ותיק וטוב לו | "נווה אשר", מועדון יום לקשיש בעין-המפרץ

ותיק וטוב לו

שירלי זינגר

 

בכל מקום בבית שוררת אווירה טובה * מוזיקה מתנגנת ברקע, חברים מפזמים או שרים בקול גדול * חברה עוברת ומחלקת עוגות * בדיחות נזרקות לאוויר * דאגות הגיל והזקנה נשכחות לכמה שעות * כתבתנו התלוותה אל סבא שלה ב"נווה אשר", מועדון יום לקשיש בקיבוץ עין-המפרץ


תכירו את סבא שלי: שעיה (ישעיה) אורן. בן 93, יליד חברון, ממקימי קיבוץ אילון וחבר הקיבוץ עד היום. חקלאי, אמן וסופר לעת מצוא. אופטימי, פרקטי והאיש הכי חמוד שיש.

 

עד לפני שנה בערך היה קם כל יום עם הנץ החמה והולך לעבוד במפעל המקומי "שף הים" (בפס ייצור!), אך מאז פיטרו אותו נותר סבא עם יותר מדי זמן פנוי. ומה יעשה בזמן הפנוי הזה? כמובן, יתמסר לאהבתו הגדולה - צמחים וגינה. ומה קורה לאדם בן תשעים פלוס שעובד בבוץ בין הסלעים? ובכן, הוא נופל מדי פעם. אומר סבא: "נופל, נופל וקם" - אך המשפחה לא שוות נפש כמוהו לנפילותיו, המשפחה המודאגת לא שקטה. מצאו פתרון להרחקתו של סבא מן הגינה. לפחות פעמיים בשבוע. כך הגיע ל"נווה אשר", מועדון היום לקשיש בקיבוץ עין-המפרץ. וירא סבא כי טוב.

 

יש גם סדנת בדיחות

 

בוקר חורפי קר אך יפהפה מקבל את פניי, ובמועדון נווה-אשר המצברוח הטוב נשמע למרחוק. אני נכנסת למקום המואר והמטופח, שמשדר הרגשת חמימות ביתית (באמת, לא סתם קלישאה). אני ניגשת לסבא וצועקת אל אוזנו ברכת בוקר טוב. "למה לא התקשרת להודיע שאת באה היום?", הוא שואל. "התקשרתי, סבא", אני עונה, "אבל לא שמעת...". וסבא? סבא שלי, שאין כמוהו בעולם, הוא זורם...

 

אני מצטרפת אליו, אל שגרת יומו. הוא כבר הספיק לעלות על ההסעה, לנסוע כמעט שעה, לאכול ארוחת בוקר והנה אנחנו כבר בדרך לשיעור ציור. "אני מצייר ציפורים", מודיע סבא, ואכן, בעוד שאר החברים יושבים וצובעים עלים לכבוד ט"ו בשבט, סבא שלי מצייר כהרגלו ציפורים, מקבל השראה מתוך ספר מדריך לציפורים, שקיבל בהשאלה מתמרי פרנקס (יסעור), המורה לציור. תמרי מספרת לי שלקח לא-מעט זמן עד שסבא הסכים לצייר. "אני לא יודע לצייר", הוא מסביר, בעודו מסיים לצייר עוד ציפור יפהפייה בדיוק מדהים.

 

זו השנה העשירית שהמקום פועל וכרגע חברים בו 87 איש, מגיל 65 ועד 98(!). האוכלוסייה מגיעה בעיקר מהקיבוצים והמושבים במועצה האזורית מטה-אשר, ויש גם כמה מעכו, נהרייה והקריות. הבאים מקבלים ליווי של רופא גריאטרי, שתי ארוחות ביום, שירותים שונים - כמו: תספורת, פדיקור ומניקור - במחיר סמלי, פיזיותרפיה במידת הצורך, וכמובן חוגים והעשרה, כמו: גינון, יצירה עם חיות, מוזיקה, מחשבת ישראל, קרמיקה, קליעת סלי קש, התעמלות, אפייה ואפילו סדנת בדיחות! יש גם סטודנטים מתנדבים מבית ספר לרפואה סינית, שמעניקים טיפולי רפלקסולוגיה ועיסוי. המימון מגיע מהביטוח הלאומי, המועצה האזורית, משרד העבודה והרווחה וגם תשלום שמשלם כל חבר. "היתרון שלנו הוא באווירה הכפרית", מנסה ורד אריאל (טל-אל, בת עברון), מנהלת נווה-אשר, להסביר איך המקום כל כך שונה מהתדמית המקובלת ל"בית זקנים": "זה מקום שנראה כמו בית ויש בו אווירה נעימה, רגועה, ירוקה. אנחנו משתדלים לגוון כמה שיותר את השגרה, יוצאים לטייל, חוגגים חגים, מקיימים פעילויות משותפות עם בית ספר בסביבה ועוד". בכל מקום בבית שוררת אווירה טובה. מוזיקה מתנגנת ברקע, חברים מפזמים מתחת לשפם או אפילו שרים בקול גדול, חברה עוברת ומחלקת עוגות, בדיחות נזרקות לאוויר ונראה שכולם ממש מרוצים. דאגות הגיל והזקנה נשכחות לכמה שעות.

 

ש: איך יוצרים אווירה כזו?

ורד אריאל: "יש לנו צוות מאוד מיוחד, והעבודה נעשית מתוך אהבה אמיתית לזקנים ותחושת שליחות ורצון לעבוד עם האנשים האלה, שהם מדהימים. החוכמה היא לראות כל אדם כבן אדם ולא כ'זקן'. ברגע שעוברים את השלב הזה - הכול פתוח, וזה מה שקורה פה. עוד מוסיפה לאווירה הנעימה העובדה שהאוכלוסייה פה מיוחדת ואיכותית, ודבר נוסף שמשפיע לטובה הוא שזה מרכז קטן יחסית וביתי, ובעיקר פתוח, הדלתות פתוחות. במרכזים דומים בעיר הדלתות תמיד נעולות. פה האדם עצמאי, אדון לעצמו, יכול להיכנס ולצאת כרצונו, מרגיש שהוא מתפקד ואחראי לעצמו - דבר שתורם רבות לתחושת הערך והמסוגלות שלו".

 

יצירה עם ארנבונים

 

בחדר הציור אני מושכת תשומת לב. "את דומה לסבא", מציינת אחת, ואחרת, שרה ממושב לימן, מתחקרת אותי בת כמה אני. אחרי שאני מגלה לה, היא מודיעה לי: "אני מכירה את סבא שלך עוד לפנייך, עוד מהתקופה שהיה עובד בפרחים ומגיע אלינו למושב". קרולה (אילון) מספרת שהייתה המטפלת של אימא שלי, וחברה אחרת מתעניינת אם אני נשואה, וקצת מתאכזבת לשמוע שלא... השמחה מרקיעה שחקים כשאני מוציאה את המצלמה. חגיגה. כולם, ובעיקר כולן, הופכים לדוגמנים. "צלמי אותי", מבקשת אחת, ואחרת רוצה גם, "אבל רק אחרי שאוריד את המטפחת", היא נוזפת. בחדר הסמוך אורגים ורוקמים, בלובי יושבים וקוראים עיתון וספר, אחד משחק קלפים ושניים על המחשב. משחקים סוליטר, כמובן.

 

אנחנו עוברים לאולם גדול יותר, לשיעור יצירה עם חיות. הפעם יש ארנבונים. סבא לא מתרשם, "בפעם הקודמת הביאו צ'ינצ'ילה", הוא אומר. חברים אחרים דווקא נהנים, מחזיקים את החיות הרכות, מתבוננים ועוד מעט גם יציירו. לב, חבר נחמד מקריית-ים, אפילו מתקשה קצת להיפרד מהארנבת שישבה בחיקו. סבא היה מעדיף, אולי, לבלות את הזמן הזה בשיעור הגינון שבוטל היום, למרות ש"אין להם הרבה מה ללמד אותי". סבא הוא משתלה מהלכת. גידל פרחים, פירות טרופים ודלועים - שהיו התמחותו - אותם ייבש ויצר מהם עבודות אמנות: פסלים, תמונות, כדים ועוד, מצוירים וצבועים. היום הוא מגדל ומרבה בעיקר רקפות בר, המעטרות את סביבת ביתו ומקשטות את השגרה האפורה.

 

המשך התוכנית: התעמלות. "התעמלות אני עושה מתוך הכרה", אומר סבא, "זה טוב וחשוב. צריך להפעיל את כל האיברים, וזה דבר שלא הייתי עושה לבד". אנחנו נכנסים לאולם ומתיישבים. טוב, בכל זאת התעמלות לקשישים... מייד מתברר שהפעם לא מדובר בחוג ההתעמלות הקבוע אלא בפעילות חדשה: מוזיקה בתנועה. "תעשו מה שאתם יכולים או מה שאתם רוצים", אומרת המורה ענת (רגבה), "העיקר שתיהנו מהמוזיקה". והם נהנים, שרים וגם קצת מתעמלים, בישיבה או בעמידה. כל אחד כפי יכולתו. בין שיר לתנועה, ענת מקריאה שירים ומספרת סיפורים ובדיחות: "אומרים שאנשים זקנים הם עשירים: יש להם כסף על הראש, זהב בין השיניים, פלטינה ברגליים ובבטן... גז. בקיצור, עשירים. אני מאחלת לכם שתהיו מאושרים ולא רק עשירים".

 

"מי שבא לפה מתאהב מייד באנשים, במקום", מסכמת ורד המנהלת, "הבעיה היא לעשות את הצעד הראשון, ההיסוס הוא לפני שמגיעים. מי שמגיע - נכבש!" ואני? נכבשתי!




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים