סיפור מהחיים

אורה ערמוני

 

את ספרה החדש, "להביט בראי המים", כתבה רוני גבעתי (עין-גדי) תוך כדי טיפול במחלתו הקשה של בעלה, יואב * זמן קצר לאחר שנפטר התפרצה המחלה שלה * אבל אין בה פחד שלא תכתוב יותר * על ספרים, על החיים, ומה שביניהם


"יואב היה תמיד הקורא הראשון שלי", מספרת רוני גבעתי (65), "גם את כתב היד של הספר 'להביט בראי המים' הספיק לקרוא, כשהיה על ערש דווי. הוא רצה לקרוא פעם נוספת, אך כבר לא הצליח".

 

יואב גבעתי נפטר ממחלת הסרטן לפני כחצי שנה. עכשיו, בביתם שבעין-גדי, הוא - שהיה תמיד נוכח בשיחות שביני לבין רוני על ספריה - ניבט אלינו מן התמונות, ונוכחותו, כתמיד, שקטה ותומכת.

 

"יואב היה שותף שקט, אבל ביקורתי", אומרת רוני. "כשהעיר הערות על אמנות, ספרות, קולנוע, הן תמיד היו מנומקות. הוא ידע להתבונן בדקויות של הדברים.

 

כשהיה חולה מאוד שאלתי אותו פעם מה היה לוקח אתו לאי בודד, והוא, לאחר מחשבה, אמר לי: את הספר 'החטא ועונשו'. לא הספקתי לשאול אותו למה. עכשיו אני קוראת את הספר. אולי אבין".

 

קרבה גדולה במחלה

 

ספרה של רוני גבעתי, "להביט בראי המים", יצא לאור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ-המאוחד, שבה יצאו רוב ספריה. 16 ספרים, מתוכם שישה למבוגרים: "פרחים כמוסים", "בין שתיקות", "רושם של שלווה", "כמו פרי", "שתי נערות יחפות".

 

ש: הספר "להביט בראי המים" נכתב בבית החולים?

רוני גבעתי: "לא. לא שם. הייתי באה הביתה בין האשפוזים, כשהילדים שלנו ישבו ליד יואב, יורדת לחדר העבודה וכותבת. זה היה נחוץ לי. הספר נכתב בהפסקות במשך השנים 2005-2002, השנים שבהן יואב היה חולה מאוד. המחלה הזו, לוקמיה כרונית שאיננה ניתנת לריפוי, קיננה בו כמעט 13 שנים, אבל הייתה רדומה ויואב עבד רוב השנים. בחמש השנים האחרונות היא הייתה פעילה, והיו הרבה מאוד תקופות אשפוז. הספר נכתב ביניהן".

 

ש: הכתיבה עזרה לך להיפרד?

"גם עכשיו אני לא מאמינה שנפרדתי מיואב. זה חיים שלמים ביחד. יואב ספוג בי. הייתי בת 17 כשהכרנו, והוא בן 21. בתקופה של חולי יש קרבה גדולה והתקרבות, ומגלים הרבה מאוד יופי בדברים שככה, בחיי יום יום, את בכלל לא מודעת להם. ככה הרגשתי. יואב חי באיזו אופטימיות, המשיך בעבודה ולא התלונן.

 

היו לנו שנים מאוד טובות. הסוף היה יותר קשה. היה הרבה סבל, אבל השתדלנו לראות את מה שטוב".

 

ש: מה יואב אמר על הספר?

"הוא האיר את עיניי לדבר מרכזי בספר, שאני לא הבנתי אותו. הנושא, כפי שתכננתי, הוא מערכת יחסים בין אחים. בספר יש שתי אחיות ואח. אני רציתי שיהיו בו אחות ואח, ומשום מה, כאילו נדחפה לספר עוד אחות. לא הבנתי איך זה קורה. אחרי שכתבתי את הגרסה השנייה, ניסיתי להוציא את האחות ש"נדחפה". היא נראתה לי לא שייכת, מיותרת. וזה לא הלך. היא ממש נדחפה לספר. לא הייתי מודעת לסיבה. גמרתי את כתב היד ונתתי ליואב. תמיד זו תקופה של מתח כשהוא קורא. הוא יושב וקורא בתוך הבית, ואני נמצאת שם, לידו, מחכה למוצא פיו.

 

והוא אמר לי: את יודעת, זה נורא מעניין איך פיצלת את עצמך לשתי דמויות. אני לא הייתי מודעת לכך ששתי האחיות הן בעצם אני, וזה מוזר, כי הרי כשאת כותבת, לא משנה על מה ועל מי, את כותבת את עצמך. יואב האיר את עיניי. אין פלא. הוא כל-כך מכיר אותי".

 

אנרגיות הכתיבה יחזרו

 

בספר "להביט בראי המים" מופיעים יואב ומחלתו, נופי עין-גדי והמדבר וים המלח, והצמחייה, ובעלי החיים. הכול מאוד אוטוביוגרפי. "תמיד אצלי הכתיבה היא אישית ואוטוביוגרפית" אומרת רוני. "אני טוענת שכל כתיבת אמת היא אוטוביוגרפיה. אמרה לי חברה: לא משנה מה את כותבת, תכתבי את עצמך. וכך השתלבה בספר, כמו בחיים שלנו, המחלה של יואב, אבל זה בוודאי לא ספר על המחלה של יואב. יש נגיעות, כמו נגיעות מכחול. זה הרי מופיע כל-כך בצורה מינימלית".

 

ש: אני דווקא הרגשתי כל הזמן את רוחו של יואב מרחפת על הספר.

"אני אספר לך דבר שאולי יבהיר את ההבדל בין האוטוביוגרפי הישיר לבין הספרות. בזמן האשפוזים, שהיו תמיד נמשכים ונמשכים, וזה בכלל לא קל - עלה בדעתי לכתוב יומן. לקחתי אתי מחברות לבית החולים וכתבתי. היומן הוא רק בשבילי. שם באמת יכולתי לכתוב הרבה מאוד הרגשות, מחשבות, ובצורה הרבה יותר חופשית, בלי לתת דין וחשבון. המחשבות לא נכתבו בשום אופן לעין אחרת, וזה עזר לי לברר כל מיני דברים".

 

חודש לאחר מותו של יואב, התגלתה המחלה אצל רוני. השיחה הזו בינינו מתקיימת עדיין בצל המחלה.

 

רוני: "אחרי שיואב נפטר נורא רציתי לחזור לשגרה. הביתה, לכתיבה. למקום שלנו. לבית שלי ושל יואב. הבית של שנינו, של ילדינו. אבל זה לא יצא לי. כל זמן שיואב היה חולה, אני לא הייתי חולה ממש, אף פעם. עברו ימי ה'שבעה', הגיע ה'שלושים'. היינו עסוקים מאוד, הוצאנו חוברת. ואז המחלה שלי הרשתה לעצמה להתפרץ. מספטמבר אני חולה והמחלה הזו עדיין לא מאפשרת לי לכתוב. אני צריכה לחכות. אבל אין בי פחד שלא אכתוב יותר. אני יודעת שאינני מצליחה כרגע, אבל זה ישנו לי. זה לא דבר שיילקח. נכון שקיימים פחדים, אבל אני אומרת שיש תקופות שבהן 'האדמה נחה'. אני מקווה שאנרגיות הכתיבה יחזרו אליי".

 

הנוף הוא בתוכי

 

כמו בכל ספריה של רוני, גם בספר החדש יש הרבה מאוד גליל (רוני היא בת כפר-בלום) ועין-גדי. "להרגשתי, זה מאוד עין-גדי הפעם", אומרת רוני. "אני כבר פה מ-1960. עשרות שנים. בספרים קודמים, בעיקר בראשונים שבהם, ההרגשה שבאתי לעין-גדי והושלכתי לארץ גזירה - הייתה מאוד חזקה בי, וזה בא לביטוי בכתיבה. התמורה חלה עם השנים. למדתי לאהוב את המדבר, היחס שלי השתנה. בבוקר אני הולכת לוואדי 'השועלים', אני יוצאת מהבית וכבר אני בטבע. קמה מוקדם-מוקדם, לראות את הזריחה של עין-גדי. ובוואדי, העיניים שלי באדמה, אוספת אבנים. חוזרת הביתה עם אבנים. בעין-גדי, בגלל הבקע, יש המון שכבות של אבנים. בגליל יש לך רק..."

 

ש: אל תשמיצי את הגליל...

"שנים בכיתי לחזור לגליל. יש לי תמיד קשר לנוף. זה מתבטא כמעט בכל משפט בספר. הנוף הוא אצלי, בתוכי. באהבה או במצוקה אני משתמשת במילים של נוף להביע רגשות. עניין הטבע והנוף עמוקים אצלי מאוד. מילדות הייתי רצה לשדה".

 

ש: מה עין-גדי עושה לך.

"לאו דווקא עין-גדי. אני יצור מאוד 'מקומי'. בכל מקום שחייתי בו, הייתי מקומית. בכפר-בלום היה שדה שאף אחד לא היה מעיף עליו מבט ובשבילי הוא המקום הכי יפה בעולם. שדה חרוש אחד, ורואים באופק ערבות, שם זורם הירדן, ונוף החרמון - זה, בעיניי, הנוף היפה ביותר בעולם. ואצל הנסיך הקטן הנוף היפה בעולם היה במדבר. ואצל הצייר אוטרילו - אלה היו בתי פריז. אני לא חושבת שעין-גדי עושה לי משהו אחר, מאשר אילו הייתי במקום אחר. לא בגלל עין-גדי - שבאמת נופיו מדהימים - אני כותבת על נוף. לא. איפה שאני נמצאת, הנוף הוא פנימי שלי. יש דברים שקשים לי פה ויש דברים שיפים לי".

 

ש: קשה הכתיבה בתוך מקום קטן, שהוא גם קיבוץ וגם מבודד?

"לי חסרה כאן היכולת להתרחק. חסרה לי האנונימיות. כאן יש מקלט ישן ששם נכתבו ספריי הקודמים, הוא בלב הקיבוץ, על המקלט יש גינה, ויש ילדים וקולות של ילדים, אבל כשנכנסתי למטה למקלט הזה, שם ניתנה לי האפשרות להיות רק עם עצמי. ויש כמובן יתרונות לחיים בקיבוץ. ייתכן שאם הייתי בעיר הגדולה, לא הייתה לי אפשרות, מבחינה כלכלית, להקדיש כל כך הרבה זמן לכתיבה, דבר שהחיים בקיבוץ אפשרו לי".

 

ש: ותגובות החברים?

"פעם זה היה יותר קשה. כשספר היה יוצא לאור, לאנשים היה קשה. את חיה כאן כל כך הרבה שנים, אנשים כבר מכירים אותך, השאלה אם אמשיך לכתוב היא כבר מעבר לי. העובדה היא שאני לא כותבת בבית, למרות שיש לי מקום. אני זקוקה לניתוק מהחיים היומיומיים".

 

הכתיבה אצל רוני גבעתי משקפת את המצב שלה, הקצב שלה באותו זמן. יש דברים שנכתבים יותר ברחבות ויש שבשורות קצרות. הספר האחרון יותר קרוב לשירה.

 

"המצב שבו אתה נמצא נותן גם את הצורה, לא רק את התוכן", מסבירה רוני. "הספר כתוב פסקאות פסקאות. אולי זה אפילו קשור לכך שלא היה לי רצף של ימים לכתיבה. היו ספרים שכל הזמן כתבתי, ללא הפסקה, יום אחר יום, שעה אחר שעה.

 

את הספר הזה לא. כתבתי אותו בהפסקות ארוכות. יחיאל שמי אמר פעם דבר יפה. הוא הציג בניו-יורק באיזו גלריה ואמר: 'הרבה פעמים הייתי עושה את הפסל לפי גודל המעלית...'. יכול להיות שמשך הזמן שעמד לרשותי הוא שנתן את הקצב המסוים, יצר את הפסקאות, את הרווחים ואת מה שלא נכתב, שזה תמיד מאוד חשוב, את מה שאתה הקורא תבין בעצמך מעבר לכתוב".

 

ש: אומרים שכל ההתחלות קשות, אבל אולי אחרי 16 ספרים הכניסה לספר חדש כבר קלה יותר?

"ההתחלה אצלי תמיד מאוד בעייתית. אני כותבת את ההתחלות כל-כך הרבה פעמים. המשפט הראשון, אני לא מפסיקה לחזור אליו, הקטע הראשון, העמוד הראשון, עד שאני מגיעה למצב של ייאוש. ואחר כך השמות, בחירת השמות. בחירת השם של הספר. מצטברת אצלי ערימה ענקית של טיוטות, ובצד השני ערימה קטנטונת של דברים שאני מרוצה מהם. המון יערות נייר, המון הררי דפים אני מבזבזת".

 

ש: למה את רוצה להגיע?

"אני רוצה להגיע ליותר ברור, ליותר פשוט, ליותר בהיר. שלא יהיו בספר מילים יפות לשמן. נדמה לי שזה עמד כל הזמן לנגד עיניי. ככל שאני מתבגרת יש לי יותר רצון, ואני מקווה שאני מצליחה, לכתוב יותר בהיר. כשם שבחיים עצמם אני לומדת לאהוב יותר את היש ואת ההווה ואת המקומי, כך גם המילים. הספרים הקודמים שלי היו, לדעתי, יותר קשים לקריאה. נראה לי שהכתיבה שלי נעשית יותר פשוטה, קרובה, יומיומית, גם במילים. אני לא יודעת אם אני צודקת. ככה אני מרגישה במובן הזה שמה שנכתב משקף את המצב שאני נמצאת בו בזמן הכתיבה: מה באמת חשוב, איך רואים את העולם והחיים".

 

שגרתנו הנפלאה

מתוך: "להביט בראי המים"

 

עייפתי מאשפוזים.

בוא הביתה.

למקום שלנו.

להווה הסגולי שלנו, בשגרתו הנפלאה.

פנימו והצמחים והציפורים סביבו כחלק מאתנו.

בתמורות עץ תמר אחד בחלון תמורותיו של עולם.

רגע מצטלל, מביטים לתוכו ומגלים את דומותו ושונותו לרגע אחר.

חבר בא.

שממית מתבוננת בנו. אנחנו מניחים לעכבישון.

כל דבר יקר ערך: שיחת חולין. חיתוך סלט. ציפייה לאורח.

לילד.

לאח.

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

 

להכיר ביש

מתוך: "להביט בראי המים"

 

מגרפת בפתח הבית בבוקר שובו של בארי.

צליל הגירוף, רשרוש עלים יבשים, הרהורים.

הרי מחר שוב תהיה שלכת, אמר השכן, ומחר אפנה שוב, ענתה, כמו האישה המזדקנת שגרה בתחתית דיונת החול בסיפור שקראתי.

שכך הכורח לברוח, הפחד מלומר בית, גם אם בשום מקום לא תרגיש על מי מנוחות, לא בארץ נחלי מים ולא בנווה-מדבר.

הציפייה לגדולות ונצורות הומרה ביומיומי ובקרוב. שנים לקח להכיר ביש, שהיה לבחירה. חשה רצון לגעת בליבה הפועמת, גם כשגואה הפחד; לומר לנפשה לא תפחידי אותי, במקומות חשוכים כבר הייתי, ובבוץ הדיכאון בטשתי כדי להקשות אותו למדרך רגל.

ומכירת-תודה יותר, מקשיבה לדקויות, לאנשים, מביטה בעצמה בפיכחון, בסיפור הנושן של אדם לבדו, עם בן-זוגו, עם ילדו, עם הטבע...




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים