מבחינת "מורשת" אני מתה

נחמן גלבוע

 

אחרי תשע שנים כמנהלת "מורשת" ושלושה חודשים כיו"ר, עוזבת עמירה הגני את הארגון בתחושה קשה. על תשע שנותיה כמנהלת היא אומרת: "הצבתי לעצמי שלוש מטרות - להבטיח את הקשר בין מורשת לקבה"א, לשים אותה על המפה ולגייס מקורות מימון. אני חושבת שהצלחתי בשלושתן" 


עמירה הגני

תשע שנים כיהנה עמירה הגני (גן שמואל) כמנכ"ל "מורשת". לפני שלושה חודשים היא סיימה את תפקידה ונבחרה לתפקיד יו"ר הארגון.

 

לאחרונה הודיעה הגני על התפטרותה מתפקיד היו"ר. זאת בעקבות דרישת מחליפתה בתפקיד המנכ"ל, ד"ר גרסיאלה בן דרור (רמות מנשה), שתדיר רגליה מהמקום שאותו ניהלה בשנים האחרונות. לדברי הגני בחירתה לתפקיד היו"ר נעשתה על פי בקשתו המפורשת של מזכיר הקבה"א, גברי ברגיל, עם סיום 9 שנות כהונתה כמנכ"ל המכון העוסק בחקר ולימוד נושא השואה.

 

במהלך הראיון עמה מביעה הגני שוב ושוב דאגה לגורלם של מספר פרויקטים שהחלו בתקופתה כמנכ"ל, וטוענת כי לא הייתה עמה כל הידברות לאחר שהתגלעו חילוקי דעות בינה לבין בן דרור על חלוקת תפקידים וסמכויות ורצונה של הגני להמשיך לטפל בנושא התרומות מארצות הברית.

 

"הלוואי שהיה ויכוח", היא אומרת. "לא היה שום ויכוח. לא הייתה שום מסגרת של דיון ובדיקה, שאחריה יכולים להחליט להיפרד בשל חוסר הסכמה. זה לא היה בכלל. כשהודעתי להנהלת מורשת על החלטתי לסיים את תפקידי כמנכ"ל, אמרו לי שזה ייתכן רק אם אמשיך כיושבת ראש במקומו של אלי נצר מדליה שרצה לפרוש, ובאופן כזה אמשיך להיות בתמונה ונשמור על רצף.

 

"זה גם היה התנאי של גברי כשבאתי אליו. ההחלפה נבנתה מראש כך שאהיה יו"ר, ומישהו אחר ייכנס לתפקיד המנכ"ל. כשגרסיאלה נבחרה הייתי בחופשה, אבל ידעתי שבמכרז לא נאמר שום דבר על חלוקת סמכויות, משום שבדרך כלל הדברים האלו מוסכמים בתוך הארגון. בשיחות שלי עם גברי דובר על כך שאמשיך בקשרים שבניתי בתחום יחסי החוץ, אגודות ידידים וגיוס כספים.

 

בשיחה שהייתה לי עם גרסיאלה לאחר בחירתה הצעתי לה שהיא תעסוק במערכת גיוס הכספים בכל מקום חוץ מניו יורק, משום שבניו יורק היינו בתהליך של בניית אגודת ידידים וגיוס תרומות בנפרד מהשליח התנועתי, גיא בן דרור, שהוא במקרה בנה.

 

"הדעה הכללית הייתה שמכיוון שעלול להיווצר אצלו קונפליקט בין גיוס הכספים למורשת מול המוסדות האחרים, עדיף שאמו לא תעסוק בזה עד לשובו של בנה לארץ בעוד כחצי שנה".

 

להיעלם מהשטח

 

לדברי הגני אמרה לה בן דרור שהיא תחשוב על הדברים, אבל בפועל היא מעולם לא חזרה אליה. "מאותו רגע שאמרתי את הדברים האלו, היא פשוט ניתקה אתי את כל הקשרים. לא שאלה שום דבר, לא התייעצה, לא דיברה, לא התעניינה במסע האחרון שלי למקסיקו שבו קמה אגודת ידידים חדשה, שום דבר. כאילו לא הייתי קיימת יותר. יום אחד, לאחר חודשיים שהיא הייתה בתפקיד, היא באה אלי ואמרה לי: 'עמירה, החלטתי שכדי שכל האנשים יפנימו שאני מנהלת מורשת עכשיו, את צריכה להיעלם מהשטח'. באותו זמן התארגנתי בהסכמה מפורשת אתה לעבוד בהוצאה לאור של מורשת, וחשבתי לעשות את זה בהתנדבות כתרומה שלי לארגון. לאחר שבוע של עבודה היא טלפנה אלי, והודיעה לי שההחלטה שלה תקפה גם להוצאת מורשת ושהיא רוצה שלא אסתובב שם ושאיעלם מהשטח".

 

יש לה ביקורת רבה על טיפולו של ברגיל בנושא, ואת הוויתור עליה היא מתארת בביטויים קשים.

 

"פניתי לגברי ואמרתי לו שהיה לנו סיכום, ושאני מבקשת שידבר עם גרסיאלה ויקבע לכולנו פגישה שבה נלבן את העניינים. פגישה כזו לא התקיימה. גברי בחר לקבל את ההחלטה החד צדדית של גרסיאלה כמות שהיא, ולא לתת לי שום הזדמנות להתעמת עם השקפותיה. מאותו רגע שהיא הודיעה לי על החלטתה, היא לא דיברה אתי ולא כתבה לי. מבחינת מורשת אני מתה".

 

זה די צפוי שתיווצר בעיית סמכויות כשמנכ"ל לא פורש אלא הופך ליו"ר.

"גרסיאלה ישבה בישיבת הנהלת מורשת שהחליטה על העניין הזה, ולא הביעה שום התנגדות להחלטה הזו. בניגוד לה, אני צירפתי אותה להנהלת מורשת ולמערכת הוצאת מורשת, גם לאחר שהיא סיימה את עבודתה במורשת לפני 9 שנים".

 

הגני נכנסה לתפקיד מנכ"ל "מורשת" ב-1996 והחליפה את אברי פישר מכפר מסריק שסיים את תפקידו. באותה תקופה לא התקיים מכרז לתפקיד והמינוי שלה היה בעקבות פנייה אליה של פישר ושל אריה גילת, אז מנכ"ל חבצלת.

 

כשהגני הגיעה לארגון היא מצאה בו את ההוצאה לאור, המרכז החינוכי בגבעת חביבה שהיו בו הרבה סמינרים, ו"בית מורשת" בשלבי גמר בנייה בגבעת חביבה. לא הייתה בכלל מערכת של גיוס כספים. "אברי יצר קשר ראשוני עם ועדת התביעות, והוקצב לנו סכום כספי למטרה מסוימת וזהו.

 

היה ברור לגמרי שככה אי אפשר להמשיך. לא היו מקורות. תקציב הקבה"א הלך וירד, ותקציב משרד החינוך הלך וירד. היה ברור שצריך להגיע למקורות כספיים שיאפשרו את המשך הקיום שלנו בצורה יותר יציבה. הלכתי למנהלי מוסדות שואה אחרים כמו יד ושם ולוחמי הגטאות, והם נתנו לי הרבה עצות. כשנכנסתי היו לי שלוש מטרות בסיס. המטרה הכי חשובה, להבטיח שמבחינת התנועה 'מורשת' תהיה חלק בלתי נפרד. מטרה שנייה, לשים את 'מורשת' על המפה של מוסדות השואה החשובים בעולם. מטרה שלישית, להשיג מקורות כספיים שיבטיחו את קיום הארגון מעבר להקצבת הקבה"א. את המטרות האלו אני חושבת שהצלחנו להשיג. במשך השנים הראשונות לעבודתי, עבדתי לבד בנושא גיוס הכספים. נסעתי לניו יורק ובעזרת משה כגן, שהיה זקן השומרים, פגשתי תורמים. מהשליחים המרכזיים של התנועה, כולל גברי ברגיל, קיבלתי שירותים טכניים בלבד. לפני כמה שנים, כשהתמסד נושא גיוס הכספים בחבצלת, הוחלט שאחד מאנשי הצוות יעבוד ביחד אתי בנושא 'מורשת'. למעשה נוצר צוות שכלל אותי, את שאול כוכבי מהזורע, דני וילר ואריק הוך, שהחליט על תוכניות, אישר נסיעות והחליט להקים את אגודת ידידי מורשת בניו יורק בנפרד ממשרד השליח בניו יורק, שלא היה יכול להקדיש לכך מספיק זמן. לצוות הזה היו תוצאות יפות, וכרגע אין לי מושג מה יקרה אתו".

 

מה התפקיד של "מורשת"?

"בעיקרון, להבטיח שני דברים: הראשון, שנושא המרד יהיה חלק בלתי נפרד מידע השואה, מאחר וביד ושם החליטו לא לעסוק בזה בטענה שהמרד, המחתרות ותנועות הנוער היה נושא שולי ונחלתם של מעטים בלבד. השני, לדאוג שחלקה של תנועת השומר הצעיר כתנועה מובילה במערכת ההתנגדות לנאצים לא יישכח ולא יעומעם, וזאת נוכח מגמות די ברורות להשכיח ולעמעם את תרומת התנועה. אלו היו המטרות שהציבו לעצמם חברי השוה"צ יוצאי השואה שהגיעו לקיבוצים והקימו את מורשת, והמטרות הללו תקפות בהחלט גם כיום".

 

לנוכח הקשיים התקציביים האם אין מקום לאחד את מורשת עם לוחמי הגטאות?

"יש לתנועה שלנו זיכרון היסטורי מתקופת המערך ומהקשר של הקבה"א עם מפ"ם, ובשני המקרים הללו חלקו של הקבה"א היה תמיד בסכנת היבלעות. הדבר הזה אינו פחות נכון במקרה של לוחמי הגטאות ו'מורשת'. זה לא שמישהו שם מאיים עלינו. נהפוך הוא, מנהל לוחמי הגטאות, שמחה שטיין, היה מאוד אדיב ומשתף פעולה בכל פעם שביקשנו את זה, אבל החשש שניבלע קיים. יכול להיות שפעם יצטרכו לאחד את המוסדות, אבל אז צריך לעשות זאת כברית בין שווים ולא בדרך אחרת".

 

השילוב עם גבעת חביבה לא תמיד הועיל ל"מורשת", ולעתים נוצרו קשיים בשל המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים גם בנושא השואה. "במשרד החינוך אנחנו רשומים במשבצת של מכוני שואה", אומרת הגני, "ובתוקף העובדה הזאת אנחנו מקבלים את התמיכות. לפני הרבה שנים היה ל'מורשת' בשיתוף המכון היהודי-ערבי, קורס מיוחד למורים ערבים להוראת השואה. ההרגשה שלנו ב'מורשת' הייתה שהמרכז היהודי-ערבי שתפקידו היה לגייס את המורים הערבים, לא התאמץ במיוחד. על רקע זה הייתה לנו בעיה, ובסופו של דבר הקורס חדל להתקיים כשפרצה האינתיפאדה השנייה. היום אולי אפשר יהיה לחדש את הקורס הזה אם ייעשה מאמץ בכיוון הזה".

 

הקשיים הכספיים של גבעת חביבה השפיעו עליכם?

"באופן עקיף. לגבעת חביבה אין קוד של בית ספר ולכן לא יכולנו לקבל בשעתו תקנים של מורים על חשבון משרד החינוך, וזה היה משנה את כל תמונת התקציב שלנו. היו ל'מורשת' שני תקנים כשהיא עבדה במשותף עם יד מרדכי, אך התקנים האלו נשארו אצלם משום שהיה להם מוזיאון והתקנים נועדו לכיתה שליד מוזיאון. כשנפרדנו מהם וביקשנו תקנים ל'מורשת' בגבעת חביבה, נאמר לנו שאי אפשר לתת לנו תקנים מכיוון שאין לגבעה קוד בית ספר. בדיעבד התברר לנו שכן היה אפשר, והיה מישהו במשרד החינוך שדאג שלא נקבל את התקנים והמימון הנלווה. כנראה ששאר המוסדות להוראת השואה שיש להם תקנים, לא התלהבו מהוספת התקנים ל'מורשת', שהייתה מפחיתה את הנתח שלהם בהקצבות. עכשיו כשהשיטה שונתה והיא כבר לא נקבעת לפי תקנים, ויש סוף סוף החלטה במשרד החינוך לתת לנו תקציב שנתי, ידוע לנו ששני מכוני השואה הגדולים, משואה ולוחמי הגטאות, מאוד מתנגדים לזה משום שזה יבוא מאותו תקציב".

 

מה דעתך על המסעות לפולין?

"קודם כל, צריך לדעת שמי שהמציא את המסעות לפולין זה 'מורשת'. היו כאן אנשים כמו אברהם אצילי מזיקים, אלכס דנציג מניר עוז ואנשים נוספים, שראו בזה משימה חשובה ביותר. הם בעצם היו הראשונים שהוציאו את הקבוצות. לקבוצות האלו הצטרפו עדים, שהבולט שבהם היה יורק פלונסקי ממגידו, שבהמשך נלווה לבקשת משרד החינוך גם לקבוצות אחרות. חבל שיד ושם לא נענו לפניותינו להעניק לו את פרס איש השנה בחינוך לזכר השואה. הדעה שלנו היא שאם אתה מכין טוב את התלמידים, צמוד אליהם במשך המסע, נותן להם דלת פתוחה אחרי כל יום קשה במסע, מלבן אתם את מה שקרה להם ומעבד אתם את החוויות, אזי הנכס הרוחני שהם יוצאים אתו מפולין הוא עצום ואין לו תחליף. אנחנו היינו הראשונים שהנהיגו את סדנת ההכנה למצטרפים למסע, וכולם ראו את החוברות שלנו ולמדו מאתנו. היום זה הפך לטרנד לא רק לבתי ספר בארץ, אלא גם לקבוצות של יחידים ומשפחות. מי שמאוד העמיקה את הנושא הזה היא בתיה דביר מ'מורשת', שהיא בעלת ידע עצום בתחום השואה".

 

האם "מורשת" נערכה לתקופה שבה לא יישארו עדים חיים מקרב הניצולים?

"קודם כל, זה כמובן חבל מאוד, כי אין שום תחליף לאדם שיכול להעיד על מה שעבר עליו באופן אישי. מה שנשאר לעשות זה להקליט בווידאו את העדויות. כיום כל מכוני השואה עושים את זה וגם אנחנו. סטיבן ספילברג נתן לזה דחיפה אדירה, ואת הקלטות שלו הוא תרם ליד ושם, למוזיאון השואה בוושינגטון, ולארכיון שלו בלוס אנג'לס. הקלטות שלו מאוחסנות בעומק גדול באדמה, להגנה מפני פצצות אטום ואסונות מהסוג הזה. לנו היה רעיון להקליט עדויות של נשים, וגם הפרויקט הזה נקטע מבחינתי. מעבר לקלטות קיימת ספרות ענפה של זיכרונות של ניצולי שואה ש'מורשת' התמחתה בהוצאתם. בשנים האחרונות הצלחנו לארגן מחבצלת הקצבה קבועה לנושא הזה, וזה עוזר מאוד לחברי קיבוצים לפרסם בכתב את מה שעבר עליהם בתקופת השואה".


עמירה הגני

מורשת הנשים

 

לפני למעלה משנתיים יצאה "מורשת" עם פרויקט הנקרא "פנים להתנגדות – נשים בשואה", המתעד את פועלן של הנשים שלקחו חלק בפעילות כנגד הנאצים. הפרויקט הועלה ביוזמתה של יונת רוטביין מעין החורש, פעילה ב"מורשת" ובתה של אחת הפרטיזניות, רוז'קה קורצ'אק, שהייתה ממקימי "מורשת". "התחיל מחקר ואיסוף חומר שהפכו לפרויקט אדיר", מתארת הגני. "ועדת התביעות תמכה בזה מאוד וגם משרד החינוך. חשבנו על מערכת לימודית שנכנסה לעבודה, תערוכה גדולה, וספר שבו יהיו החומרים שהוצגו בתערוכה. בצורה כזו או אחרת יצא שעבדו יותר על התערוכה מאשר על הספר, ולאט לאט הצטברו חומרים. יונת ובתיה עשו את התחקיר בעזרת הארכיונאי של 'מורשת', יהושע ביכלר מלהבות חביבה. בתיה כתבה את הטקסטים, זאב הררי ממרחביה עיצב, ויצאה תערוכה אדירה. את הדחף האחרון קיבלנו כשידידי גבעת חביבה בקנדה ביקשו את התערוכה לשבוע השואה בטורונטו, וגם סייעו כספית להשלים את הפרויקט.

 

התערוכה בטורונטו, שבה השתתפתי עם הררי, עשתה רושם יוצא מן הכלל, ובהמשך הוצגה גם בניו יורק, בלונד איילנד ובניו ג'רזי. זה גם הוצג בווינה לבקשת ידידי גבעת חביבה באוסטריה, וגם בארץ בגבעת חביבה. הסדרתי שזה יוצג גם בקליפורניה, במקסיקו ובזלצבורג, אבל עכשיו לאחר שנעקרתי מהתמונה אני לא יודעת מה קורה עם זה. בכל מקום שהתערוכה הוצגה שאלו אותנו אם יש גם ספר. כשגמרתי את התפקיד סיכמתי עם גרסיאלה שאני עורכת את הספר ומוציאה אותו לאור, אבל בטלפון שבו היא הודיעה לי להיעלם מהשטח היא אמרה לי לעזוב גם את הספר, שהוא מבחינתי מפעל חיים. זה לא מקובל עלי ואני לא מבינה את זה, ובעיקר מודאגת ממה שיקרה עם הספר עכשיו".

 

מה את עושה בימים אלו?

"אני עוד מעט בת 72 ובמשך כל השנים הללו לא ניצלתי את הזכות שיש לסופרים ומשוררים בתנועה, להשתמש בחלק מימי העבודה שלהם לצורך כתיבה ועבודה ספרותית. עכשיו אוכל לחזור לחומרים שלי, ואני מקווה שייצא מהם ספר או שניים. מעבר לזה, אני עובדת קצת על עריכה של חומרים של אחרים, ועומדת לרשות הקיבוץ בכמה פרויקטים שאני מקווה שיתבצעו".

 

בתגובה לדבריה של הגני אומר פעיל בכיר בקיבוץ הארצי כי מוזר, מפליא ומאכזב שאחרי תקופה ארוכה בה תמך ברגיל בהגני תוך שהוא מביע אמון בפעילותה, היא מוצאת לנכון זו לבוא אליו בטענות. עוד מוסיף הפעיל בנוגע למחלוקת עם בן דרור, כי חשוב לזכור כי הגני היא שהציעה את מועמדותה של בן דרור. "מההתחלה היה חשש שהשותפות ביניהן לא תעבוד", מגלה הפעיל.

 

בן דרור מסרה בתגובה כי את כל מה שהיה לה לומר היא אמרה להגני בשיחה ממושכת שהתקיימה ביניהן, ומפאת כבודה של הגני וכבודה של "מורשת" היא אינה מעוניינת להתייחס לטענות המועלות בראיון.

 


לאתר מורשת




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים