ספורט - המגרש הביתי

תומר רונא


שחק אותה

 

ש: מיהו הקיבוצניק שהיה העסקן הבכיר ביותר בספורט הישראלי?

 

יוסף (יושו) ענבר (בורשטיין) ז"ל, מגבעת-חיים איחוד, היה בין שנות השישים והשמונים יו"ר ההתאחדות לכדורגל, יו"ר איגוד הכדורסל, יו"ר הוועד האולימפי ומזכ"ל מרכז הפועל.

 

אלופי הכרכרות

 

במסגרת פסטיבל "העמק הוא מטמון" ייערך "מירוץ כרכרות" בסגנון היסטורי * ואתם מוזמנים להתמודד

 

רחובות בית-שאן העתיקה יתעוררו לחיים בימי חול-המועד פסח הקרוב, כאשר תיערך שם תחרות "רוד שואו" - מירוץ כרכרות בסגנון ימי קדם, שישחזר מרוצים דומים שהתקיימו בהיפודרום המקומי לפני אלפי שנים. האירוע יתקיים כחלק מפסטיבל "העמק הוא מטמון", שייערך ברחבי העמקים בימים 18-15 באפריל.

 

המתמודדים יוזמנו לבנות ולעצב כרכרות דו-אופן ברוח התקופות ההיסטוריות השונות ועמי ימי קדם, והוא פתוח למשתתפים מכל הארץ, ללא תשלום. הקבוצה המצטיינת תזכה בפרס של 10,000 ש"ח.

 

במהלך התחרות יידרשו המתמודדים למשוך את הכרכרה בקבוצות של עד שישה אנשים, בלבוש התקופה, כשעל הכרכרה יושבים "מלך" ו"מלכה", לבושים אף הם בסגנון הימים ההם. עשרות בוני כרכרות חובבים כבר נרשמו לתחרות ונענו לאתגר ולחוויה.

 

ספורט עם קצב

 

אמנות הלחימה הברזילאית "קפוארה" משלבת גם מוזיקה, ריקוד ואקרובטיקה * לירון בן זקן מחניתה ראה ונכבש

 

לירון בן זקן מחניתה (17) מתעופף באוויר, שר ומנגן - באמנות הלחימה העדינה ביותר, הלוא היא הקפוארה. לירון ראה פעם סרט על הענף וביקש ללמוד. לאחר מספר תרגילים מוצלחים בבית, הצטרף עם עוד כמה חברים לשיעור - שם גילו שהאקרובטיקה היא רק חלק קטן מהקפוארה. שני החברים פרשו ולירון נשאר. כיום, אחרי ארבע שנים בענף - מלבד האימונים, הוא מאמן בעצמו את הדור הצעיר של הקפוארה.

 

הקפוארה נולדה מברזיל, אצל העבדים השחורים, שנאסר עליהם לאחוז בנשק ולמרוד ולכן המציאו אמנות לחימה במסווה של ריקוד. כך התפתח הענף ונוצרו בו סגנונות שונים, בהם המוזיקה והשירה התגוונו בינתיים, והתפתחו תרגילים שונים במהלך הזמן.

 

ש: איך עושים את האקרובטיקה הזו?

לירון בן זקן: "כמעט לא מלמדים אקרובטיקה בענף הקפוארה. זהו תחום שקיים בעיקר במופעים, בהם רוצים ליצור עניין לצופים. זאת גם הסיבה שרבים פורשים, כי הם מגלים שרוב הזמן מתמקדים בריקוד, בבעיטות, בעמידות ידיים ובתרגילים על הרצפה. צריך הרבה כושר לזה".

 

האימונים מתנהלים כמו כל אימון אחר - עד לרבע השעה האחרונה, בה יוצרים מעגל, מוציאים את כלי הנגינה, שניים מנגנים על תופים ואחד על בירימבאו, כלי דמוי גיטרה. "כולם עומדים במעגל, מנגנים ושרים בפורטוגזית ומוחאים כפיים לפי הקצב", מספר לירון. "בכל פעם נכנסים שני אנשים לתוך המעגל ומבצעים משחק קפוארה בו הם כאילו נלחמים, אבל אין מגע ביניהם הכול באוויר. המגע היחיד שיש הוא הפלות, ואת זה עושים בשביל הצחוק והכיף. בכלל, יש המון כיף בקפוארה, צוחקים ועושים שטויות".

 

ש: יש גם חרבות בקפוארה?

"יש משחק שנקרא 'מקוללה', בו המתחרים אוחזים בשתי חרבות ובכל תרגיל מכים חרב בחרב, מבלי לדקור או לפגוע. בהתחלה מתאמנים עם מקלות, בגלל הסכנה".

 

ש: איך התייחסו אליך בני הכיתה?

"החבר'ה לפעמים לועגים בצחוק על זה שאני בן ואני רוקד, קוראים לי הומו ושטויות כאלה. אני בסבבה עם זה, כי הם רק צוחקים ולא יודעים מה הם מפסידים. בשנה הראשונה התביישתי, הייתי נבוך, כי אני לא רגיל לשיר ולרקוד, אבל זה עבר והיום אני נהנה ולא מתבייש, כי קפוארה זה כיף. אני מנגן על הבירימבאו, מוריד שירים באינטרנט ומתאמן בבית".

 

מכורה לכושר

 

חוה בר יצחק מבית-קשת כבר מתקרבת לגיל 70 * אבל זה לא מפריע לה לרוץ כל בוקר, קילומטרים * ולרכוב כל שבת על אופניים, עשרות קילומטרים * אף פעם לא מאוחר לספורט

 

בכל בוקר, כמו שעון, יוצאת חוה בר יצחק (67, בית-קשת) לריצה של חמישה קילומטרים. כמו לגימת קפה בבוקר, כך הריצה בשביל חוה - והיא לא מתביישת להודות שהיא מכורה לספורט. חוה בר יצחק לא מאמינה שהיא מתקרבת לגיל 70 ולמען האמת - גם הגוף שלה לא מאמין בכך. קולה נשמע כמו של בת חמישים, והרעב לספורט שוכן בדמה, כאילו הייתה נערה צעירה.

 

חוה היא "ספורטאית מסוג אחר". בצעירותה לא היו לה הישגים כספורטאית, ודווקא השנים האחרונות, כפריחה מאוחרת, זימנו לה הישגים יפים, מדליות וגביעים.

 

חוה החלה לעסוק בטריאתלון הרבה לפני שהענף הפך לטרנד תקשורתי מרובה פרסים. היא הייתה רצה, רוכבת ושוחה יחד עם בן זוגה לחיים - שם דבר בעולם הטריאתלון, אורי אליהב (69, חורשים) שעד היום לא מוותר על אף תחרות ארצית. עשרים שנה הם מדוושים יחד, כמעט בכל מזג אוויר. אורי השתתף בתחרות בירדן, ופעם בשנה הוא מארגן טריאתלון לנשים בלבד. חוה, מתמכרת מוצהרת, מספרת: "אני רצה בכל בוקר, ובשבתות רוכבת על אופניים - בעיקר בשבתות, כי באמצע השבוע מסוכן על הכבישים - 40 קילומטרים מגבעת-חיים לחורשים, אוספת את אורי, יחד רוכבים כמה עשרות קילומטרים ואז חוזרת הביתה. אם אני לא רצה יום אחד, אני מרגישה לא טוב. יש לי עודף מרץ ואני צריכה לפרוק אותו. בשבת האחרונה היה מזג אוויר נפלא, דיוושתי 80 ק"מ! חזרתי הביתה, ועדיין הרגשתי מלאה אדרנלין. בבריכה אני שוחה למרות שאני לא אוהבת את זה. הפחד הגדול שלי הוא מהים, מהגלים".

 

חוה בר יצחק נולדה בקיבוץ בעל מסורת ספורטיבית - גבעת-חיים מאוחד. "מגיל צעיר התנסיתי בהתעמלות מכשירים", היא מספרת, "אבל ראיתי שאני חלשה, אז עשיתי קצת אתלטיקה בקפיצה לגובה, וקורס מאמנים בווינגייט לאימון בכדורסל. אימנתי בכדורסל בקיבוץ, במשך שנים. הקמתי מעצמה - בנים ובנות, ילדים ומבוגרים - כולם שיחקו כדורסל. עם השנים צברתי ניסיון ומכרים, וזומנתי לנהל את נבחרת הקדטים של המדינה עם מאמן צעיר בשם מולי קצורין".

 

ההישג הגדול ביותר במסגרת זו היה העפלה לאליפות אירופה, בה דורגה הנבחרת במקום השני. באליפות עצמה, שיחקו הבנות מול הנבחרות הטובות בעולם, והנבחרת סיימה במקום האחרון. "ניצחנו רק את ספרד, מכולם חטפנו בראש", נזכרת חוה.

 

כאמור, זכתה חוה בתחרויות רבות בקטגוריות הגיל שלה בטריאתלון, ולא-פעם זכתה להיות אלופת המדינה. הרצון המתמיד שלה לעסוק בספורט נובע, בין היתר, מדאגתה לבריאותה: "מי שלא עושה ספורט נופל מתישהו, הספורט שומר על הבריאות, קשה לי להאמין שעוד מעט אהיה בת 70. אני לא רוצה לחשוב על הגיל, אבל אין מה לעשות, הוא יגיע".

 

ש: למרות שאת עדיין יכולה להתחרות, הפסקת. למה?

חוה בר יצחק: "הוריי חלו ונאלצתי לנסוע בשבתות לסעוד אותם. הרגשתי שמיציתי את הטריאתלון. ההפסקה הייתה קשה כמו גמילה מסמים, השתגעתי בבית כי רציתי לנסוע לתחרויות ולפגוש את החבר'ה, נגמלתי בקושי רב. עוד סיבה להפסקה הייתה שההשתתפות בתחרויות עולה הרבה כסף, וחוץ מזה נמאס לי לפחד מהים. פעם נכנסתי למים ולא יכולתי לצאת בגלל הגלים, ומאז יש לי טראומה. הטריאתלון הוא ספורט שקורע את הגוף, לפעמים הרצון לנצח היה גורם לי להתאמץ מעבר ליכולת, וזה מסוכן. אני מרגישה שהפסקתי בזמן. אמשיך לרוץ בשביל ההובי, ואני ממליצה לכולם לעסוק בספורט".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים