מכה! (שלא כתובה בתורה)

תומר רונא

 

דרור וולורד, חוזר בתשובה, מאמן את הקיבוצניקים מהצפון ב... אגרוף תאילנדי * אמנות לחימה המשלבת אגרופים, בעיטות ומרפקים, במטרה "לפרק" את היריב במהירות האפשרית * מי אמר כואב ולא קיבל?


אחד מענפי הספורט הקשים (ואפשר לומר שגם האכזריים ביותר) הוא האגרוף התאילנדי, אמנות לחימה שמשולבים בה אגרופים, בעיטות ומרפקים - במטרה לפרק את היריב במהירות האפשרית. התאילנדים ייסדו אותה לפני 2,000 שנה במטרה להרוג אויב בקרב, ואחר כך הפכה לענף מסודר, עם כללים מדויקים (ראו במסגרת) - אך שעודנו נחשב קשה ואכזר.

 

אל אחד המועדונים הגדולים, בנהרייה, מגיעים המתאמנים (נוער ובוגרים) מקיבוצי האזור: עין-המפרץ, אילון, מצובה, גשר-הזיו, כברי ויחיעם. המאמן שלהם, דרור וולורד (29) - יליד חיפה, תושב נהרייה, אב לשלושה - נחשב לאחד הטובים בארץ: בעל חגורה אדומה עם פס לבן (בהשוואה לקרטה, מדובר בדאן 7), ובקיצור, מאסטר בכל קנה מידה. היות שדרור חזר בתשובה וכעת הוא חרדי, יוצר המפגש בין קצוות הקשת - עירונים, קיבוצניקים וחרדים - מיזוג נפלא, המגשר על פערים חברתיים, ועולם שלם של דימויים. "המפגש הראשוני שלי עם הקיבוצניקים היה לא קל", מספר דרור, "הם נרתעו ממני וגם ההורים הביעו רתיעה. אבל אחרי ארבע שנים, החבר'ה האלה מתאמנים כל יום ועדיין לא חובשים כיפה". דרור צוחק ומוסיף: "כל המיתוסים על חרדים וחילונים נשברים כאן. אצלי כולם שווים".

 

כושר וכוח סבל

 

האגרוף התאילנדי עושה את צעדיו הראשונים להפוך לענף מסודר בארץ, עם איגוד אחד. WPKL היא הליגה המקצוענית בארץ, המנסה לאגד את המועדונים, ויש גם יחצ"ן, ג'רי מזרחי - אך כרגע מונעות בעיות פוליטיות מינוי יו"ר לאיגוד, כי כל מועדון "דוחף" את אנשיו. בינתיים מתארגנות תחרויות תחת הכותרת: "ערב קרבות", ולא נערכת אליפות ישראל.

 

בעבר היו טומנים הלוחמים את הכפפות ברסיסי זכוכית ובדבק מגע, וכך היו נאבקים. היום הענף התעדן, אך הוא עדיין מוציא מהאדם יכולות יוצאות דופן.

 

בקרב מותר להכות באברי הגוף בלי רחמים: ידיים, רגליים, צלעות ולסתות. הענף דורש הרבה כוח וכושר והמון כוח-סבל.

 

לפני שניגש דרור להיבחן לקבלת החגורה שהוא חוגר כעת - התייעץ עם הרב, מתוך חשש מהאפשרות שיפצע את בוחניו. במבחן זה, שלא רבים ניגשים אליו, נדרש דרור להילחם מול 32 אנשים בנפרד, כל פעם למשך שתי דקות, ולבצע "תרגילי סבל" שדרשו גם יכולת מנטאלית. דרור הוא גבר מרשים, גדול גוף, זקן שחור מכסה את פניו, אך עם כל הגודל והעוצמה, הוא מקרין שקט ורוגע. עיניו טובות וחיוכו ביישני, אך כאשר הוא עולה למזרן, הופך הבחור נעים-ההליכות למכונה משומנת ואגרסיבית.

 

ספורטאי הענף נדרשים לכוח-סבל אדיר. כדי לשרוד בקרב חייב הספורטאי להתחשל. באימון סופגים הספורטאים מכות כמעט בכל חלקי הגוף, עד שהמקומות המוכים הופכים להיות עמידים לחבטות. המכות משתנות לפי המידה האישית של כוח-הסבל.

 

"באגרוף תאילנדי אין כאב", מסביר דרור, "המושג הזה לא קיים".

 

מפרק את כולם

 

"הקיבוצניקים הם מיוחדים", מציין דרור וולורד. "תפיסתם שונה. הקיבוצניק משקיע ובעל ערכים, תמים למדי. העירונים מחוספסים יותר. הקיבוצניק שואל שאלות ולא מתבייש להודות בטעות. במכון שלי יש אנשים נפלאים, ועם הזמן נוצר בינינו קשר רגשי חזק. הם מתקשרים אליי, מדברים על הבעיות שלהם ומבקשים ממני, החרדי שפעם הרתיע אותם, לשמש מעין אבא ולהציע פתרונות. אני מקיים המון שיחות ומנסה לגשר בין קצוות. לכולנו אותם רצונות, כולנו נפגעים או שמחים או דואגים. הפן החיצוני בלבד הוא השונה והמפריע לנו ליצור קשרים. כאן, במכון, כולנו אותו דבר".

 

ש: איך הגעת לחזרה בתשובה?

דרור וולורד: "הייתי חילוני טיפוסי. כל מה שעניין אותי זה בנות ודיסקוטקים. עסקתי כבר באגרוף תאילנדי וכל הזמן חיפשתי לריב. הייתי הולך ברחוב, רואה חבורת בנים, מחפש את החזק שבהם וחושב כמה זמן ייקח עד שאפיל אותו. אל דירה ששכרתי הייתי מביא אנשים שלא הכרתי והולך אתם מכות. הייתי מפרק את כולם, רציתי ליישם את מה שלמדתי. הענף הזה הופך את הבנאדם למפלצת, למכונת מוות - וללא גבולות זה מסוכן. בעבר למדתי ריקוד מיוחד שמבצעים לפני קרב, כדי להיכנס לריכוז. הריקוד הוא פולחני ומטרתו לבקש מהאלים שהתאילנדים מאמינים בהם, שייתנו להם כוח לנצח בקרב. מי שלימד אותי מעולם לא עשה זאת בקרב, ושאלתיו לפשר הדבר. הוא הסביר שזהו טקס דתי תאילנדי, וכי הוא, בדרך אחרת, מבקש מהאל שלנו - היהודים - את עזרתו. זה גרם לי לחשוב, רציתי לבדוק את הנושא. השם נתן לי פתח או סימן, ורציתי לבדוק מי האלוקים שלי".

 

דרור החל לקרוא ספרים על יהדות ולשאול שאלות. עם הזמן החל להשתתף בשיעורים, וכך הלך ו"התחזק". "התאמנתי בלי הפסקה. ברגע שאמרו לי: תעצור ותחשוב - ראיתי שאני בעצם אדם פשוט. היה לי ביטחון עצמי גבוה, הייתי אפילו שחצן. העריצו אותי על החוזק שלי, אבל הרגשתי בהמה וריקני, והכי גרוע - חלש מבפנים. ההתחזקות נועדה לבנות את האני הפנימי".

 

קיבוץ גלויות ועדות

 

דרור אומר שאין בעיה לחרדי לעסוק בספורט, גם של גויים. "התורה לא שוללת להתאמן, היא מתירה לך לעשות הכול, כל עוד תהיה בנאדם. התורה מבינה שהספורט נועד להתפרקות ונותנת זכות להגנה עצמית, ובלבד שהאדם לא יהיה גאוותן בעקבות יכולת או הישג ספורטיבי. יש אנשים מאמינים שמסתכלים עליי בעין עקומה, אך רובם מקבלים ויודעים שאני אדם מאמין, שלא פונה לאלילים אחרים".

 

דרור מציין שהמכון שלו ייחודי: "אין לו שם ואין עליו שלט. הוא נמצא בשכונה קשת יום, אין פה גאווה, כוח וכוחניות, ומטעמי צניעות לא מציגים כאן גביעים.

 

מי שזוכה, לוקח את הגביע אליו הביתה. הספורטאים לא רק משתנים פיזית, אני מעביר ערכים ונותן להם את כל הידע שיש לי, אני מתייחס אל כל תלמיד כאילו הוא בני. אינני עושה שימוש בדת. אני ממזג בין דתיים חרדים, קיבוצניקים, עולים מרוסיה ועוד גוונים שונים של החברה הישראלית, ומוכיח לכולם שכולנו יהודים ואין בינינו הבדל ממשי".

 

חוקי הקרב

 

כמה דברים שכדאי לדעת לפני שנכנסים לזירה * וגם המלצה של מינהל הספורט

 

עולים לזירה עם כפפות, מגיני שניים ומגיני אשכים. יש ארבעה סוגי מכות: עבודת ידיים (אגרוף), עבודת רגליים (בעיטות), ברכיים ומרפק. בישראל לא נהוג להשתמש במרפקים, בגלל סכנת הפגיעה של המרפק. מותר להכות בכל מקום מלבד העורף, האשכים, האוזניים. אסור לנגוח. מותר לפגוע באף, בסנטר, בלחיים - כולל בעיטות וברכיות. מהלך הקרב: שלושה סיבובים של שתי דקות. בין כל סיבוב יש דקה למנוחה. המנצח הוא זה שיזם יותר, או שביצע "נוק-אאוט" - מצב בו המתחרה לא יכול להמשיך בקרב. מי שנפל - ספירה עד עשר, כמו באגרוף. יש שתי שיטות ניקוד: מסורתי - שבו כל נגיעה נותנת ניקוד, ומי שפגע יותר - מנצח, והשיטה השנייה היא מקצוענית יותר - מנקדים לפי מי שיזם יותר, והיה יותר תכליתי ומדויק.

 

אורי חרל"פ, מנהל המחלקה לספורט תחרותי במינהל הספורט, משרד החינוך: "מינהל הספורט מאשר את הענף, המוכר כחוקי בכל העולם, לרבות ישראל. יש בו חוקים ברורים, הבאים למנוע פציעות בלתי הפיכות. באגרוף רגיל שוברים יותר לסתות. באגרוף תאילנדי יש פחות פציעות מאשר בכדורגל".

 

בוקס-תאילנדי קיד

 

אמיר שמואלי מקיבוץ מצובה משתוקק להיכנס לזירה

 

אמיר שמואלי (17, מצובה) מתאמן מזה שנה וחצי באגרוף תאילנדי, אליו עבר מענף הקרטה. אמיר עדיין לא מתחרה בזירה, אך ממש בקרוב הוא עומד להיכנס לקרבות של ממש. הפגישה עם דרור וולורד הדהימה אותו: "כשנכנסתי למכון, ואיזה דתי לחץ לי את היד, הייתי בשוק, לא האמנתי שהחרדי הזה הוא המאמן. דרור התייחס אליי כמו לכולם, ולי היה מוזר בהתחלה שהחרדי פתאום בועט ומאגרף.

 

דרור נתן לי ביטחון מן ההתחלה. הוא מאמן מקצועי, אני מאוד מעריך אותו כמאמן וכאדם, ואין לי בעיה עם זה שחרדי נותן לי הוראות".

 

ש: אתה לא פוחד לשבור צלעות?

אמיר שמואלי: "דרור עוזר לנו גם להתמודד עם הפחד וגם להתעלם ממנו. אני מאוד רוצה להיכנס לזירה ויש לי מאמן מעולה שיעמוד לצדי ויתדרך".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים