החול יזכור

אריק בשן

 

הצנחנים של חורף 1973 חוזרים אל "החווה הסינית" * מסע כואב, מרגש ודומע של לוחמים קיבוצניקים אל זיכרון הקרב הנורא ההוא


רזי יהל

כמו בשירים - שדה הקטל נתייתם... והיה לגן פורח, והאויבים כיתתו חרבותם למזמרות - כך גם "החווה הסינית", 32 שנים אחרי, היא היום שדות ומטעים, כבר לא דיונות צהובות צבועות בצבעי מלחמה. אז הם היו בני 20 ומשהו, החיילים של חורף 1973, צנחנים אדומים חדורי רוח קרב. פעם - יפי הבלורית והתואר, והיום - בני 50 פלוס, כסופי שיער, אנשים מבוגרים שכבר חובקים נכדים, חוזרים למקום המשמעותי ביותר בחייהם, מלווים בפסיכולוגים שיעזרו להם להתמודד עם התמונות המסרבות להינתק, מהקולות ומהמחלוקות. מסע כואב אל הזיכרון.

 

הם באו בחבורה של 191 איש: אל 122 חיילי גדוד 890 הצטרפו חיילים מיחידות אחרות שנטלו חלק באותו קרב - אנשי גדוד הסיור 582, לוחמי גדוד הטנקים 100 ותותחני גדוד הארטילריה 436 - וגם עשרות מבני המשפחות השכולות. מסע דומע, מפגשים מרגשים והתוודעות לוחמים, כמעט דור וחצי אחרי שפשטו את המדים והחזירו את הרובים. מסע בחזרה לקרב החווה סינית, המלווה את ישראל בבליל של סיפורי גבורה ומחדל מאז הסתיימה המלחמה הנוראה ההיא.

 

כל חייל והקרב שלו

 

"כנראה אני צריך, פעם בכמה שנים, מלחמה - כדי לנצח ולהמשיך הלאה", מחייך איתן לין (משמר-העמק) באירוניה. כך היה ב-1973, כך גם ב-1982 במלחמת לבנון. בשתיהן נחלץ בעור שיניו; וכך גם בקרב האישי כל-כך שהוא מנהל מאז אוקטובר 2005 - נגד מחלת הסרטן. איתן משוכנע שיוכל גם לקרב הזה. בהרבה שקט נפשי ונינוחות לכאורה מתאר איתן לין את המסע. הם יצאו ביום ראשון בשבוע שעבר מטאבה באוטובוסים לנואיבה. שם, בכפר, עטופים באירוח מופלא, התכנסו למפגשים פלוגתיים. "הכרתי את כל חיילי הגדוד, בטח שאת חיילי הפלוגה שלי", מספר לין, "גם את משפחות השכול שאליהן הייתי קשור לאורך כל השנים מאז". פלוגה ב', הפלוגה שלו, בפיקודו של המ"פ הנערץ יקי לוי ז"ל, הייתה אז הכי בוגרת, הכי מנוסה. היא גם ספגה את עיקר האש. 17 מלוחמיה נהרגו, 30 נפצעו בקרב הארור של ליל 16 באוקטובר 73'". זה היה מפגש של פתיחת לבבות, של חיבוק גדול למשפחות החללים", מעיד לין, "פסיפס של אנשים שלכל אחד מהם תמונת קרב אישית שלו, הזיכרון הפרטי, המטענים הנפשיים. הם חיים את הקרב הזה יום יום, לילה לילה, עבור רבים מהם זה היה הקרב שעיצב את חייהם".

 

השיחות, מציין לין, היו מעין תרפיה קבוצתית בליווי פסיכולוגים. דיברו שם על רגשות אשם, על התסכול, על חוסר האונים, על הפער בין המיתוס שנוצר לדימוי העצמי. "כל אחד דיבר בתורו", מוסיף לין, "אנשים סיפרו על הקשיים והעכבות, על תחושת ההחמצה, כאילו היו צריכים לתת יותר ולא נתנו. בני משפחות השכול עשו כל מאמץ לתת לנו את הלגיטימציה שהיינו בסדר. המסע הזה החזיר אותנו בלב ובשטח אל המקום שכולנו סוחבים במשך שנים, רצון להגיע ולגעת בדברים פעם נוספת, לנסות להתמודד אתם, לפרוק מועקות. את דברי הקדשתי לזכר המ"מ שלי, איתן פיכטנבאום ז"ל, שחצה אתנו את המלחמה אבל נהרג בתאונה מייד אחריה".

 

גופות בנעליים אדומות

 

עד שתיים וחצי לפנות בוקר דיברו ובכו. הלילה הזה, אומר לין, היה קצר מתמיד. ההשכמה בארבע וחצי. חמישה אוטובוסים נעים בנתיב המלחמה בסיני. מעין מורשת קרב. כאן צומת נחל, אחרי זה המיתלה. החטיבה שלהם, חטיבה 35, בפיקודם של אריק שרון, מוטה גור ורפול איתן, הגירה כאן גם ב"מבצע קדש" הרבה דם: 38 חללים, 120 נפצעו. אחר כך ממשיכים צפונה, מזהים את ציר "עכביש", הציר המיתולוגי, בתפר שבין הארמיות המצריות (2ו-3), אולי הציר הכי "צפוף" במלחמות העולם. המשימה שקיבל גדוד 890 הייתה טיהור הצירים, עליהם נעו אוגדות שרון ואדן (ברן) בדרכן אל הצליחה, מחוליות נ"ט וציידי טנקים. על צירים נגררו הגשרים ונעו אלפי כלי המלחמה, אחרי שבערב הקודם, 15 באוקטובר, הצליחו כוחות ראשונים לבנות את "ראש הגשר". החשש היה כי התפר ייחסם והכוחות הקדמיים ינותקו. החווה הסינית שלטה על התפר הזה מצפון.

 

גדוד 890 היה "קבלן הניקיון". עוד בדרכם אל היעד, בשעות הלילה, הם חלפו על פני משוריינים שרופים, זיהו גוויות שלרגליהן נעלים אדומות. למרות החשיכה, לאור הירח המלא, ממשיך לין לספר, כמעט ביבושת, יכלו הצנחנים לזהות את צבע הנעלים. רק בדיעבד הבינו את המשמעות. אלו היו חללי צה"ל, חללי אותו קרב נואש שניהל כאן גדוד הסיור של נתן שונרי, שאת פרטיו לא ידעו. גורלם לא היה שונה. עוד כמה מאות מטרים, חשופים בחולות, ואש תופת נפתחת עליהם. "קשה לשכוח את התמונות", מתאר לין את המצב מנקודת מבט אישית, "פגז מרגמה נפל מטרים ספורים ממני, פגע ישירות באחד החיילים. חובשי הפלוגה ניסו להגיע. שוב אש. גם הם נפגעו. ניגשתי אל אחד החובשים הפצועים. התחלתי לטפל. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהחל שלב הפינוי, העמסתי אותו על הכתף. רצתי לכיוון הטנק. סאגרים התעופפו באוויר. הסאגר שחטף הטנק פצע גם אותי. מבחינתי, בכך הסתיימה המלחמה".

 

ש: בשיחות למדת משהו חדש על הקרב ההוא?

איתן לין: "לא. אותי שום דבר לא הפתיע. טחנו את הדברים האלה כל כך הרבה בפלוגה שלנו. בשיחה הזאת אנשים החצינו רגשות, תחושות, מטענים. את השריטות שיש לכל אחד מאתנו".

 

חווה למטעי מנגו

 

אז, כשהתותחים רעמו בחווה הסינית, איתן לין לא הכיר את מי שהפעיל אותם, את עמוס תור (סער), סמג"ד 436. בסך הכול היו לו 14 קנים, תותחי 155 מ"מ, לטובת כוח הצליחה ולטובת 890. זה מה שהיה, ועם זה היו צריכים להסתדר. תור אינו מוכן לשחזר את הקרב ההוא. לדבריו, הוא גם אינו יכול. "מי שמנסה לחזור למה שקרה לפני 32 שנה, משחזר לא את הקרב עצמו אלא את הסיפורים ששמע מאז. אני יכול לומר שידעתי מעט מאוד על המתרחש. היינו ממוקמים בערך שלושה ק"מ מאחור. ירינו לכל הכיוונים. התחלתי להבין משהו רק אחרי שחצו אותי הטנקים עם הנפגעים בדרך לנקודת הפינוי".

 

המסע הזה החזיר את תור לנופים מוכרים בסיני. "עברנו במיתלה, בו נוהל קרב גדול במלחמת ששת הימים. אחרי זה בשטחים בהם נפרסנו במלחמת ההתשה בין 68' ל-70'. מכאן הדלקתי את בתי הזיקוק בעיר סואץ ויריתי במבצע 'בוקסר' על האי גרין. אבל החוויה האמיתית והמרגשת ביותר הייתה לראות כיצד שטח החווה הסינית, שהיה פעם מדבר חול צהוב, היום כולו מטעי מנגו וגידולים ירוקים".

 

היו עוד כמה חברי קיבוצים במסע הזה. אל לין ותור הצטרפו נתן שונרי, מפקד גדוד הסיור, אליו נלוו גם עוזי אילת ושלומית שרון, אלמנתו של נמרוד שרון ז"ל - כולם מבית-השיטה. עוזי בן צבי (עמיעד), שהיה בכוח החילוץ, איתי מיכאלי (הזורע), מ"פ ד' של 890, ברוך שושני (עברון), לוחם פלוגה ב', בני הזוג מרמורי, מרגלית וגיורא (מסילות), מהפלוגה המסייעת, רני פלד (עינת), בנו של דני פלד ז"ל מגדוד הסיור, ורזי יהל (שדה-בוקר), מקציני פלוגה ב'.

 

אל"מ (מיל') יהל היה ממארגני המסע. "הסיפור לא נולד ביומיים", הוא משחזר. "שנים אנחנו מדברים עליו. לפני כשנה, אחרי שניר טויב, בנו של אחד הלוחמים, הדליק מצד אחד את מדורת השבט אבל גם יצר קונפליקט אדיר עם סרטו 'החווה הסינית - רשומון', פנה אלי עודד בן עמי (ערוץ 2, בעבר דובר צה"ל) ואמר שהוא מארגן נסיעה לחווה. המצרים לא אישרו. לפני שלושה חודשים סיפר לי מעוזיה סגל, שהיה חייל שלי, שהוא עומד לסיים את ספרו והציע גם הוא שנארגן מסע. הגענו למסקנה שצריך לגייס לעניין פרויקטור. פנינו לחיליק מגנוס, גם הוא צנחן, ובעזרת קשריו במצרים העסק קרם עור וגידים".

 

לוח זיכרון משותף

 

מסע השיבה לחווה הסינית, שהיה אמור לצאת עוד לפני כחודש, נדחה כאשר אריק שרון, יקיר הצנחנים, נכנס לבית החולים. גם התוכנית להיפגש עם לוחמים מצריים מהחווה לא צלחה. לדברי יהל, השלטונות המצריים לא ממש שיתפו פעולה, ואפילו הערימו קשיים לאורך הדרך. היה צורך בהתערבות שר הביטחון כדי לקבל אישורים להמשך המסע. לחווה עצמה, מספר יהל, לא נתנו להגיע משיקולי ביטחון ומשיקולים טכניים. שיירת האוטובוסים נעצרה בערך קילומטר משם. לנוכחים הסבירו שהמיקום המדויק הוא מעבר למטעים. לצד המקום בו חנו הוקם אוהל "בגודל של חדר אוכל קיבוצי", כאן גם בוצע טקס ההתייחדות: דברים של המג"ד איציק מרדכי ("לא היינו יחידים בקרב, אבל היינו לשון המאזניים שהייתה יכולה להטות את הכף"), דבריה של אחות שכולה, קדיש שנשאו ארבעה אבות ואחים שכולים, ושירת "התקווה": 200 גרונות חנוקים מדמעה ומהתרגשות שרים את ההמנון הלאומי של ישראל, אי שם על אדמת מצרים.

 

יהל משתדל שלא להחצין רגשות לגבי העבר. הוא לא יספר סיפורי גבורה, אבל גם לא ישכח את המראה הסוריאליסטי שחווה בשבוע שעבר: "כמו אוניות שמשייטות באמצע החולות, כך חזרנו לחווה סינית. האזור, שהיה פעם חרוך שמש, נצבע בירוק. הכול פשט צורה ולבש צורה כל כך יפה, כל כך מעודדת". דווקא את הזיכרון הזה, אומר יהל, "למצוא שדה פרחים במקום שדה דמים", הוא לקח אתו הביתה. "מעבר לזה לא נתגעגע למקום הארור הזה. נשאיר לו רק פינה אישית בלב".

 

אקט הפרידה היה שיאו של המסע. בסופו של דבר אישרו המצרים להציב את לוח הזיכרון שהביאו הלוחמים מהבית בצומת "טירטור-עכביש". את הזרים, לפי הזמנה, הכינו המצרים, אחד מהם בשם תת-אלוף מצרי שלחם באזור. כאשר שקעה השמש במערב והאוטובוסים החלו במסעם מזרחה - נותר מאחור שלט צנוע, כתוב בשלוש שפות: "כאן, באדמות 'החווה הסינית', נפלו במלחמת יום הכיפורים, בקרבות מרים ועקובים מדם - לוחמים אמיצים מצבאות ישראל ומצרים. יהי זכרם בלבנו מדור לדור. 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה' (ישעיהו ב' ד')".

 

משפחת הצנחנים

 

מרגלית וגיורא מרמורי הכירו אז, בגדוד 890 * והשתתפו יחדיו במסע הזיכרון ל"חווה הסינית"

 

מרגלית וגיורא מרמורי ממסילות לא היו בקרב על החווה הסינית, אבל הם היו חלק בלתי נפרד מגדוד 890 ומהפלוגה המסייעת. היה ברור שהם מצטרפים למסע. ההיכרות ביניהם הייתה ב-1972. מרגלית, אז הפקידה הפלוגתית של המסייעת, בפיקודו של שאול מופז. סמל גיורא מרמורי - ממחלקת התול"ר של הפלוגה. חודשיים לפני המלחמה השתחררה מרגלית, גיורא נשאר, וכך גם האהבה ביניהם. "הספקנו לצנוח ביחד צניחה אחת, אבל לים היא צנחה בלעדיי", שומר גיורא תחושת החמצה קלה. אחרי זה פרצה המלחמה. את הגדוד הטיסו לאבו-רודס. מחלקת התול"ר נעה לשם על הג'יפים. גם בקרב עצמו גיורא לא השתתף. היו לו, הוא אומר, משימות אחרות באזור. אחרי המלחמה, לאחר שהשלימו את הבאת החברים לקבר ישראל, התפנו בני הזוג מרמורי לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה. לא יוצא דופן, אומר גיורא, יש עוד כמה זוגות שבאו מקשר שבין פקידה פלוגתית לחייל בגדוד. מופז, למשל, נשוי לפקידה שקדמה למרגלית. הקשר ביניהם הידק גם את הקשר לחברים המשותפים, לחללים ולבני משפחותיהם לאורך כל השנים. "כל שנה אנחנו באזכרות ובביקור אצל משפחות השכול", אומר גיורא, "ביום הזיכרון בעצרת המרכזית בהר הרצל וביום השנה בקריית שאול". עכשיו הם יצאו אתם לשטח. "למרות שאנחנו מכירים את כל הנפשות הפועלות, היה מרגש עד דמעות לשמוע את האנשים, על המטענים האישיים שהם סוחבים מאז".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים