מובטל, מושפל

קרני עם-עד

 

בגיל 64, לאחר 43 שנות עבודה בקיבוץ, מצא עצמו חבר צרעה רחוק עדיין מהפנסיה, אבל ללא אפשרויות להתפרנס * זעקת ותיק מדור הביניים


"להיות מובטל זה להרגיש מושפל. לקום בבוקר ולדעת שאין בשביל מה. לחוש עלבון צורב לנוכח המצב החדש שהפך אותך לאדם שאינו תורם לעצמו, לקיבוצו, למשפחתו. בגיל 64 זה עוד יותר קשה, כי אתה לא זכאי לפנסיה - בקיבוץ שלנו החליטו על פנסיה מגיל 70 - ומצד שני כבר קשה למצוא עבודה בגילך המתקדם. גם רשת הביטחון שמשלימה את השכר המשפחתי לא מאפשרת קיום בכבוד. אני רוצה לעבוד, להמשיך לפרנס, ולא להיות חסר תועלת".

 

את הדברים האלה אומר אלי אלפיה, חבר צרעה, שנאלץ לעזוב את עבודתו בחדר האוכל בגלל בעיות רפואיות. אלפיה, נשוי ואב לשלושה ילדים בוגרים, מתקיים מאז על כספי "רשת הביטחון" וירושה של הוריו, שנחלקה בינו לבין ארבעת אחיו. העתיד לא ברור, ולמעט עבודות מזדמנות שהוא מבצע לבקשת הקיבוץ, הוא עני ממעש.

 

"אני יושב בבית, בלי עבודה, אחרי 43 שנים בהן עבדתי ועשיתי כל תפקיד שביקשו ממני", כתב אלפיה בעלון קיבוצו. "איך יכול להיות שזה קורה במקום שאני אוהב ושעליו הגנתי. ישנם כמה חברים בצרעה, כמוני, שלא יצאו ללימודים, מכיוון שבכל פעם נענו לצורכי הבית בענפים ובתפקידים ולא התמקדו במקצוע אחד. ועכשיו, בגילי המתקרב ל-64, אין סיכוי שמישהו בחוץ ייתן לי עבודה. נשארו רק הברירות כאן בבית, בצרעה".

 

בהמשך מגולל אלי אלפיה את קורותיו מאז עזב את עבודתו בחדר האוכל, עקב בעיות בריאות, כאמור. הוא הסכים לקבל כל עבודה, אבל מדובר היה בעבודות זמניות, קצרות-מועד. אלפיה מתקשה להאמין שתימצא עבורו עבודה קבועה, אפילו בשכר נמוך. "לא צברתי נכסים", הוא ממשיך וכותב לחברי קיבוצו, "הבית לא שלי, אין לי פנסיה, ואפילו הזכות לתת משהו לילדיי, אחרי 43 שנים שעשיתי כאן - נלקחה ממני. אני שמח שלדור המייסדים דאגו בצורה קצת יותר מכובדת מאשר לנו - הוותיקים של דור הביניים. החברה בה אני חי אינה אותה חברה שבה רציתי לחיות ועמה לחלוק את המשך חיי".

 

אלפיה מכוון בדבריו להיעדר היכולת של הקיבוץ למצוא לו עבודה, ולשינוי, לו התנגד.

 

"כשגדלו ילדיי, כמה רציתי שגם הם ייהנו כמוני מצורת החיים היפה שלנו ויישארו בקיבוץ. עכשיו אני מקווה שיקבלו החלטה אחרת ונכונה לגבי המשך חייהם".

 

ש: מה אתה מצפה שיקרה בעקבות הדברים שכתבת?

אלי אלפיה: "דבר מאוד פשוט, שכנראה הוא מאוד מסובך עבור הקיבוץ - למצוא עבודה קבועה שתעסיק אותי ותכלכל את משפחתי. בחודשים האחרונים עבדתי תקופות קצרות בנהגות בית, בנוי, בהובלת כביסה, אבל אחרי שחזר העובד הקבוע, או הדשאים לא היו זקוקים לכיסוח - מצאתי את עצמי בבית, חסר תעסוקה. נאמר לי שצריך לעשות מיפוי של כל העסקים בקיבוץ ולראות אם צריך תגבור של כוח אדם באחד מהם, אבל בינתיים לא נעשה דבר. אני לא לבד ב'עסק' הזה, יש עוד שניים-שלושה מובטלים שנאלצו לעזוב את עבודתם. אני כבר לא מכיר את קיבוץ צרעה, אליו הגעתי כבן גרעין נח"ל אחרי הצבא. לא כך ציפיתי להזדקן. זה לא הכסף, כמו העלבון. אני מתבייש שהגעתי למצב הזה".

 

בתגובה הסכימה מזכירת צרעה תמר עציוני לומר רק: "איני משתפת פעולה עם העיתונות בנושאים אישיים".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים