוחנן לא שואלים שאלות מעין אלו, הרהרתי ביני לביני, והזמנתי משהו. בסוף הארוחה הגישה לי החברה חשבון. למזלי היו בכיסי כמה פרוטות ויצאתי מן העניין בכבוד".

"אתה רוצה להגיד, שההפרטה הקיבוצית החלה עוד בשנות השלושים, כששילמת בעד ארוחת-צוהריים?" שאלתי.

"שבי-ציון הוא מושב-שיתופי, לא קיבוץ", ענה.

"ומה עם אותה ספינת מעפילים?"

"סבלנות, היא בדרך", שב לספר. "עמדתי לשוב הביתה ואז נזכרתי שסמוך לנהרייה, עלה לאחרונה על הקרקע קיבוץ חדש מפולין (כיום הוא נקרא עברון). חבריו באו מאזור מגוריי, ביאליסטוק. החלטתי לבקר אצלם וטיילתי להנאתי לאורך שפת הים, עד שראיתי מרחוק מחנה-אוהלים. פגשתי חברים מביאליסטוק, מהעיירה שלנו קולנו, והשמחה הייתה גדולה. נזכרנו במפקדים תנועתיים, במחנות צופיים, בדיונים חובקי עולם על מוסר תנועתי, על ציונות, סוציאליזם, בורוכוביזם, וכשסיימנו כבר נטה היום לערוב. עת לשוב הביתה, אמרתי לעצמי, ואז מישהו לחש לאוזני כי הלילה עומדת להגיע לחוף, ממש לכאן, ספינת מעפילים. אמרתי לעצמי: אם כך - אני נשאר.

 

"משהחשיך, ירדתי לשפת-הים ולהקה עצבנית של עורבים קידמה את פניי בצרחות פרא, כאילו החוף שייך להם. השמש שקעה וירח פגום עלה. ומנגד, אשכולות של עננים החלו לנוע לעבר החוף ורוח סופה סחפה גרגרי חול שחדרו לעיניים, לאוזניים, וסטרו על פניי. היום נאסף וחשיכה עטפה את החוף. כוכב הבליח, קרע עצמו מן הרקיע והותיר שובל של אש. סבתא שלי סיפרה, שאם באותה שנייה מביעים משאלה - היא מתקיימת, והציעה שאכין משאלה מראש. כחניך תנועה נאמן, החלטתי שתחילה יש לדאוג לעם היהודי, וכששוב נפל כוכב דקלמתי בחטף: 'עלייה של מיליוני יהודים לארץ-ישראל עצמאית, חלוצית וסוציאליסטית'..."

 

"ולמה לא משהו אישי?" תהיתי.

"בחינוך התנועתי שקיבלנו, צורכי הכלל תמיד קדמו לדאגות הפרט".

"האומנם?"

"נו, בוודאי. הקמנו בקיבוץ בנייני ציבור מפוארים, בעוד החברים התגוררו בחדרים קטנים ובלי שירותים במשך שנים רבות", אמר מרדכי ושב לספר: "הים סער וגלים זועפים חבטו בחוף בחימה שפוכה. צינה עמדה באוויר ורעדתי מקור. רכסתי את מעילי וניתרתי על מקומי, מנסה להתחמם.

 

בבת אחת נתמלא החוף תנועה

 

"קרוב לחצות הבחנתי בגוף כהה שהתקרב לחוף. הו, הנה הספינה שאני מצפה לה, אמרתי לעצמי. הספינה קרבה עד לעומק המותר ושמעתי רשרושה של שרשרת משתלשלת למים. סירה הורדה ורעש משוטים החל נשמע. עמדתי על החוף עם רגל אחת במים, ממתין לסירה שנעצרה בחול. התפלאתי שאיש לא בא לקדם את פני העולים. ניגשתי והושטתי יד לעולה הראשון שקפץ מן הסירה. אחריו קפצו שני ושלישי, ולפתע אני שומע: 'זה אתה, מרדכי, הייתכן?' - שלושה חבר'ה ראשונים קפצו מן הסירה, שתי בחורות ובחור, וכולם חברי קן קולנו, שהצליחו לזהות אותי בחשיכה. איך אוכל לתאר פגישה זו? בבת אחת נתמלא החוף תנועה: שולחן מתקפל הוצב על החול, מישהו קירב כיסא מתקפל ועל השולחן הונח פנס-שדה מהבהב. פקידה התיישבה והחלה למלא טפסים. משרד-רישום. הכול התנהל בחופזה וביעילות. מי שהגיע לחוף הופנה מייד ל'משרד'. במרחק-מה משם נהמו מנועי משאיות, שחנו באורות כבויים. סדרנים כיוונו את הרשומים למשאיות, וכל אחת שנתמלאה נבלעה בחשיכה.

 

"סירה פלטה את אחרוני העולים וה'משרד' נסגר. אז מיהרו ה'מאכערים' לקפל את השולחן, הכיסא, לכבות את הפנס, לעלות על טנדר, ובן-רגע נעלמו. נותרתי יחיד על החוף. התיישבתי על החול הרך, נרעש ונפעם מן המראות שראו עיניי. האומנם חזיתי במשק כנפי ההיסטוריה? מחר תופיע כותרת בעיתון, על ספינה שפרצה את מחסומי הבריטים, ואני אוכל לספר לחברים, שהייתי שם. אחר-כך נודע לי שפלוגות-הפועל, ועמן אנשי מנגנון ההגנה, טיפלו בעלייה הבלתי-לגאלית.

 

"הלילה החוויר והשחר החל להפציע. חבורת כלבי-ענק הגיחה מהיכן-שהוא ורדפה בפראות אחר כלבה קטנה מיוחמת. 'הם יקרעו אותה לגזרים!' הרהרתי בעוגמה. הים סאן ושיגר גלים עטורי כרבולות.

 

"מאוחר יותר נודע לי, שאנשי ההגנה ארגנו באותו לילה נשף גדול בנהרייה, שאליו הוזמנה הקצונה הבכירה של המשטרה הבריטית, בכירי הבולשת ואנשי שלטון ומנגנון. הם אכלו, שתו, רקדו, השתכרו, ובמרחק הליכה מהם, קבוצת עולים ירדה לחוף.

 

"השחר עלה. עננים כבדים כיסו את החוף. מחטי אור בודדות ניקבו את אדרת העננים הסמיכה, וכשנגעו במים החזירו הבלחה מסנוורת. הלכתי לנהרייה, כדי להגיע אל האוטובוס היוצא לחיפה ומשם לקיבוץ רמת-יוחנן. על הכבישים התרוצצו ניידות בריטיות עצבניות, שעצרו רכבים, אנשים - מחפשים נואשות אחר עולים שהגיעו לחוף".

 

שומרים של סוף לילה

 

שעתיים חלפו בלי שנחוש, והלילה החוויר. הירח עדיין שייט בשמיים ופיזר מנוגהו. עשן היתמר מעל מטבח הקיבוץ, ודרורים צייצו ורפרפו. יריעות של עננים נקלעו על מדרונו של הר, שהגיח מן העלטה כגוש מאיים.

 

פתחנו לרווחה את שערי הקיבוץ, כשאנו גוררים רגליים כבדות בדרכנו הביתה. שומרים של סוף-לילה אינם דומים לשומרים של תחילת-לילה. לאות חלחלה באיברים והחושים קהו. קורי שינה עטפו את שמורות העיניים והכול קיבל ממד אוורירי, פייסני-משהו. חברים ותיקים נראו צועדים בדרכם אל המפעל התעשייתי, ופלחים צעירים דהרו על טנדר אל סככת הטרקטורים. רכז-הנוי הגיע אל הדשא המרכזי, גילה את ה"עוגות" שהפרות אפו לכבודו אמש, וידיו על ראשו.

 

מבט פרידה מן העמק. באופק שדות חומים, תלומים, ועליהם קוביות לבנות, "באלות" כותנה עטופות מעטה פלסטיק, שזהרו לאורה של חמה זרחנית. שאון של טרקטורים, קטפות, מכונות-חליבה, התערבב עם קול ציוצן של ציפורי שיר - קונצרט של בוקר חדש.

 

במטושטש ראיתי מרחוק את מרדכי צועד בכבדות אל ביתו ועל כתפו הרובה. לרגע עצר, לחץ ידו של חבר, טפח על כתפו, ולי היה נדמה שהוא עדיין טובל רגליו בים ומחבק את חבריו מקן קולנו, שאך ירדו מספינת מעפילים, אי-שם בחוף נהרייה...



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים


תגובה למאמר


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים