הכל בגלל ה"לינה" | מוטי וינטרוב משמרת חוקר דפוסי התקשרות אצל בוגרי הלינה המשותפת והמשפחתית בקיבוצים

הכול בגלל ה"לינה"

קרני עם-עד

 

מוטי וינטרוב מקיבוץ שמרת ערך מחקר השוואתי בין יוצאי "הלינה המשותפת" ליוצאי "הלינה המשפחתית" על סגנון ההתקשרות עם חברים, בני-זוג, הורים * והתוצאות: לא מה שחשבתם!


נדמה היה שהנושא מוצה עד תום, וכל המחקרים על "ילדי החלום" (שחוו "גיהינום") כבר נשחקו עד דק. נדמה היה שכל הסיפורים סופרו ושכל "קורבנות השיטה" כבר העידו - בכתיבה, במשחק ובאמנות פלסטית - על הלילות האפלים בלי אימא ואבא (ועם שומרת הלילה). נדמה היה שאין יותר מה לחקור, לנבור, לתעד ולמסור לדור שלא ידע את הלינה המשותפת. ולמרות כל אלה, כעת מתברר שבתוך הסאגה האינסופית הזו יש סוגיה נוספת, שנחקרה ונבדקה רק לאחרונה: ההתנהגות שרכשו הילדים/ הנערים שחוו את המעבר בין צורות הלינה, ודרכי ההתקשרות שאימצו בעשרים השנים שחלפו מאז - עם חברים, בני זוג, הורים.

 

רוב חוקרי הלינה המשותפת ביקשו "להרחיק את העדות" ולבדוק את השיטה בכלים "חינוכיים", סוציולוגיים, פסיכולוגיים. מרבית הסופרים והאמנים שקוננו (או הללו) את הלינה בבית הילדים רצו דווקא לקרב את העדות - ויצרו את הדברים מכלי ראשון, חווייתי.

 

אבל מוטי וינטרוב (30, שמרת) שייך גם לאלה וגם לאלה. את הלינה המשפחתית חווה עד גיל שמונה, בטרם הגיע לשמרת עם הוריו ואחיותיו, ואת הלינה המשותפת חווה מאז ועד גיוסו לצבא. לאחרונה ערך וינטרוב, כסטודנט לפסיכולוגיה ולחינוך (לתואר ראשון) באוניברסיטת חיפה, מחקר השוואתי בין הלינה המשותפת והמשפחתית.

 

"הייתי ילד טוב חיפה", הוא מספר. "אבי, זלמן וינטרוב, הוא רופא ילדים שניהל מחלקות ילדים ופגים, ובעקבותיו נדדה המשפחה לירושלים, לחו"ל ולחיפה. אמי היא אחות במחלקה פנימית בבית חולים. לקיבוץ הגענו - כמועמדים, ואחר כך חברים - בגלל הקרבה לעבודת ההורים בבתי החולים בחיפה. כילד בן שמונה שחווה מעבר מצורת חיים אחת לשנייה - עבר עליי משבר הסתגלות מסוים. הכניסו אותי לבית ילדים, הייתי צריך להתרגל להתרחץ עם כולם, לישון מחוץ לבית בלי אימא ועם שומרת לילה, לאכול את מה שנותן הקיבוץ".

 

ההסתגלות הייתה מהירה יחסית, נזכר וינטרוב, אם כי גם לו הציקו, כמו שעשו לכל ילד שבא מהעיר. "אני זוכר לילות שבהם היינו מדברים אל השמרטף שאמור היה לקשר אותנו עם שומרת הלילה, ואף אחד לא היה מגיע", הוא משחזר. "עם הזמן הפכה דמות המטפלת להיות 'תחליף אם' דומיננטית, ומצאתי את עצמי הופך מיישות אינדיבידואלית לבן בקבוצה מעורבת וקולקטיבית, שנוהג על-פי כללי המשחק. בימים ההם חיינו את השיטה ולא ידענו אם ואיך היא משפיעה על הקשרים שלנו עם בני זוג, חברים, משפחה. רק לאחר שנים, ובעיקר במסגרת המחקר, שמעתי חבר'ה מקיבוצי הסביבה שהודו כי ישנה השפעה כזו".

 

לאחר השירות הצבאי נסע מוטי וינטרוב, כמו כולם, לטיול הגדול. במסגרת המסע עבד בחברת "מובינג" בארצות הברית במשך חצי שנה, טייל במזרח עוד ארבעה חודשים, וחזר לארץ כדי ללמוד תחילה במכינה אקדמית, היות שלא "עשה בגרות" במוסד החינוכי. בתוך שנה וחצי השלים בגרויות ופסיכומטרי והתחיל ללמוד הנדסה חקלאית בפקולטה לחקלאות שבטכניון. "במשך שנה למדתי את התחום הקיבוצי הזה", הוא מספר, "ואז הבנתי שזה לא מתאים לי ולא נכון בשבילי. לאחר שיחות עם חברים קרובים ועם המשפחה הבנתי שמתאים לי לעבוד עם אנשים, עם ילדים. עברתי לאוניברסיטה, ללימודי פסיכולוגיה וחינוך. לקחתי מספר סמינריונים בתחומים האלה, ואחד מהם היה בהנחיית ד"ר דודי גרנות (אקס קיבוץ הזורע), שהתמחה בנושא ה"התקשרות" בגיל מוקדם. בעזרתו ובהנחייתו החלטתי להתמקד בעבודה על לינה משותפת בקיבוצים ותיאוריות של התקשרות, על-פי תורה פסיכולוגית התפתחותית של חוקר בשם פרופ' ג'ון בולבי. עוד לפני שנכנסתי לעובי הקורה היה לי ברור שיש בעיה של יחסי התקשרות בקרב אלה שחוו לינה משותפת, אבל רציתי לבדוק את היחסים האלה גם בקרב מי שעברו לינה משפחתית בקיבוץ".

 

כך החל המחקר של מוטי וינטרוב, שכותרתו: "השפעות לינה משותפת לעומת לינה משפחתית על התקשרות אצל בני קיבוץ (העברה בין-דורית)".

 

"פרופ' בולבי", מסביר ויטרוב, "זיהה מערכת התקשרותית התנהגותית כשצפה בפעוטים שהופרדו מהוריהם לעומת פעוטים שצמחו במשפחות אינטגרליות. כצפוי, הוא אבחן התנהגות חרדתית, נמנעת, אצל מי שהופרדו בלידתם. לעומת זאת זיהה קשר מוצק ובטוח של הילדים ה"רגילים" להורים. בשנת 1973 הפיץ את תורתו, שביססה את טענתו, לפיה ההתקשרות מהווה צורך מולד של ילדים, גם כאלה שהוריהם מתעללים בהם.

 

"פרופ' אינסוורט' חילקה את המערכת ההתנהגותית לשלושה דפוסים: סגנון בטוח (תחושה של ביטחון בנגישות ובהיענות של הדמות המטפלת); דפוס של הימנעות (התינוק חוקר את הסביבה כדי לצמצם את הביטוי של הצורך בקבלת טיפול); והסגנון השלישי, האמביוולנטי, (עיסוק יתר בקשרים עם דמות ההתקשרות על חשבון חקירת הסביבה).

 

ש: ואיך מתבטאים הדברים האלה לגבי דפוסי ההתקשרות של בוגרי הלינה המשותפת מול המשפחתית?

מוטי וינטרוב: "כאן עלתה השאלה מה קורה כשדמות ההתקשרות אינה זמינה, ובלילה מופיעה דמות לא קבועה, שלא מכירה את צורכי הילדים, והם אינם מכירים אותה. לצורך זה השתמשתי בשאלון שהכינה פרופ' לפסיכולוגיה התפתחותית, פורמן ווינדול, בשנת 2000, ושתרגמנו לעברית. השאלון הייחודי, שבאמצעותנו נוסה לראשונה בישראל, מתמקד בנושא האינטימיות של בני זוג, הורים וחברים. האוכלוסייה שנבדקה כללה 38 איש, בגיל ממוצע 26, מקיבוצי הסביבה: לוחמי-הגטאות, עברון, אפק, שמרת; בחלוקה שווה בין נשים וגברים שחיים בקיבוץ. דאגתי להפרדה בין אלה שחוו לינה משותפת לבין אלה שחוו לינה משפחתית".

 

תוצאות המחקר של מוטי וינטרוב מפתיעות מאוד בחלקן הקטן, וצפויות יותר בחלקן הגדול. ראשית, נמצא הבדל מובהק בסגנון ההתקשרות האמביוולנטי כלפי כלל דמויות ההתקשרות - בין אלה שחוו לינה משפחתית לאלו שחוו לינה משותפת. אלה שחוו "משפחתית" נוטים יותר לסגנון האמביוולנטי מאשר ילדי הלינה משותפת.

 

"ההורים של ילדי הלינה המשפחתית", מסביר מוטי, "ייתכן כי היו דור הורי ראשון שבא לאחר שנים רבות של לינה משותפת. היו להם כישורים הוריים לקויים. הם לא אימצו דפוס התנהגות הורי".

 

אל ה"חברים" (או בשפת חולין, החבר'ה) - התגלתה יותר נטייה ליחס אמביוולנטי אצל בוגרי המשפחתית מאשר אצל אלה מהמשותפת. הדבר נובע, כנראה, מכך שילדי הלינה המשותפת השתמשו בקשר עם החברים כפיצוי על קשר לקוי עם דמויות ההתקשרות המוקדמות, כמו הורים.

 

אשר לבני זוג, "אלה שחוו לינה משותפת נוטים יותר - לפי ממצאי המחקר - לסגנון התקשרות בטוח במתן טיפול עם בני הזוג, מאשר אלה שחוו לינה משפחתית. כלומר, בוגרי הלינה המשותפת מסורים יותר לבני זוגם מאשר אלה שישנו בבתי ההורים. בתחום בני הזוג נדרש מחקר נוסף. ייתכן כי יש להביא בחשבון שקשר רומנטי מלווה בצורך להרשים את בן הזוג לצורך דור המשך".

 

עוד נתונים מובהקים נמצאו בתחום של סגנון התקשרות נמנע (דוחה קרבה): "ברמת ההתקשרות, אלה שחוו לינה משותפת נוטים יותר לסגנון נמנע עם ההורים מאשר אלה שחוו לינה משפחתית". כמו כן, נמצא במחקר כי הנטייה לסגנון התקשרות בטוח עם הורים חזקה יותר אצל ילדי ה"משפחתית", מאשר אצל אלה שחוו לינה משותפת.

 

ש: במילים פחות מדעיות, מה אומרות תוצאות המחקר?

"על סמך ההיכרות וההתנסות שלי עם הנפשות הפועלות, אני יכול להצביע על בעיה התקשרותית שיש לבני קיבוצים, בוודאי כלפי דמויות הוריות. כלפי בני זוג - במיוחד לאור תצפיות שערכתי, ופחות בהסתמך על המחקר - אני יכול להעיד שאצל הקיבוצניקים נוצרה בעיה משום שחוו 'טראומת ילדות מבחינת התקשרות מוקדמת'. יש לזה השלכות לכשלים בהמשך החיים".

 

ש: לשיטתך, היה רע לתפארת, בכל הקשור לקיבוץ של פעם?

"מעבר לשלילה שנבעה מהלינה המשותפת, היו גם הרבה דברים טובים. פעילות חברתית ענפה, שירותי חינוך טובים, חדר אוכל. יותר מזה: בזכות העובדה שהייתה לילדי הלינה המשותפת מחנכת, ששימשה עבורם דמות התקשרות קבועה, זמינה ומוכרת - נמנעו אצלם התפתחויות של הפרעות למיניהן. אני בודק את זה עם הרקע של מישהו שבא מהעיר, שהיה אורח לא רצוי והפך לקיבוצניק מהמניין".

 

המחקר המרתק הזה רק מעודד את מוטי וינטרוב לשוב ולחקור סוגיות נוספות, כמו: בוגרי הקיבוץ מול ילידי העיר בסגנונות ההתקשרות השונים; השוואה בין בני הקיבוצים על-פי שיוך תנועתי, רב-דורי, וכיו"ב. בינתיים מוטי "הולך לישון על זה", והוא מבטיח "לעורר" אותנו עם מחקרים חדשים שינסו לפצח את הגנום הקיבוצי.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים