על אהבה ודעה קדומה

מירה נדבך ונורית שחם

 

הוא חבר קיבוץ גנוסר * היא בדווית, מאחד הכפרים בצפון * ושניהם בונים את ביתם ומשפחתם בקיבוץ * אלא שבסיפור אהבתם הנדיר הם משלמים מחיר כואב בגלל "הזוגיות האחרת" * ולא מוותרים, בזכות הקשר החזק והעמוק ביניהם * סיפור אהבה (מדהים!) מהחיים  


העלילה: סיפור אהבה בין בחורה בדווית לגבר ישראלי, קיבוצניק.

הרקע: ייסורי האהבה ומחירה הכואב.

המקום: קיבוץ גנוסר לחוף הכינרת, ישראל.

הזמן: המאה ה-21, כאן ועכשיו.

משתתפים: האישה - רינה אדרי. הבעל - שלום אדרי.

סטטיסטים: חברי קיבוץ גנוסר ואנשי הכפר הבדווי של רינה.

בתפקידי אורח: אנשים טובים ואנשים רעים.

 

אלא ש"הסרט" הזה הוא מציאות, העולה על כל דמיון כמעט, שאנחנו ואתם, הצופים - נתוודע אליה בהמשך.

 

רינה ושלום אדרי, זוג נשוי, מתגוררים בגנוסר. היא בדווית, בת 31, מאחד הכפרים בצפון, והוא חבר קיבוץ, בן 50. לא פער הגילים הוא הגורם לאנשים להרים גבה מול סיפור האהבה הזה, אלא ההבדל בלאום - שכן נערה בדווית וגבר יהודי, הם בפירוש מקרה נדיר - אך הם הלכו אחר אהבתם הכמעט בלתי אפשרית, והם עושים אותה, יום יום, לאפשרית.

 

לא אתה תכוון את דרכי האהבה

אלא היא, אם תמצאך ראוי, תכוון דרכיך.

(ג'וברן ח'ליל ג'וברן)

 

שלום אדרי הגיע לגנוסר יחד עם הוריו, בילדותו. בן שמונה היה. הם עלו לארץ מפרו (1964). אביו היה רופא השיניים של הקיבוץ, אך במרוצת השנים עזבו הוריו את הקיבוץ והוא נשאר שם, העמיק שורש והקים משפחה. כעבור זמן, נפרד מרעייתו הראשונה, אם ארבעת ילדיו.

 

רינה, בדווית צעירה, אמיצה וחרוצה, הגיעה לגנוסר מכפר מולדתה - כדי לעמול ולהתפרנס, ובעיקר כדי לתמוך במשפחתה העניפה. הקשר בין השניים החל, לפני כתריסר שנים, במקום העבודה המשותף, אך עם הזמן נפרדו דרכיהם בשל הפסקת העבודה.

 

"תמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד ולהתקדם", מתוודה רינה. "עד כיתה ט' למדתי בכפר. במקום להמשיך ללמוד נאלצתי לצאת לעבודה. למעשה, מאז הייתי ילדה קטנה, נאלצתי כל השנים לקחת חלק בכלכלת המשפחה - בהתחלה עבדתי בחקלאות, אחר כך כחדרנית בבית ההארחה ובעבודות משק בית אצל חברות הקיבוץ. את משכורתי הייתי מוסרת להוריי". הרצון החזק שלה ללמוד ולהתקדם לא עזב אותה, ולאחר שנים מספר החליטה לשוב אל ספסל הלימודים: "בערב למדתי לבגרויות ובמשך היום המשכתי לעבוד. זה לא היה קל, אבי התנגד ללימודיי וגם בכפר לעגו לי. אני זוכרת את עצמי ואת בת-דודתי יורדות ברגל לכביש, כדי לנסוע ללימודי הערב - ובני הכפר שואלים אותנו לא פעם בלעג: 'לאן עכשיו נזכרתן לנסוע?! מה תהיו? פרופסוריות?! סיימתי את בחינות הבגרות בהצלחה והמשכתי ללימודים מקצועיים - לקחתי קורסים שונים בהנהלת חשבונות ובחישוב שכר, ובשני התחומים הללו רכשתי ידע וניסיון".

 

רינה הפכה למנהלת חשבונות בכירה, עם המון אמביציה בלב ועם רישיון נהיגה ביד. היא קנתה רכב - עוד דבר שעשתה למורת רוחו של אביה - והתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות במועצה האזורית נוף הגליל. בד בבד עם עבודתה במועצה - דבק בה שוב חיידק הלימודים. היא החליטה ללמוד לתואר ראשון בחוג למדעי המדינה, במכללת יזרעאל. לשם כך עזבה את הכפר ועברה לגור בשכירות בגניגר. בקרוב תסיים את לימודיה.

 

כאשר רומזת לך האהבה, לך אחריה

אף שדרכיה קשות ומכבידות

(ג'וברן ח'ליל ג'וברן)

 

אחרי שנה בגניגר ובלימודים במכללה, חודש הקשר בין רינה ושלום, ולפני שנתיים הם חתמו את אהבתם בנישואים אזרחיים בקפריסין. כאב נעוריה עוד לא שכך, ועתה נוספו לו צערים חדשים, קשים ממנו. בעקבות נישואיה לשלום חובל קשות הקשר עם בני משפחתה. כאב הנתק מאמה ומאחיה מקשה עליה, וכל אימת שאנו מדברים על זה, דמעות חונקות את גרונה, כי יחד עם כאב הנתק מתערבבים נספחיו - היא איבדה את מקום עבודתה ומקור פרנסתה כמנהלת חשבונות ראשית במועצה האזורית "אל-בטוף", ואין לה ספק כי הדבר נבע מנישואיה ליהודי: "בכדי לשנות את רוע גזירת פיטוריי, ניסינו לפנות לכל גורם אפשרי. חשבתי שכל העולם יהיה לצדי - שר הפנים, משרד ראש הממשלה, אישי ציבור - אך אף לא אחד נחלץ לעזרתי. כולם ברחו מזה כמו מאש".

 

באותם ימים התקבלו גם איומים על חייה, וימיה סערו: "שלום ליווה אותי לכל מקום, חמוש ודרוך כשומר ראש. לא הייתה ברירה ונאלצנו להתלונן במשטרה".

 

מונחים שנראים לנו ראויים לחברה הבדווית של 2006, כנראה שאינם רלוונטים עדיין. מרחק שנות אור מפריד בין מצב האישה המודרנית בעולם החופשי למצבה בחברה זו, שהיא פטריארכלית שמרנית, בעלת מנטליות שבטית קפואה. נכון, הבחורות לומדות כיום, גם לימודים תיכוניים; יש גם יציאה לעולם האקדמי, וכן לימודים לרישיון נהיגה. אך מה שנראה לנו כל-כך פשוט, סטנדרטי ומובן מאליו - נחשב עדיין לפריצת דרך בחברה הבדווית.

 

שמירת המסורת וקפיאה על שמרי-חוקים נוקשים ומגבילים, משמרת את ייחוד החברה הזו ונותנת לה מסגרת המגנה על המשכיות קיומה ושרידתה. לכן, גם בחירת בן זוג לבת הבדווית כל-כך חשובה לאביה, השולט במשפחתו וממשיך את השושלת, כפי שלמד מדורי דורות. רינה, במהלכיה, "הפרה" למעשה שלושה כללים, שהם בבחינת בל-ייעשה. היא הלכה ללמוד נגד רצון אביה, היא עזבה את הכפר, את בית הוריה, יצאה לעצמאות, התגוררה בשכירות בקיבוץ גניגר, ולאחר מכן - הכוח שמצאה בנפשה ללכת אחר לבה, ונישואיה לשלום אדרי, היהודי. הרבה אומץ יש לבחורה היפה הזו, והרבה תבונה להסביר את דרכה, ברהיטות ובכנות מפתיעה.

 

האהבה אינה אדון, ואין לה אדונים

היא לעצמה קיימת

(ג'וברן ח'ליל ג'וברן)

 

נקודה זו, של בחירת בן זוג בבחירה אישית ובהתאהבות - נראית לנו טבעית, אך בחברה הבדווית עדיין לא בשלה גישה כזו לאהבה. האישה נחשבת לקניין המשפחה, ונישואיה לא תמיד כוללים התייעצות עמה. על אהבה, מי מדבר בכלל (ראו מסגרת).

 

אומץ לבם של בני הזוג אדרי "עולה להם ביוקר". הם לא זוכים להכרה אוהדת - הן בחברה הבדווית של רינה, והן בחברה היהודית של שלום. "ידענו שיש אנשים לא טובים, אך לא ידענו כמה רעים יש", אומרת רינה בעצב, אך שניהם יודעים להעריך את האנשים הטובים, העוזרים להם.

 

כן, יש גם כאלו. כל מי שמסביר פנים לבני הזוג ואומר להם "שלום" על מדרכות הקיבוץ - מונצח בספר דברי ימיהם כ"איש טוב". זה לא מצחיק. זה עצוב. אהבתם העזה מעוררת, כנראה, גם רגשות עזים מסוג אחר. לא תמיד לטובתם.

 

לשמחתם הרבה, בניו של שלום שמחים באושרם ומקיימים עמם יחסי משפחה מצוינים. רינה מאושרת על כך. ויש עוד ניצוצות לאורך הדרך, הראויים לציון: את רות אלון, אלמנתו של יגאל אלון, הכירה רינה כשהחלה לעבוד בביתה במשק בית. "רות אלון עזרה לי כל-כך!" מתרפקת רינה על זיכרונות עבר קרובים. "היא עודדה אותי ללמוד ולפרוץ את מעגל החנק הכפרי". גם השכן, אבי, זוכה לברכת תודה על עזרתו. הם משפצים עתה את ביתם, ואבי מתיר להם להתגורר בינתיים בחלק מדירתו.

 

ביתם החדש, אף הוא מעורר הד שלילי פה ושם - כי קשה להתעלם ממנו, הוא מיתמר על נוף מימי הכינרת, בצבעו הירקרק הזוהר. כשבאו לגור בו - תחילה שלום, אחר כך גם רינה רעייתו - לא הייתה לבית תקרה שלמה, עכברים וחולדות חלקו עמם את משכנם, ופעמיים לכד שלום נחשים בתוך כתליו. כיום הבית הולך ונבנה, נקי ויפה, לצורכיהם המבשרים התחלות חדשות וצעירות, שכן בעוד חודשים מספר עומד להיוולד להם תינוק, ועיקר דאגתם לעתידו. "אני מבקשת מאלוהים שכשייוולד הילד שלי, אוכל לתת לו הכול", חולמת רינה.

 

אהבתם של רינה ושלום הוגשמה ומתגשמת, אך הם שואפים רק להמשיך בה ולמצוא עבודה. קשה להם עם מצבם העדין, המיוחד: "זה שביל שעולים בו - פעם אני משתרך והיא מושכת אותי, ופעם היא משתרכת ואני מושך אותה", מתאר שלום את מצבם הנוכחי, ומביט ברינה באהבה עצומה.

 

שניהם מובטלים עכשיו. הם מתפללים למצוא מקומות תעסוקה הולמים. רינה - כמנהלת חשבונות וחשבת שכר, ושלום - כטבח (סלטים), או איש ביטחון, עבודה בה עסק שנים רבות גם כמקצוע וגם בהתנדבות. הם ממש מייחלים לעבוד דרך קבע במקום שיקבלם כמות שהם - כדי להתפרנס בכבוד. נפשם חבולה מיחס לא אוהד ומדעות קדומות.

 

אי-אפשר שלא לחוש בנוכחותם איזו אי-נוחות קולקטיבית, עם רגשי אשמה קבוצתיים - כי מה, בסך הכול, הם רוצים? לאהוב ולחיות בכבוד.

 

אחרי הכול, אין זה סיפור מהסרטים, אלא תסריט ששורט בלב. החיים עצמם המציאו את הסיפור הזה, ושני אנשים, שאוהבים כל-כך, מככבים בו. איך אמרה רינה כששאלנו אותה על המחיר - "זה קשה ושווה, כי אנחנו כל-כך מאושרים ביחד..."

 

אם אתה אוהב, ושוקק לבך, יכול תוכל...

להיות שותת ברצון ובשמחה,

להתעורר בלב נפעם ולהודות

על עוד יום אחד של אהבה

(ג'וברן ח'ליל ג'וברן)

 

בדווים, יהודים

 

פרשת ניסיון הגיור של שבט א-שמאלנה מכפר-נחום

 

בשנת 1924 פנו ראשי השבט הבדווי א-שמאלנה, ששכן באזור כפר-נחום, אל ראשי היישוב היהודי וביקשו לגיירם, בטענה שעל-פי המסורת הם משתייכים לשבט שמעון, בן יעקב אבינו. זקני השבט גרסו שאבי שבטם היה יהודי שנקרא בשם שמעון, כשם שבטו ההיסטורי, אשר חי במצרים ונאלץ להתאסלם. הוא עלה לישראל שמונים שנה לפני מועד בקשתם. לדבריהם, חלם אחד השייחים, מראשי השבט, ובחלומו ציוו עליו להתגייר ולהחזיר את הצאצאים אל חיק היהדות.

 

הבדווים פנו אל יעקב רוזנבלום, איש עין-זיתים, שיעשה בעניינם, והוא הפנה אותם אל רבני צפת וירושלים, שיפסקו הלכה. למעשה, הייתה סיבת רצונם להתגייר גם מעשית, ולא רק היסטורית-רוחנית. השבט ישב על אדמות משפחת מורד המוסלמית מצפת, וזו ניסתה לגרשם מעל האדמות ורדפה אותם. בני השבט סברו שגיורם יפתור את בעיותיהם והם יזכו לטיפול השלטונות היהודים ולדאגתם. יצחק בן צבי, איש הוועד הלאומי ולימים נשיא המדינה, וכן הקולונל קיש, ראש ההנהגה הציונית בארץ ישראל, השתדלו רבות לזרז את הגיור של בני השבט. המופתי של צפת, וכן המופתי של ירושלים, התנגדו לגיורם של הבדווים המוסלמים, וניסו לשכנעם לזנוח את הרעיון. הם גם הזהירו את רוזנבלום, שנאלץ לעזוב את עין-זיתים. הטיפול בעניין נפסק עם עזיבתו של רוזנבלום. סוף דבר: שבט א-שמאלנה הבדווי עבר לסוריה אחרי מלחמת העצמאות.

 

מוהר וכל השאר

 

מעמד האשה בנישואים במגזר הבדווי

 

הבת הבדווית ההופכת לכלה נחשבת לקניין המשפחה, ואין רואים בה חברה לבעלה. אביה הוא הקובע בעניין נישואיה, הנערכים לרוב ללא התייעצות עמה ולעתים ללא התחשבות בהתנגדותה. כך זה מאז ומעולם ועד היום, אפילו בקרב השכבות המשכילות. בכל הצעת נישואים ובקשת ידה של הבת מאביה, מתערבים רבים מגברי המשפחה ומביעים דעות, אם השידוך מתאים. אביה, אחיה ודודיה, ולעתים גם אחד מבני השבט - קובעים למי תינשא. השיקול אינו בא מאהבה, ולבת אין בחירה אישית חופשית.

 

הפרה של תנאי זה נחשבת למרידה ולפגיעה בכבוד המשפחה, על כל הכרוך בזה. במקרים קיצוניים יגיע העניין אף לנקמת דם על רקע כבוד המשפחה, כלומר הריגתה. לעולם יגיד האב למבקש יד בתו: עליי להיוועץ בבני משפחתי, ולא יענה מייד: "אעתאך בינתי" - נתתי לך את בתי. עד היום קיים מנהג המוהר, אלא שאת מקום הגמלים והצאן תפס כסף, טבין ותקילין.

 

דור העתיד הבדווי

 

מיזם חדש לטיפוח המצוינות בקהילה הבדווית בנגב

 

מיזם חדש - "דרומה עידן הנגב" - נפתח בגן התעשייה עומר. הפרויקט מיועד לטיפוח ולשיפור המצוינות בקהילה הבדווית בנגב, כדי לחזק את המגזר הבדווי ולהעניק לדור העתיד קרש קפיצה לשילוב בחברה הישראלית. המיזם מהווה המשך לפרויקט "עתידים", שיזם התעשיין איתן ורטהיימר. בשלב הראשון ישתתפו בו כמאה תלמידים משני בתי ספר מהמגזר הבדווי, מכסייפה ומשגב-שלום. בדומה לתוכנית "עתידים", מיועד הפרויקט לקדם מצוינות בקהילה הבדווית: טיפוח קבוצות תלמידים חזקים, פריצת מסגרות תעסוקה לאקדמאים ובניית קבוצת ראש-חץ לשילוב בעולם העבודה. את הפרויקט מלווה ד"ר חיה קפלן, ראש היחידה למוטיבציה ורגש, במרכז לצמיחה בחינוך באוניברסיטת בן גוריון.

 

באדיבות "בעמק וברמה", עיתון המועצה האזורית עמק הירדן, צמח מפעלים אזוריים, משקי עמק הירדן



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים


תגובה למאמר


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים